1. כדי לנסות ולהכניס קצת פרופורציות למיקומה של הפועל תל אביב בין 4 הראשונות אצלנו בשלולית, אפשר לשחק את משחק המספרים או משחק התקציבים. אם כך, בואו נבדוק למי יש יותר גדול. הפועל שיחקה אתמול מול הקבוצה שמדורגת במקום האחרון בליגה. לאו דווקא, אגב, מול הקבוצה החלשה בליגה. נתחיל: מרקוס דאב מרוויח באשדוד יותר משג'וש אוונס מקבל אצל האדומים. קני הייז משתכר יותר מהמקביל שלו וינסנט קאונסיל. ואתם יודעים מה? אלייג'ה מילסאפ, בחישוב שנתי, עולה לקבוצה שלו יותר ממה שקרלון בראון עולה לחבורה של רמי כהן. ואם נניח לרגע לתקציב ונעיף מבט בסגלים ששיחקו אמש בהדר יוסף, לא בטוח שנמצא עדיפות לסגל הישראלי של האדומים על פני זה של אריק אלפסי, בטח במצב שבו מתן נאור מושבת. רגע, כבר מדברים על לימונד.
אבל אם בכל זאת מחפשים את הסיבות להבדלי המיקום המשמעותיים בין שתי הקבוצות, ומנטרלים לרגע (גם אם לא בצדק) את איכותו של המועדון ומשקלם של הקהל והמסורת, אפשר ללכת לשלושה אלמנטים. על מידת ההשפעה של ארז אדלשטיין כבר דיברנו. היפותטית, אם ניקח את הסגל של האדומים ונלביש עליו את אחד המאמנים האחרים והטובים שיש לנו כאן, סביר להניח שהאדומים מגרדים מלמטה את המקום השמיני. האלמנט השני הוא רביב לימונד, שהוא למעשה היתרון האבסולוטי שיש לקבוצה השנייה של תל אביב על פני (כמעט) כל סגל אחר, בעונה מופתית (וגם אתמול, במשחק שקט יחסית, הוא הצליח לרשום 20 נקודות ו-6 אסיסטים). השלישי הוא כמובן קרלון בראון. קשה לחזות את העתיד, אבל אם יש תל אביבי שמעוניין לצפות בביצועיו בעונה הבאה, נראה שכדאי לו לבדוק את עלויות המינויים בנוקיה.
2. אם לא יקרו הפתעות בלתי צפויות, יפגשו העונה הפועל ירושלים ומכבי חיפה בין 5-7 פעמים נוספות בטרם תיקבע זהות העולה לגמר הפלייאוף מול מכבי תל אביב. אם וכאשר יקרה הדבר, סביר להניח שהתוצאות במשחקים הבאים תרדנה וכך גם רמת האסתטיקה. שלשום סיפקו לנו השתיים בובה של משחק ורמת ביצוע התקפי פנומנלית. קשה לזכור את הפעם האחרונה במחוזותינו בה סיימו שתי היריבות משחק עם למעלה מ-59% בזריקות ל-2 ולמעלה מ-47% ל-3 נקודות. קשה גם להאמין שנזכה לראות מספרים כאלה בפעמים הבאות.
בכל מקרה, אם ננתח וננסה להשוות את שני הסגלים ובהמשך לצירופו של טרנס רודריק לשורות הירוקים, כלומר קיצ'ן-הלפרין-רייט-דופרי-אריאל מול רוט-יבזורי-רודריק-דונטה סמית'-רייס בעמדות 1-3, נגלה שהיתרון אמור להיות של החבורה של פרנקו. אי אפשר לומר את אותם הדברים לגבי הקו הקדמי שבו ניכר היתרון האיכותי של ירושלים. מצד שני, ובכל הקשור למאצ'אפ במשחק האחרון של ליאור אליהו מול בריאן רנדל, אפשר לומר בפשטות שרנדל שלט בו. באנגלית זה נשמע טוב ונכון יותר. HE OWNED HIM. אם אליהו לא ישבור את הקו הזה בפעמים הבאות, יהיה לקבוצה שלו קשה מאוד.
