קורה רק לגדולים ביותר

במבט חיצוני מהיר, קשה שלא להתאכזב מבית"ר ירושלים. המשחקים שלה הם אולי הכי משעממים בליגה מבחינה התקפית. רוני לוי ייצב את הקבוצה, כן. אלו שסופרים לו את כמות הנקודות לעומת אלו של קודמו, אלי כהן שפוטר, לא מבינים איזה ערך של ביטחון עצמי ושקט הוא הוסיף מרגע שמאמן ברמתו הצטרף למועדון. אלא שדבר אחד לוי לא מצליח לעשות – להחזיר את החדווה והיצירתיות ההתקפית שמאפיינת את בית"ר וכל כך חשובה לה. הצופה האומלל שנאלץ לחזות במשחק שלה, למשל, מול אשדוד, לא מאמין שיש כאן קבוצה עם סיכוי לפלייאוף עליון. ככה נראית קבוצה שצריכה לרדת ליגה.

אלא שכל הדברים האלה לא לוקחים בחשבון דבר מאוד חשוב – בית"ר ירושלים של העונה היא גוויה מהלכת. יש מדינות שלא עברו את מה שהמועדון הזה עבר מהרגע שבו גאידמק מאס בצעצוע ועד לזוועות הצ'צ'נים. בית"ר ירושלים היתה צריכה להיות היום בקבר, קבוצה בליגה לאומית, ואולי, אם חוקי הבקרה היו נאכפים כהלכה, אפילו בליגה נמוכה יותר. חוסר הביטחון לעשות משהו יותר מעניין מאשר להתגונן אינו רק פועל יוצא של מצב נפשי של שחקן כזה או אחר, אלא של מועדון שלם שהוא כמו אישה מוכה שמנסה לשקם בקושי רב את חייה ההרוסים. העובדה שבטדי יש כיום קבוצה שמסוגלת לעמוד על הרגליים ולהתחיל ללכת היא החשובה מכולן. מחזור חיים חדש יצא לדרך. מחזור חיים שאולי שם מאחוריו את מחזור החיים הקודם, שנדמה היה שלא ייגמר לעולם. בית"ר של אלי טביב היא לחלוטין לא כישלון, ואפילו לא אכזבה. אם העונה הזו תיזכר בעוד כמה שנים בתור התחלה של משהו חדש באמת ולא כהפוגה בגידול שכרסם בשנים האחרונות, אז העונה הזו היא אפילו הצלחה.

האם הדרבי התל אביבי יקבע את גורל הפלייאוף?

בסכנין מבטיחים: פיטורי בלבול לא על הפרק

הישאם כיוואן מרוצה: "הייתי נותן לעצמי ציון 8"

בלאומית: מכבי אום אל פאחם ירדה לליגה א'

1. למרות מספר רטינות וכמה צעקות לא מייצגות, תצוגת העידוד והתמיכה של אוהדי מכבי תל אביב אחרי מפלת באזל היא אולי הבשורה הכי מעודדת כרגע במועדון לקראת המשך מאבק האליפות. אחרי הכול, מכבי תל אביב התרסקה מול באזל. לא פחות. היא לא כבשה שער אחד ולא היוותה יריב, מול קבוצה אותה כבר פגשה לא מזמן ואמורה היתה להציג הפעם סוג של התקדמות. פעם, אוהדי מכבי תל אביב היו הופכים את זה למפגן של רטינות וחוסר שביעות רצון. בטח כשאתה בקושי מנצח קבוצה כמו רעננה.

אלא שאוהדי מכבי תל אביב החדשים הדגימו בשבוע האחרון איזה מהפך בריא הם עברו. הם מעריכים גם ניצחון על רעננה, למרות יכולת לא מרשימה, שבקבוצות אלופות אחרות בעבר הולידה משפטים סהרוריים כמו "אליפות בלי מאמן", ודברים דומים. בימים אלו, כשהקהל של הפועל באר שבע נתקף תחושת היסטוריה ועוזר לשחקניו לחשוף עוד ועוד אופי, לשפיות החדשה של קהל אוהדי מכבי תל אביב יהיה ערך חשוב בצורה שבה העונה הזו תוכרע. אחרי הכל, המהפך במועדון מתחיל ונגמר בהם, הדרך שבה הם מיישרים קו עם החשיבה האירופית במועדון. היציבות שלהם היא אבן דרך להמשך היציבות של מכבי תל אביב בשלטון. אם אוהדי מכבי תל אביב לא יחזרו בשבועות הקרובים לישראל, הקבוצה שלהם כנראה תהיה אלופת ישראל.

