בוידאו: רגעי הסיום של נס ז'לגיריס
לפעמים הרגע ההוא מתגנב אליו בחזרה לתודעה.
בהתחלה הזיכרונות היו תוקפים אותו סתם כך באמצע היום: הליטאים הם עם מנומס - ברחובות של קובנה לא העזו לדבר איתו על אותן שניות ארורות; אבל המבטים, או-הו, המבטים. וכותרות העיתונים; והטוקבקים האנונימיים - הנבזיים - באינטרנט.
הליטאים אומרים, ברצינות גמורה, שכדורסל היא הדת הגדולה במדינה. פשעו, אם כך, היה קולוסאלי בקנה-מידה של רצח ישו.
גם היום זה קורה מידי פעם - אם כי פחות מבעבר; הוא יכול להיתקל בוידאו של אותן שניות ארורות סתם כשהוא משוטט ביו-טיוב או בפייסבוק. אבל אחרי עשר שנים, גידריוס גוסטאס הוא כבר אלוף בהדחקות; כשהרגע הזה חוזר אליו לראש, הוא פשוט מכבה את הזיכרון וחושב על דברים אחרים.
לא, הוא לעולם לא לוחץ על "פליי". "בשביל מה?", הוא שואל.
***
"זה היה משחק קריטי לשתי הקבוצות", הוא נזכר. "מבחינתנו, עלינו למגרש כדי להילחם עד הסוף. אבל המזל לא היה לצידנו. אני חושב שבגלל משחקים כאלו כדורסל הוא ספורט כל כך מעניין; מהמשחק הזה למדנו שלעולם אי-אפשר לדעת מי ינצח. וכל אחד יכול להחטיא פעמיים מקו העונשין. אתה יודע, גם אחרי ההחטאות שלי היו לנו 3-4 הזדמנויות לנצח (טאנוקה בירד נכנס לצבע מוקדם; איש לא הפריע לגור שלף להוציא את כדור החוץ מתחת לסל של מכבי; איינרס בגאצקיס פספס את הכדור ששיגר שלף לכיוון דרק שארפ; אד קוטה לא ביצע עבירה על שארפ; הזריקה של שארפ נכנסה, א.ג.). זה כנראה היה צריך לקרות".
- איך נראה חדר ההלבשה שלכם בסיום?
"כולנו היינו מאוד עצובים, אבל אף אחד לא האשים אותי. סאבוניס אמר שאף אחד לא אשם".
***
7 הוא מספר סמלי בתנ"ך. לעתים הוא מסמל ייסורים: יעקב עבד שבע שנים את רחל. יוסף ניבא שבע שנים רעות. ואצל גוסטאס - ענן הקלון שריחף מעליו הרחיק אותו מליטא. בקיץ שלאחר אותה עונה שהסתיימה עבורו ברגעים בהם עמד על קו העונשין ביד אליהו עזב את הבית לשבע שנים. הוא נדד בין רוסיה, לטביה, יוון ופולין, לפני שחזר בשנה שעברה הביתה. אבל אם לסיפורי הייסורים בתנ"ך היו סופים טובים - יעקב השיג את רחל, יוסף ניבא גם שבע שנים טובות - אצל גוסטאס זה לא בדיוק ככה. בקיץ הוא שוב ארז ונסע, לאסטוניה. עדיין נושא את האות, נודד, חסר-מנוחה.
במשחק ההוא נגד מכבי היה בחור מעוטר ומוכשר בן 24: אלוף ליטא שלוש פעמים, אלוף היורוליג 99' עם ז'לגיריס, אלוף אירופה לנבחרות 2003 עם הנבחרת הליטאית.
היה נראה שלגוסטאס הולכת להיות קריירה למזכרת, אבל ב-8 באפריל 2004 נגמר לו המזליקו. מאז חווה רגעים מעטים של חסד: כששיחק ב-2008 בריגה זכה באליפות המדינה וביורוקאפ של פיב"א, ואפילו נבחר ל-MVP של הפיינל פור.
זו אולי לא הייתה הקריירה שחלם עליה, או הקריירה שכולם ניבאו לו, אבל גוסטאס למד לנצור את הרגעים הטובים.
***
הגיבור הטראגי של אחד הערבים החשובים בתולדות הכדורסל האירופאי מעולם לא התראיין לכלי תקשורת ישראלי. ובכלל מיעט לדבר על אותו משחק. זה לא נוח לו; הוא שונא את זה; אבל במלאת עשור לאירוע ששינה את פניה של מכבי תל אביב ושל ז'לגיריס קובנה, ששינה את פני היורוליג בכלל ואת פני הקריירה שלו בפרט, הוא נאות לדבר.
היום הוא כבר בן 34. גבר בשלהי הקריירה. הוא משחק בטרבאס האסטונית ("זו חוויה חדשה עבורי, אבל אני מרוצה מהכל", הוא אומר. "נכון, רמת המשחק בליגה לא תמיד גבוהה, אבל בימינו צריך לשחק בכל משחק. ובתור מי שמוביל את הקבוצה אני צריך גם לקלוע, גם למסור, גם לקחת ריבאונדים. בקיצור, אני צריך להופיע בכל פעם").
