שקט מצמית שרר באזור חדר ההלבשה של מכבי תל אביב: עונת המשימה הלאומית הלכה לעולמה. רק כעבור חצי שעה של התאבלות התפנה המאמן פיני גרשון לעיתונאים.
"בן אדם מתכנן ואלוהים צוחק", אמר גרשון. "לא הפסדנו את הפיינל פור הערב. הפסדנו אותו במשחקי החוץ בקובנה ובאיסטנבול. הערב פגשנו קבוצה שקיבלה משחק שיא משחקן ענק, ואצלנו יותר מדי שחקנים לא תפקדו. לחץ מבחין בין ילדים לגברים, וכנראה שאנחנו עדיין קצת ילדים, בטח לעומת סאבוניס. קשה לבנות קבוצה מנצחת בעונה אחת. אם הסגל הזה יישאר כאן בעונה הבאה - איתי או בלעדי - יש לו סיכוי ללכת עוד צעד אחד קדימה, לפיינל פור".
"לא רצינו שמאורעות 94' יחזרו, אבל אשר יגורנו - בא לנו", הוסיף שמעון מזרחי. "עשינו את הבלתי-אפשרי כשהשארנו כאן את הפיינל פור, והאמנו שאנחנו יכולים להיות שם. זה יום קשה למכבי עלית תל אביב ואחד הימים הקשים בחיי. אני מקווה שבכל זאת יגיע קהל לפיינל פור ושיהיה אירוע ספורטיבי. אסור לשכוח שיש לנו עוד מטרות העונה".
"בשום שלב לא הצלחנו להיכנס לגמרי למשחק", סיכם הקפטן גור שלף. "ז'לגיריס שלטה מהרגע הראשון והניצחון הגיע לה בצדק. אני מאחל לה הצלחה בפיינל פור. אם כבר הפסדנו, לפחות שנפסיד לאלופת אירופה".
***
אם עצמתם את העיניים ב-8 באפריל 2004, באזור השעה 23:00 כאשר גידריוס גוסטאס עמד על קו העונשין, וכדרר יכולתם לשמוע את הקולות האלה.
יכולתם לדמיין כיצד יתרוקן ההיכל בדקות הקרובות, במהירות; את אותם המתוסכלים שימתינו מחוץ לשער 9, כדי להוציא קיטור על המאמן והשחקנים; את ההספדים לפרויקט הדגל של מכבי בעיתונים.
צסק"א מוסקבה הייתה בוודאי זוכה באליפות אירופה ראשונה אחרי 33 שנים, דווקא בתל אביב; מכבי, מן הסתם, הייתה זוכה שוב באליפות ישראל. העונה הזו הייתה מטואטאת מן הזיכרון הקולקטיבי, או מאופסנת אי-שם לצד עונת 93/94 בה נערך לראשונה פיינל פור היורוליג בהיכל, גם אז ללא מכבי, שבאותה עונה שיחקה בכלל בגביע קוראץ', אחרי שאיבדה את האליפות לגליל בעונה הקודמת. במובן הזה, גם החמצת הפיינל פור הביתי השני הייתה נרשמת על שמו של פיני גרשון.
ועם מה היו כולם נותרים? זיכרונות מסלים גדולים בבולוניה ובמוסקבה, מהמאבק הפוליטי האדיר להשארת המשחקים בתל אביב, מהקבוצה שהעניקה כמה רגעים של שואו-טיים, אבל קרסה ממש על קו הגמר. ושאראס יאסיקביצ'יוס היה הופך, קרוב לוודאי, שם נרדף לדורון ג'מצ'י.
ולאוהדים נותר היה להתרפק על ימי מקדונלד והאפמן הרחוקים, שבוודאי לא היו מפשלים ברגע האמת כמו מיקי ומוטי ואולסי וארל. אבל מבחינת שאר העולם, ההישג הגדול ביותר של מכבי תל אביב מאז 1981 היה ונותר אותה עונת סופרוליג-עם-כוכבית.
