אנחנו לא לבד

מעולם לא הייתי ממעריציה הגדולים של "בובה של לילה", גם כשהייתי צופה בה באדיקות. תמיד ההומור בתוכנית נראה לי מוגבל וילדותי, חסר תחכום ואלגנטיות, ורחוק מהרמה של הקומדיות והסאטירות האיכותיות. "בובה של לילה" גם תמיד סבלה מבעיות שחיקה, מעייפות החומר ומחזרה על בדיחות, ובאיזשהו שלב כבר נהייתה צפויה ואיבדה מומנטום. עם זאת, למרות כל המגבלות, התוכנית תמיד הצליחה להשרות אווירה פרועה ומהנה, במקומות מסוימים הפכה לקאלט, והרבה פעמים עשתה את הנס, שהוא כלל לא מובן מאליו – היא פשוט הצחיקה. לפרקים עד דמעות.

השבוע "בובה" חזרה, עם אותם היתרונות (חיקויים אדירים של אסי ישראלוף) ואותם החסרונות (ההנחתות הצפויות של שוקו), אבל בשורה התחתונה, אין ספק: היה מצחיק, מצחיק מאוד. ברגעי השיא זה היה ממש נפלא. אומנם זה רק הפרק הראשון, שתמיד מאופיין באנרגיות מחודשות של הכותבים ושל הצופים, ואף פעם אי אפשר לשפוט תוכנית רק לפי פרק הפתיחה – אבל בינתיים נדמה שההצלחה נמשכת. ייתכן אף שקיים אפילו שיפור קל בכתיבה, כשהמחמאה הכי טובה שאפשר לתת לתוכנית זה שהיא משתדרגת בשידורים החוזרים, כשהכתוביות מופיעות למטה, והקהל יכול להתענג על הטקסט במלואו.

מגיעות הרבה מחמאות לערוץ הספורט על שחרור הרסן ועל היד החופשית שניתנה לכותבים לקטול את כל הכוכבים של הערוץ. אחד אחד הם עברו שם, כל הטאלנטים, כולם נרמסו, ללא רחמים. מאיר איינשטיין הוצג כמחרחר מריבות וסקופיונר, פרימו הוצג כפרשן/ קשקשן שיורה סכומים ("50 מיליון דולר, אל תתפוס אותי על האגורה"), שלמה שרף ממשיך להיות המתלהם העצבני, אבי נמני הופיע כסוכן אינטרסנט – וכולם מוצגים כבדיחה, לא רחוק ממה שהם במציאות.

גם בלי להכיר את הפוליטיקות הפנימיות, אבל אפשר רק להניח שמאחורי הקלעים יש לחצים, ושמדי פעם כל מושאי החיקוי פונים למנכ"ל או לעורך הראשי ומבקשים הנחה, שהחיקוי יהיה פחות מעליב, שירחמו עליהם, שיעדנו את הדמות, אבל התחושה הזו – שאין רחמים, ואין ניצולים, וכולם סופגים את האש – מעניקה לתוכנית סוג של אמינות, גם קצת כבוד, כי כאמור, אין פרות קדושות, אף אחד לא חומק, כולם נלעגים, גרוטסקיים, מגוחכים, ושוב, לצערנו, לא כזה רחוק מהמציאות.

אי אפשר גם שלא לתהות איך מרגישים האנשים האמיתיים כשהם רואים את הדמות שלהם ב"בובה של לילה". איך מרגיש מאיר איינשטיין, לדוגמה, כשהוא רואה איך בוחרים להציג אותו, מה באמת חושבים עליו. הרי הוא לא יכול לפטור את עצמו ולהגיד שזו סתם ביקורת קנאית, שמגיעה מגוף תקשורת מתחרה, כי הפעם אלה קולגות, אנשים מבפנים, שעובדים איתו יום יום, שמועסקים על ידי אותו בוס, והנה, גם הם סבורים שהוא סקופיונר בכוח, שמתעקש לחפש דם ולהצית אש. ומשה פרימו, ודאי גם הוא רואה את יצפאן מקשקש ומתלהם בסנסציוניות בשמו, כמו בדיחה, ואבי נמני מגלה איך הוא נתפס בציבור, וכמה ברצינות לוקחים את הפרשנות שלו.

אין ספק שביקורת כזו על פרימו ונמני ואיינשטיין, שנעשית על ידי חברים שלהם מהמסדרון, ועוד בלב הקונצנזוס, פוגעת להם הרבה יותר בקרביים מאשר עוד טור נשכני ב"הארץ" או "העין השביעית". מעניין לדעת האם הם מהרהרים בינם לבין עצמם "איפה טעיתי", או שהם לוקחים יותר מדי ברצינות את כתובית הפתיחה, שטוענת שמדובר בסאטירה, שאין בינה למציאות שום קשר.

אבל בסופו של דבר, הדבר שמצליח להפוך את "בובה של לילה" למעין פינה חמה זה לא רק ההומור, שנוטה להישחק, אלא תחושת ההזדהות שהיא יוצרת. תחושה של שותפות גורל. התחושה שיש מישהו שמבין אותך, שמוכן לצלול איתך לאותו הארד-קור. הפעם זה התבטא, למשל, בבדיחות על שלומי ברזל. ספק אם מישהו שלא טבול עמוק בביצה הזו יודע מיהו האחראי על מערך הדוברות של ההתאחדות לכדורגל, אבל "בובה" נושאת את שמו בשיא הטבעיות, ויוצאת מנקודת הנחה שלא רק שאנחנו מכירים את הדמות ומאפייניה – אלא שהוא חלק כל כך בלתי נפרד מחיינו, עד שאנחנו כבר בשלים לשלב הקטילה.

אני גם בטוח שיש אלפי אוהדי מכבי תל אביב בכדורגל שלא יודעים מיהו שי סידי, ובטח שהם לא נכנסים לסרטונים המגוחכים שלו שמסתובבים בפייסבוק ובוואטסאפ, אבל מבחינת "בובה" הוא דמות לכל דבר, אחד שראוי לחיקוי (מעולה!). אין כאן יומרות לפנות לציבור רחב, או לחרוג מעבר לגבולות הצרים של עולם הספורט, להפך, יש פה חיטוט בפינות הכי אפלות שלו, התעסקות בטפל, היטפלות לשטויות האזוטריות שהן מרכז חיינו. זו תזכורת שאנחנו לא לבד, שיש עוד מישהו שחולק איתנו את הצרה ומזכיר שמדי פעם, במקום לבכות, אפשר לצחוק.