משחקים בבובות

שלוש עונות וחצי היא באוויר, וקשה לחלוק על ההישג הגדול ביותר של "בובה של לילה": איכשהו, מתישהו, היא הפכה לדבר הכי קרוב שיש לנו לקונצנזוס בתקשורת הספורט הישראלית – אולי אפילו בתכניות הבידור המקומיות. רק על גבי אתר זה, בחודש האחרון, החמיאו לה חמי אוזן ופז חסדאי, ודיברו על חשיבותה הרבה בנוף המדכדך הזה שהרכבנו לעצמנו כאן. אין ספק שלתכנית בידור איכותית – שלא לומר נשכנית – יכולה להיות חשיבות רבה; במצב אידיאלי, היא יכולה לא רק לשאוב חומרים ממושאיה, כי אם גם לשנות חלק מהמצב, להאיר עליו עם פרוז'קטור, או לכל הפחות להפוך אותו נסבל יותר. וכל זה באמת היה יכול להיות ממש מצוין, בתנאי ש"בובה של לילה" לא היתה ממצה עצמה בחלוף שלוש עונות, ומתעקשת להראות, שבוע אחר שבוע, שאפשר לקפוץ את הכריש, רק כדי לשוב אחורנית ולקפוץ אותו פעם נוספת.

הפרק החמישי בעונה השלישית שודר אמש (ראשון) ולא הביא איתו בשורות חדשות, כשם שאלה שקדמו לו בעונה הזו לא היו מוצלחים במיוחד, או שונים. ולצד דמויות חדשות משעשעות יותר (שי סידי, שגיא כהן) ופחות (ארז אדלשטיין, פיני גרשון, אריה מליניאק), תחושה עיקרית אחת כל הזמן מרחפת מעל האולפן כולו: בין דר, דאן דאט. נכון, ערן לוי ורן בן שמעון באמת מאוד שמנים, ושמנים זה דבר מצחיק; יניב קטן וקאלה והזקן התורן שבכותרות באמת מאוד מבוגרים; וכן, יורם ארבל לא יודע להבדיל בין שחורים, וזה פשוט קורע. לא? לא קורע? מה לגבי עכשיו:

שמתם לב שהוא לא מבדיל בין שחקנים שחורים?

שמתם לב שהוא לא מבדיל בין שחקנים שחורים?

שמתם לב שהוא לא מבדיל בין שחקנים שחורים?

עדיין לא? לא נורא. בשבוע הבא זה יהיה יותר מצחיק, כי לעתים נראה כאילו בובה של לילה היא בסך הכל ניסוי במתמטיקה, נוסחאות בסיסיות של הכנות ופאנץ'-ליינים שחוזרים על עצמם פעם אחר פעם – אחר פעם, אחר פעם – ומובילים לאותה תוצאה. ואם בעונה הראשונה כל הסיפור איכשהו היה מצחיק, אז בעונה השניה הוא היה פחות מצחיק. בשלישית – עוד פחות. יכול להיות שזה גם אומר משהו על החברה שלנו - שטוב לנו עם המוכר, שאנחנו לא רוצים להתמודד עם דברים חדשים ומעט מאתגרים יותר. יכול להיות שטוב לנו עם התניות, עם תגובות פבלוביות, עם מוסיקה נעימה שאומרת שמישהו הולך לבכות בתכנית ריאליטי, עם בעיטה חופשית שתוביל למפח נפש של הנבחרת, עם סט-אפ של בדיחת שמנים שמוביל לפאנץ' ליין על הלאפה של רן בן שמעון. קחו לעצמכם כמה רגעים, ונסו לחשוב מתי בפעם האחרונה הופתעתם, ממש הופתעתם מבדיחה בבובה של לילה.

זה בסדר, קחו עוד כמה רגעים.

כותב שורות כתב בעבר על תכנית הבידור השאפתנית, על השבלונות, על המחזור, ורק משום שאנחנו עוסקים כאן בעצם המחזור, הוא מרשה לעצמו להעתיק ולהדביק את המילים הבאות, שפורסמו על גבי אתר זה לפני כשנתיים:

בובה של לילה מתקרבת בצעדי ענק אל עבר המבחן הגדול ביותר שלה, וזה שבסופו של דבר גם יקבע את חיי המדף שנותרו לה. אם אכן מדובר בתכנית גדולה עם שלל אנשים וכותבים מוכשרים היא תהיה מסוגלת לשנות ולהשתנות, לחדש ולהתחדש, ולהגיב למה שקרה באותו שבוע בספורט המקומי, אפילו אם זה מצריך ויתור על חמשת הפאנץ'-ליינים העוסקים בתגלית המרעישה שיוסי מזרחי אוהב לעשן.