שיהיה.
***
"אני לא רוצה אפילו לחשוב מה היה קורה אם הזריקה של דרק לא הייתה נכנסת", אומר היום ניקולה וויצ'יץ'. "זה פשוט נועד לקרות. הזריקה הזו יצרה שושלת. משם הפכנו לביטלס".
גם לוויצ'יץ' היה חלק גדול אם כי בלתי-מדובר עד כה בשרשרת המהלכים שהביאה לקליעה הדרמטית של שארפ: כשגוסטאס עמד על קו העונשין, וויצ'יץ' התמקם לריבאונד, ולצדו טאנוקה בירד. שבריר של שנייה לפני שהכדור השני עזב את היד של גוסטאס ביצע וויצ'יץ' הטעייה כאילו הוא ממהר להיכנס לאזור הצבע, אבל נותר נטוע במקומו; בירד אכל את התרגיל ודרך בצבע לפניו, בניסיון להקדים את וויצ'יץ'. לפני שתי זריקות העונשין הסב וויצ'יץ' את לבו של השופט הסרבי לכך שבירד נכנס מוקדם לצבע לאורך כל המשחק. הפעם בירד נתפס. מכבי קיבלה את הכדור מהצד והייתה יכולה לתכנן מהלך. אחרת, אין שום סיכוי שבשתי שניות הייתה מספיקה לייצר לעצמה מצב זריקה מריבאונד.
אמנם זהו טקסט היפותטי, ואת ההערכות האלה לא ניתן להוכיח או להפריך. אבל כל מי שהיה בזמנו חלק ממכבי יודע שהשלשה של שארפ שינתה מסלולים של קריירה, שינתה גורלות של מועדונים, ושינתה ביותר ממובן אחד את עתיד הכדורסל האירופאי כולו.
ראשית, ברמה המיידית ביותר היא הכניסה את שארפ להיכל התהילה של מכבי לעולמי עד: גור שלף, אז הקפטן, מוסר האסיסט ובהמשך מנהל הקבוצה, אומר ש"בלי הזריקה הזו, דרק לא היה נשאר במכבי. בוודאות". זו לא הייתה עונה טובה באופן אישי עבור שארפ (5.8 נקודות ב-17 דקות בממוצע ביורוליג). במהלכה החלו במכבי להתכונן לפרידה מהמתאזרח ששירת את המועדון נאמנה בשמונה העונות הקודמות, ודומה שהחל לקמול. אבל אחרי הזריקה ההיא, כמובן, זנחו במכבי את התוכנית. שארפ שיחק במכבי עוד שבע עונות נוספות, לא פחות ובשלוש העונות העוקבות רשם סטטיסטיקה משודרגת והגיע לשיאו המקצועי במועדון.
סביר להניח שעוד דמויות רבות היו נעלמות מהנוף. מייסיאו באסטון ודיון תומאס, למשל; וגם שאראס יאסיקביצ'יוס, שבקיץ 2004 היה מבוקש מאוד אצל צסק"א מוסקבה וניתן להניח שאלמלא הזכייה הראשונה ביורוליג היה משוחרר. גם צוות האימון היה סופג זעזוע: גרשון הוחזר לעונה אחת, במקור, עבור עונת המשימה הלאומית. כישלון במשימה היה שולח אותו הביתה, ואולי דיוויד בלאט היה שב לעמדת המאמן הראשי (בפועל גרשון נשאר עד קיץ 2006 וחזר שוב בסוף 2008, ואילו בלאט עזב בקיץ 2004 וחזר למועדון רק כדי להחליף את גרשון, סוף-סוף, בקיץ 2010).
אבל ההשפעה של הסל של שארפ הייתה עמוקה הרבה יותר.