2. ערן זהבי כבש שלושה מארבעת שערי הליגה האחרונים של מכבי תל אביב. לכולם ברור שערן זהבי הוריד הילוך אחד ביכולת האדירה שלו בהשוואה לתחילת העונה, אבל איש לא מתייחס לזה. גם כי ערן זהבי הרוויח בגדולתו הרבה בשנים האחרונות את הזכות להיות קצת פחות טוב מבלי ממישהו יפקפק בך, וגם כי בסופו של יום הוא מצליח ברגע האחרון להשכיח זאת דרך שערים.

כי גם זהבי מבין יותר מיום ליום: אולי הוא קצת עייף, אולי הוא קצת מתעסק עכשיו יותר מדי בתחנה הבאה, אולי הוא חולם על יותר כסף, אבל אין לו ממש ברירה. הפגיעה האנושה של מכבי תל אביב במצבת כובשי השערים עם עזיבתו של מואנס דאבור ופציעתו של ברק יצחקי נופלת בעיקר עליו. לא על בדש, לא על בן חיים, גם לא על פריצה. מי שיצטרך להשלים את מכסת השערים של מכבי תל אביב זה הוא ורק הוא. אם לרגע אחד הורדת ההילוך שלו תלווה בתוצאות לא טובות, תיק אובדן האליפות ייפול ברובו עליו. ואז גם יתחילו הפקפוקים שאיש לא מוציא כעת מהארון. כי כאלה הם חיי הגדולים ביותר. ברגע שחשבת שהגעת לשיא אתה נדרש להגיע מיד לשיא חדש.

אם ערן זהבי אכן יתמיד בכך, אנחנו נזכה לראות לא רק אליפות, אלא גם שיא שערים לקשר תוך כדי עונה, מאז 25 הכיבושים של אבי נמני בעונת 2000/1. אבל אם לא, אף אחד מהחלוצים שנותרו בקבוצה ואמורים לשאת בעול החדש לא יעזור לו להימנע מכתם מיותר.

3. שבוע שלישי ברציפות מאז שהפועל באר שבע הצטרפה רשמית למאבק האליפות, ושום דבר לא השתנה אצלה. היכולת בינונית, אבל התוצאות מצוינות ומפגני האופי לא מפסיקים לרגע. זוהי בשורה חשובה לקראת המאבקים של באר שבע בפלייאוף העליון מול הקבוצות החזקות בליגה. יש רק בעיה אחת גדולה באמת שבאר שבע מצליחה להסתיר עד כה: השימוש של המאמן אלישע לוי בספסל שלו הוא לחלוטין לא מספק. ההרכב נעול מדי, לא משנה מה היכולת. שחקנים עולים מהספסל עצבניים ולא תורמים מספיק. ראינו השבוע את סיראז' נסאר עולה עם לא מעט תסכול לדשא במושבה וממעט למסור במקרים שבהם הוא צריך למסור.

הסיפור של תומר סויסה הוא עצוב יותר. השחקן הכי טוב של באר שבע בעונה שעברה כמעט ולא קיים העונה, למרות שהוא לא נופל מרוב החלוצים. הנאמנות העיוורת של אלישע לוי לשחקני ההרכב שלו, בעיקר בחלק הקדמי, באה לא אחת לידי ביטוי בביטחון ששחקנים כמו פלט צוברים. אבל זו גם הליכה על חבל דק, בטח לקראת המאני טיים. כולנו זוכרים שאת שער האליפות של מכבי תל אביב בעונה שעברה כבש שחקן ספסל, משה לוגסי שמו. כרגע באר שבע מתגברת על משחקים בהם היא מעט מתקשה דרך בוזגלו ופלט. אבל לא בטוח שהם יהיו שם תמיד. כמה מכם מוכנים להמר שברגע אמת כזה, כמו של לוגסי בעונה שעברה, תומר סויסה יהיה שם כדי לתת לבאר שבע את השער החשוב מכל? אלישע לוי צריך לקוות שהוא לא יגיע לצומת הזה.