***
כשזה נוגע לכדורסל, התקשורת הליטאית דרמטית לא פחות מזו הישראלית. שארפ זכה בתואר אבירות בלתי-רשמי לכל ימי חייו. ניתן רק לשער אלו קיתונות של בוז ספג גוסטאס - שאל המשחק מול מכבי הגיע עם מאזן עונתי של 100% מהקו (17 מ-17).
"היו הרבה דיבורים על המשחק בעיתונים", הוא אומר. "לא ידעתי בהתחלה איך להגיב לכל מה שנכתב. היום זה כבר פחות כאוב עבורי, הבנתי שזה כדורסל, שהכול יכול לקרות, שאתה לא יכול להאשים את עצמך. כמה זמן אפשר להרגיש אשם? אחרי שעברתי תקופה קשה מאוד, החלטתי להתייחס למה שקרה כחלק מהחוויה של להיות ספורטאי. אבל אני יכול לומר לך שבחודשים הראשונים שהעור שלי הפך עבה הרבה יותר".
- תאר לי איך נראו החיים שלך אז.
"הייתי חושב כל הזמן על המשחק. לא הצלחתי להירדם במשך הרבה ימים. חשבתי למה זה קרה דווקא לי. לא הסכמתי לקרוא תגובות באינטרנט ולא פתחתי עיתונים. כול יום הייתי יכול למצוא משהו רע שכתבו עליי, והחלטתי שעדיף שלא לשנות את זה. יש כל מיני אנשים שכותבים תגובות באינטרנט, למשל - אתה לא יודע מי הם. אולי הם סתם ילדים? אז חשבתי שאין בזה טעם ושאין מה לקחת את זה ללב".
לקח לו זמן, אומר גוסטאס, "עד שבסוף הבנתי שאסור לי להתייחס לזה ככה. אני מקצוען. אני צריך להמשיך הלאה".
- אבל זה רגע שיכול לחסל, מנטאלית ומעשית, קריירה של שחקן.
"אני מסכים שזה יכול להרוס אותך מנטאלית. אתה צריך להיות חזק מאוד כדי לצאת מדבר כזה, ולמזלי אני חזק. אם זה היה קורה למישהו אחר, זה בהחלט יכול לסיים קריירה. אבל אני החלטתי שלא לשקוע, הבנתי שצריך להשאיר את זה בעבר. החלטתי לעזוב את ליטא כדי לשנות אווירה, ומאז היו לי עונות נהדרות באירופה. זכיתי ביורוקאפ. הייתי MVP הפיינל פור".
אלא שהוא יודע שהכול יכול היה להיות אחרת, לו רק קלע זריקה אחת משתיים.
"היינו יכולים לזכות ביורוליג באותה עונה, בעיקר בזכות סאבוניס. תראה, זה השחקן הליטאי הגדול בהיסטוריה. קשה לתאר מה הוא עשה לז'לגיריס באותה עונה. אני שמח שבכלל הייתה לי הזדמנות לשחק עם אגדה כזאת. לפני 16 שנה למדתי כדורסל בבית הספר לכדורסל של סאבוניס בקובנה, ופתאום מצאתי את עצמי משחק איתו. הוא היה אז כמעט בן 40, אבל שיחק לא מעט דקות. מספיק שיש לך שחקן כזה על הספסל ומיד כל האווירה והכימיה בקבוצה משתנים. עם סאבוניס כל מה שעשינו היה ברמה גבוהה יותר. ואיתו היינו יכולים להיות אלופי אירופה. לצערי, לא ניצלנו את ההזדמנות".
***
- מה היית מייעץ לשחקן צעיר שחווה רגע דומה? איך מתמודדים?
"הדבר המרכזי הוא שאתה כשחקן לא יכול להאשים את עצמך. אתה צריך לחסום את עצמך מהתקשורת, מעיתונים, מטלוויזיה. לא לתת לזה להשפיע עליך. שחקן צעיר צריך להמשיך לעבוד קשה, וזהו".
- והיום, אתה עדיין מתמודד?
"היום מבחינתי זה כבר בעבר. אם אתה ממשיך לשחק, אתה לא יכול לשאת איתך כל הזמן זיכרונות כאלה בראש. כי זה לא עוזר לך כשחקן. מעבר לזה, אני לא יודע מה להגיד. כל מה שקרה במשחק ההוא מבחינתי נמצא בעבר. היה מזל רע עבורנו ומזל טוב עבורם. היו משחקים חסרי-מזל שהפסדתי בקריירה, אבל אני לא בטוח שדבר כזה יכול לקרות שוב. למרות שכבר הוכח אז שהכול יכול לקרות".
***
איך הוא חושב שיזכרו אותו?
הוא מקווה שאוהדי הכדורסל ייקחו איתם את הרגעים הטובים שלו - בז'לגיריס, בריגה, בנבחרת ליטא; אבל עמוק בפנים יודע שב-8 באפריל 2004 נחקק השם גוסטאס בהיסטוריה של הכדורסל האירופאי - מהצד הלא נכון שלה.
ohad@walla.net.il