ב-2004 התבטאה המכבימאניה ב-50% רייטינג במשחק הגמר מול פורטיטודו בולוניה, ובחגיגות המוניות ברחבי המדינה (בייחוד בחגיגת ענק עם מאות אלפים בפארק הירקון) נקודת אור כמעט-יחידה בתקופה הקשה של שיא האינתיפאדה השנייה; הכדורסל האלגנטי, הקטלני והמנצח ששיחקה ב-2005 הגביר עוד יותר את הלחץ האדיר למנויים, ומיצב את מעמדה של מכבי כבון-טון כל-ישראלי וכעטורת תהילה כפי שהייתה רק בסוף שנות ה-70'.
אלה שנות הבסיס לאימפריה הכלכלית שהפכה מכבי להיות מאז. זה קרה גם בעבר: ההצלחות המקצועיות עם טל ברודי הביאו לביקוש עצום לכרטיסים, והביאו להגדלת ההיכל מ-5,000 ל-10,000 מושבים (ולבניית גג). ההצלחות המקצועיות של שנות האלפיים האיצו את שיפוץ ההיכל, לו נוספו למעלה מאלף מושבים אך בעיקר 24 תאי צפייה פרטיים, וכמובן הגבירו את הדרישה למנויים שהביאה לעליית מחירים; ובנוסף, ההיסטריה התקשורתית סביב מכבי נוצלה היטב בידי מחלקת השיווק המתפתחת שלה, שאיתרה עוד ועוד מפרסמים, השקיעה בתשתיות חדשות בהיכל שהזרימו עוד כספים (בניית קובייה גדולה במרכז ההיכל, הקמת לוחות שילוט אלקטרוניים), ומיתגה מחדש את הקבוצה שנחשבה לכושלת ומאוסה בשנות ה-90' לסמל סטטוס נחשק. כל אלו הכניסו למכבי מיליוני דולרים נוספים בעונה, והפכו אותה למפלצת הכלכלית שהיא כיום. בסיס המנויים הרחב, שמבוסס על הצלחות השנים ההן, מכניס למכבי כשישה-שבעה מיליון דולר בעונה לבדו, והופך אותה לאחד הכוחות הכלכליים היציבים ביותר בעולם הכדורסל.
את הגידול בתקציב אפשר להמחיש באמצעות נתונים שחשפנו כאן בעבר: בעונת 2005 עמד תקציב השחקנים והמאמנים של מכבי על כ-30 מיליון ש"ח; לקראת סוף העשור הקודם כבר חצה את רף 60 מיליון השקלים. "תקציב השחקנים הנוכחי שלנו", מאשר המנהל וויצ'יץ', "עולה בהרבה על תקציב השחקנים בשנים שלי, של שאראס ושל פארקר".
את עונת המשימה הלאומית פתחה מכבי עם תקציב של כ-12 מיליון דולר שהיה במקור גירעוני, והתבסס מראש על הזרמת כספים מהבעלים; ואילו היום מכניסה מכבי כ-20 מיליון דולר בעונה. אל המספר הזה הגיעה כבר לפני כשלוש שנים. במלים אחרות, ההכנסות כמעט והכפילו את עצמן בתוך שש שנים זאת למרות שההכנסות מהטלוויזיה (ערוץ 1), שעמדו על בין חמישה לשבעה מיליון דולר בשנים הראשונות של המילניום השלישי, הצטמקו בשנים האחרונות לכשני מיליון דולר בעונה. כך שאם מוצאת הטלוויזיה מהמשוואה בין 2004 ל-2010 (המספר של השנים האחרונות די דומים; מכבי מיצתה את רוב אפשרויות ההכנסה שלה) הכפילה מכבי פי כמה את ההכנסות שלה מחסויות ופרסום וממכירת כרטיסים ומנויים (ותאי צפייה, שלא היו קיימים אז). או במילים אחרות: המותג של מכבי - שנחלש מאוד לאורך שנות ה-90' והשתקם בראשית המילניום בזכות הקבוצה של מקדונלד והאפמן עלה כמה דרגות בזכות הסל של שארפ.