ושום מילה על בראד גרינברג, למרות שיש לנו הרבה מה לכתוב על אופן ניהול המשחק שלו, על חוסר יכולתו להתמודד מול האתגרים שהציב מולו פרנקו ובכלל על הנוקאאוט הטקטי שהוא חטף מהמקביל שלו על הספסל של חיפה.
חשבתם ששכחנו את דגן יבזורי? אסור לפטור את המשחק המושלם של יבזורי בכך שלקלעים יש ימים כאלה. אסור גם לדבר במושגי חוק רוסי ובטחון, מאחר שזה יקטין את ההישג. מיותר גם ללגלג על מספר השלשות שהבחור החטיף לליאור אליהו, סוג של כוונת אנושית, על הראש. יבזורי הוא שחקן מנוסה למדי, אבל עדיין לא בן 29. לפעמים, אבל רק לפעמים, שחקנים פתאום מבינים. הם מבינים מה צריך לעשות. הוורסטיליות שהאס של פרנקו מציג לנו לאחרונה, כולל השלשות מכל טווח אפשרי אבל כולל גם היכולת להוריד דריבל אחד או שניים ולסיים באלגנטיות, נותנים לנו את התקווה שאולי אולי גם יבזורי פתאום הבין. כי אם כן, הבחור יהפוך למפלצת.
3. בני הרצליה, או בשמה הקודם בני השרון, סומנה כסוג של אלטרנטיבה רק לפני כמה שנים. לפחות על ידי יושב הראש שלה, שטען בראיונות שהקבוצה שלו היא הדבר האמיתי. אותו יושב ראש הציג בגאווה מודל שבו הוא בונה את הקבוצה שלו, בוחר את השחקנים שלו ומייצר עבור המאמן שלו חומר גלם שאמור להספיק כדי ללכת (כמעט) עד הסוף. ואמנם, אי אפשר להתעלם ממספר הצלחות ליהוק בולטות ובראשן שון ג'יימס. העניין הוא שעל כל הצלחה כזאת, הסתובבו ומסתובבים בקבוצה של אקוניס הרבה יותר אי הצלחות. ליתר דיוק, כשלונות. עיון בסגלים שהיו"ר הוותיק העמיד בשנים האחרונות לרשות מאמניו המתחלפים תדיר מגלה פספוס אחרי פספוס. והדברים באים לידי ביטוי בתוצאות. לפני שנתיים סיימה בני השרון במקום הלפני אחרון. בעונה שעברה סיימה בני הרצליה במקום הלפני האחרון. ובסוף הסיבוב השני העונה כן כן היא מסיימת במקום הלפני אחרון.
יש שדיברו בעבר על מגע הקסם של מאמן הנוער לשעבר ועל יכולותיו המרשימות, על פי פרסומים זרים, של אותו איש צללים אשר משמש כיועצו הנאמן וכמקור המידע של אקוניס. בשנים האחרונות נראה שהאמת מאחורי האגדה האורבנית נחשפה ומעטים עדיין מתפעלים מהיכולות המקצועיות של היו"ר.
בני הרצליה היא לא הקבוצה החלשה בליגה. אגב, גם לא אשדוד שממוקמת במקום האחרון בליגה. אבל אם יש מגיע, לאור השנים האחרונות, אז מגיע לקבוצה של רקנאטי לרדת ליגה. אחרי כל כך הרבה כמעטים, שנראה שלא שינו מאומה באופן ההתנהלות של המועדון החביב מהשרון, יכול להיות שהדרך היחידה להבין היא מהליגה הלאומית. למה הדרך היחידה? כי בשונה מהשכירים השונים שאיישו את עמדת המאמן בקבוצה של אקוניס והתפזרו איש איש לביתו, הרי שאת השכיר שיושב בעמדת יושב הראש קשה להאמין שמישהו יפטר.