האם ניתן להגיד באמת ובתמים שמשהו השתנה בעונה החדשה? חמי אוזן דיבר כאן על השיפור בכתיבה, שיפור שלטעמי לא קיים כלל, ודי להביט על המבזקים הקבועים כדי להיווכח בכך. הבדיחות צפויות עד כדי כאב, או נמוכות עד כדי מבוכה (אתמול, נניח, הוצג סרטון של המועמד המוביל להחליף את אבי לוזון – חכו רגע, חכו רגע, הנה: זקן שמפליץ). גם ההתעקשות הכמעט חובבנית להציג את מושא החיקוי בכל פעם מחדש - “רן? רן בן שמעון, זה אתה? ארז אדלשטיין, למה אתה מתפרץ לנו לשידור?” - צורם עד מאוד. יש דרכים הרבה יותר מעודנות ומתוחכמות להציג דמויות (חדשות וישנות גם יחד), אבל בובה של לילה היא הכל מלבד מעודנת, ונראה שנוח לה במצב הזה. אין ממש סאב-טקסט, וכן, אפשר להגיד שבספורט הישראלי כולו אין באמת סאב-טקסט, ואיך אפשר לתקוף דמויות כגון אבי לוזון עם עדינות ותחכום – אבל כאן, לכאורה, אמור היה להיות המבחן של תכנית סאטירה, אם היא רוצה להיות תכנית סאטירה: נניח, להתעלות קצת, ממש קצת, מעל המצב, ולגרום לנו לחשוב עליו בדרכים אחרות. במקום זאת, בובה של לילה מביטה לספורט הישראלי בגובה העיניים – מלמטה – ומתעקשת להישאר נמוכה בדיוק כמוהו. זה טוב ויפה להגיד שהכדורגל שלנו לא התקדם במאומה בשנים האחרונות, אבל באותה מידה גם בובה של לילה לא התקדמה כלל. אחרת, איך תסבירו שדמויות כגון שאול איזנברג, פרוספר אזגי, יוסי מזרחי ואחרות חוזרות ומופיעות בתכנית אף שהן לא ממש נמצאות על סדר היום הספורטיבי?

אל דאגה, אנחנו לא מתכוונים להיתלות באילנות גבוהים מדי, אבל הרבה לפני שלואי סי קיי הפך להיות הקומיקאי הטוב והמוערך בתבל, הוא קבע לעצמו חוק: בכל שנה, הוא זורק את השעה שהיה מבצע – ומתחיל לכתוב ולבצע שעה חדשה. לא חסרים סטנד-אפיסטים שעשו ועושים קריירה על שעה אחת אותה הם ממחזרים עשרות שנים, אבל לואי סי קיי הרגיש שהוא רוצה לאתגר את עצמו, ובו בזמן הציב רף אמנותי אליו לא מעט קומיקאים אחרים שואפים כעת. אז לא, בובה של לילה לא צריכה להרוג את יקיריה מדי עונה לשם ההריגה והאמירה והאתגר – בכל זאת, ביצת הספורט הישראלי די קטנה – אבל האם לא הגיע הזמן לצאת מהשבלונות? לא הגיע הזמן לעבור הלאה? לא הגיע הזמן לעשות סוף לבדיחות הזקנים, בדיחות השמנים, בדיחות איברי מין של שחקנים שחורים?

פוטנציאל דווקא היה ועדיין יש לבובה של לילה. ליוצריה יש מספיק אומץ וגב כדי לצחוק גם – שלא לומר בעיקר - על אנשי הערוץ; אלי יצפאן מסוגל להפוך גם את החיקויים הפחות מדויקים למצחיקים, ועל הכישרון של מיקו ג'מאל באמת שכל מילה תהיה מיותרת. לעזאזל, תראו את הקטע הזה שהוא העלה בחשבון הפייסבוק שלו לא מזמן:

את הטענות כנגד ביקורות על היעדר תחכום, נשכנות או חדשניות חובבי בובה של לילה יכולים להדוף בקלות ולטעון שמדובר בסך הכל בתכנית בידור. אף אחד מעולם לא טען שזו התכנית שצריכה להציל את הספורט הישראלי, אף אחד מעולם לא התיימר ליצור כאן סאטירה איכותית עם אמירה.

אז עזבו סאטירה אמיתית. מה עם תכנית בידור שלא חוזרת על עצמה שבוע אחר שבוע, חודש אחר חודש, שנה אחר שנה?

ונסיים בבדיחה: שמתם לב שיורם ארבל לא מבדיל בין שחורים?