"הנזק הכספי המיידי מאי-עלייה לפיינל פור היה יכול להיות אדיר", אומר צביקה קציר, חבר הנהלת מכבי תל אביב באותן שנים ונציגו של איש העסקים רענן כץ. "הבעלים הביאו כסף מהבית כדי לבנות קבוצה שתגיע לשם. וכמובן שבלי הנוכחות של מכבי בפיינל-פור סביר להניח שכל האירוע היה הופך לעצוב, כי ספק גדול אם אפשר היה למלא את ההיכל. כמובן שבזכות הסל הקבוצה הגדולה נשארה, ולהצלחות המקצועיות היו השלכות הן בהיבט השיווקי מול החברות הגדולות והן במכירת המנויים. ברגע שניצחנו, מכרנו את כל ההיכל למנויים, וזה הביא לעוד מפרסמים. כל המהלך הכלכלי הגדול התחיל שם. מה היה קורה אם הזריקה לא הייתה נכנסת? באמת שלא חשבתי על זה. אבל בלי ספק תמהיל השחקנים והמאמנים לא היה נשאר, ושום דבר לא היה אותו הדבר".
***
לא רק מכבי, במובן הכלכלי, השתנתה. הזריקה של שארפ שינתה את הכדורסל האירופאי בכמה רמות. בזכותה נולדה השושלת ההתקפית שהאיצה את האבולוציה של משחק ההתקפה באירופה בכלל, אחרי שאילצה מאמנים בכל רחבי היבשת לבצע התאמות לשעון ה-24 ולחלוקה לרבעים (שנכנסו לשימוש רק בשנת 2001) כשמהלכים ורעיונות מקצועיים שהגה הצוות המקצועי של מכבי הועתקו בידי קבוצות רבות; גם המודעות להגנות המתוחכמות (מאץ'-אפ זון וכו') שהציגה מכבי, שכמובן היו קיימות קודם לכן אך הפכו פופולאריות בזכות ההצלחה המקצועית של "השושלת השנייה", עלתה בהרבה.
"אין ספק שבלי המשחק הזה לא הייתה המשכיות במכבי, והזריקה של שארפ למעשה אפשרה לקבוצה המוכשרת הזו לבסס את עצמה ולמצות את הכדורסל שפיני רצה לראות", אומר מולי קצורין, שאימן את מכבי עשור קודם לכן, בין השנים 1994-1995, ועבד בעשור החולף באירופה. "אני יכול לומר שההצלחות של הקבוצה ההיא השפיעו מאוד על המאמנים האחרים באירופה. כל מיני רעיונות חדשים שלא היו קיימים אז הפכו לפופולאריים. למשל, משחק המעבר של מכבי נקרא לזה "התקפת 8 השניות" כלומר, הניסיון להגיע למצב קליעה מהיר, זה דבר שלא ראית אותו קודם, או לפחות לא באופן שיטתי.
"השושלת הזו של מכבי העבירה מסר ברור של התקפה", אומר קצורין, "אבל גם ההגנה הייתה מעניינת. המאץ'-אפ-זונים הצליחו 'להעלים' בהגנה שחקנים עם רגליים איטיות כמו שאראס ו-וויצ'יץ', וזה גם משהו שהרבה מאמנים ניסו. בגדול אפשר להגיד שברגע שדברים מצליחים לאורך זמן, וסגנון המשחק הזה של מכבי שרד די הרבה זמן, זה גורם לקבוצות ולמאמנים לקחת דברים ולנסות לחקות אותם. אבל מצד שני, ברור שכדי לעשות את זה פרפקט אתה צריך את השחקנים שהיו אז במכבי. והסיכוי שהרכב כזה של שחקנים עם איכויות ותכונות כאלה יחזור הוא לדעתי בערך כמו הסיכוי של כל אחד מאיתנו לזכות בלוטו. זאת אומרת, זה אפשרי אבל הסיכוי מאוד-מאוד-מאוד קטן".
ohad@walla.net.il