הסיקור התקשורתי הרחב סביב יציאתם לאחרונה מהארון של הכדורסלן ג'ייסון קולינס, שהוחתם על ידי ברוקלין נטס והפך להומו המוצהר הראשון בליגה מקצוענית בכירה בארצות הברית, ומייקל סם, שחקן פוטבול המכללות, שעשוי להפוך לשחקן הפוטובול המקצועי הראשון בארצות הברית מחוץ לארון, העלה שוב לדיון את שאלת מקומם של הומוסקסואלים בספורט המקצועני.
העובדה ששני הסיפורים זכו לכל כך הרבה כותרות ברחבי העולם, במדורי הספורט ומחוצה להם, היא לכשעצמה יכולה ללמד על נדירותה של התופעה ובעיקר על העניין סביבה. אין כל צל של ספק שהנוכחות הדלה של הומואים מוצהרים בספורט המקצועני חריגה בהשוואה למרחבים חברתיים אחרים. מתוך מאות אלפי ספורטאים ברחבי העולם, בודדים ההומואים שהצהירו על נטייתם המינית, בטח במהלך הקריירה ובוודאי בענפים מסוימים כמו הכדורגל. כיצד ניתן להסביר את התופעה? והאם היציאות המתוקשרות האחרונות מהארון מעידות על שינוי במגמה? כרגיל, תלוי את מי שואלים ובעיקר איך ומה שואלים.
ב-NBA מצדיעים לקולינס: "חייבים לכבד את האומץ שלו"
מישל אובמה על מייקל סם: "אתה השראה לכולנו"
תומאס היצלספרגר יצא מהארון, אבל רק לאחר פרישתו
על פניו, נראה שנוכחותם של ספורטאים גאים בעולם הספורט המקצועני מתקבלת באופן טבעי יותר מאי פעם. מחקרים שנערכו באנגליה ובארצות הברית הוכיחו בצורה חד משמעית כי אוהדים מקבלים הומואים בספורט יותר מכפי שעשו זאת לפני עשרים שנה ובטח בעבר הרחוק יותר. למעלה משמונים אחוז מהנשאלים טענו שאין להם בעיה עם נוכחות של ספורטאים הומואים. בסקרים ושאלונים שהועברו לאוהדי הספורט אף עולה כי רובם המוחץ שופט את הספורטאים, בראש ובראשונה, על בסיס היכולת המקצועית. לחלקם זהו ממש הקריטריון היחיד על פיו יעריכו את הספורטאי. אז מה העניין עם השירים וקריאות הגנאי נגד הומואים שכל כך רווחות במגרשי הספורט? למעלה תשעים אחוז מאוהדי הספורט טענו, במחקר אחר, שהרטוריקה ההומופובית שמשמשת אותם היא בגדר שעשוע ולא מעבר לכך.
ובכל זאת, למרות הפתיחות המוצהרת, נדמה שמתחת לפני השטח יש גם מציאות אחרת. שאלונים שהועברו לשחקני כדורגל מקצוענים באנגליה חשפו כי רבים מהם מכירים באופן אישי שחקנים פעילים שמקפידים לשמור היטב בארון את זהותם המינית. במחקר דומה טענו למעלה מרבע ממאמני הכדורגל שנשאלו כי הם מכירים שחקני הומואים פעילים. הכמות הזניחה של ספורטאים שמוכנים להצהיר, במהלך הקריירה, על זהותם המינית בוודאי שאינה מקרית. ישנם לא מעט לחצים וחסמים שלא באמת מאפשרים לספורטאים גאים להרגיש בנח עם זהותם המינית, והדינמיקה הקבוצתית היא בלי ספק מהבולטים שבהם.
כרבע מאותם האוהדים שהצהירו שלהם, באופן אישי, אין בעיה עם ספורטאים הומואים, טענו כי הם בכל זאת חושבים שהנוכחות של הומואים תפגע בקבוצה. גם אוהדי הכדורגל וגם המאמנים הזכירו את חדר ההלבשה כמקור לבעיות אפשריות. שחקן הומו בקבוצה גברית יכול להיתפס בהקשר הזה כמי שמאיים על האחווה הגברית הקבוצתית ועל כן במודע או שלא במודע, נוכחותו דווקא לא תתקבל בברכה. זאת אולי גם הסיבה לכך שהורים הצהירו, במחקר נוסף, כי ימנעו מילדיהם להתאמן בקבוצה שמאומנת על ידי מאמן הומו. במילים אחרות, למרות ההצהרות הכלליות, רווחת עדיין תפיסה חברתית שרואה בהומו מידה מסוימת של איום.
ג'ודית באטלר, חוקרת מוערכת ופעילה פמיניסטית מוכרת, טענה כי החיים שלנו בנויים סביב מערך ציפיות למתאם ברור בין שלוש צלעות - מין, מגדר ותשוקה. החברה מצפה מזכר, שיתנהג כמו גבר (למשל שיהיה קשוח ואגרסיבי) ויימשך לאישה. מנגד, מצפה החברה מנקבה להתנהג כמו אשה (למשל שתהיה עדינה ורכה) ולהימשך לגבר. כאשר אחת מצלעות המשולש נסדקת, משהו באיזון החברתי מופר, עד כדי כך שקשה לנו לחיות איתו בשלום. על מנת להשיב את הסדר על כנו, אנחנו מנסים לתקן צלע אחרת כדי לחזור לנקודת האיזון.
למשל, אם נקבה בוחרת להיות ספורטאית (בטח בענפים אגרסיביים), היא למעשה פועלת בקודים שנחשבים לגבריים (כוח) ולכן, פעמים רבות היא תוגדר כלסבית גם היא אינה כזאת באמת. כאלה הן הציפיות החברתיות שלנו. שמי שמתנהג או מתנהגת כמו גבר ימשך לאישה. אחרת זה פשוט לא מסתדר. מהצד השני, ספורטאי שפועל בקודים גבריים אמור להימשך לאישה. המשיכה לגבר, במילים אחרות, נתפסת כהפך המוחלט מהתכונות הנדרשות עבור ספורטאי ועל כן מקומו של ההומו בספורט התחרותי, בעיקר הקבוצתי, לא מתיישב עם הציפיות והדימויים של החברה.
ייתכן והיווצרותם של מודלים חדשים להזדהות, כמו המקרים של קולינס וסם, ישנו במשהו את פני הדברים, אולם נראה ישנה עוד כברת דרך. הסקרים הוכיחו שעמדותיהם של אוהדי הספורט מתרככות, אך הדימויים החברתיים עדיין ממשיכים להציב את ההומו מחוץ למרחב הספורטיבי.
ד"ר אילן תמיר הוא מומחה לתקשורת ספורט באוניברסיטת אריאל ובר-אילן
לכל הכתבות במדור 'ספורט בחקירה'