גם בלי עלייה לפלייאוף העליון, מ.ס אשדוד, על שלל שחקני הרכש שצירפה העונה, לא צריכה להיחשב כישלון. הפער בין כישלון, אכזבה, הצלחה ואי הצלחה, הוא עולם מונחים שנרמס לא אחת בכדורגל הישראלי גס הרוח. ואשדוד, חשוב לדייק, יכולה להיחשב באמת ככישלון רק אם תרד ליגה. מקום שישי, שביעי, חמישי, או תשיעי, הוא שווה ערך לקבוצה שהערך המרכזי שלה הוא השהות הבטוחה בליגת העל – עובדה שאסור לקחת לעולם כמובנת מאליה.

אם כבר, חוסר היכולת של אשדוד לנצל את המעידות האחרונות של סכנין בקרב על הפלייאוף העליון, לשפר את היכולת והתוצאות המזעזעות במשחקי חוץ ולא להיות כלואה עונה שלמה באותו אזור ובאותה רמה, מלמדת יותר על המאמן שלה ניר קלינגר. נכון, קלינגר סובל מאותו קרקס ניהולי ממנו סבלו מאמנים אחרים תחת העסקן הנחמד מדי ג'קי בן זקן. מכירות שחקנים, מהפכים בסגל, שימוש מוגזם בצעירים לא משנה מה רמתם, ארגון משפחתי ועממי מדי והיעדר תנופה עירונית של קהל. הכל היה שם גם אצל יוסי מזרחי. אלא שקלינגר הובא גם למען מטרה אחרת: לשנות את האופי של אשדוד. ולו במעט.

האם הוא הצליח בזה? נדמה שהתשובה ברורה לא רק למי שרואה את משחקי החוץ של הקבוצה העונה, שהמשחק האחרון של האשדודים בטדי שיקף בצורה מושלמת. כמה זמן צריך עוד קלינגר כדי לעקור את ההרגל הזה, כדי להפוך את המציאות הזו, כדי להציג שיפור מינימלי לפחות בגזרה הזו? יתרה מזו, בליגה כזו חלשה, אתה מצפה מפיגורה כמו ניר קלינגר לדעת להתעלות למרות כל הבעיות הבסיסיות שיוצר הבוס שלו ולספק הפתעה. אם את סכנין הזו אתה לא מצליח לעקוף בקרב על הפלייאוף העליון, אז את מי כן?

אין קבוצה ששיוועה לרוח הקלינגרית יותר ממ.ס אשדוד, אבל העונה הזו אולי אומרת באופן סופי שאין רוח כזו בכל הקשור לקלינגר המאמן. קלינגר השחקן היה כזה, ועוד איך היה. אבל קלינגר המאמן הוא טיפוס שורד שמנסה ללכת בין הטיפות. בתחילת דרכו כמאמן הוא עוד ידע להביא מהתכונות שלו כשחקן לקבוצות כמו בית"ר באר שבע ולזכות באליפות עם שחקנים כמו סאלם אבו סיאם במכבי תל אביב. אלא שבסופו של דבר המציאות ניצחה אותו והפכה אותו למה שהוא: שורד. כזה שרק רוצה להמשיך הלאה ולחזור הביתה בשלום. זו הקלינגריות החדשה. ואת התכונות האלה, יש לאשדוד הבינונית בשפע.

במידה רבה, זוהי כנראה העונה החשובה ביותר של רמת השרון בליגה. העונה בה הזכות שלה להיות קבוצה בליגת העל עומדת למבחן אמיתי. חייבים להודות שרמת השרון לא מפחדת מאף שאלה במבחן הזה. היא לא חוששת מהמעמד ההיסטורי של בני יהודה ובמחזור הקרוב היא תגיע כדי לבעוט בלגיטימיות המובנת מאליה של מכבי פתח תקווה בליגה הראשונה. בעצם, מה שרמת השרון עושה העונה זה להראות לכולם שאין הבדל בינה לבין מכבי פתח תקווה, עם כל ההיסטוריה שלה בכדורגל הישראלי. אם היא תעבור את המבחן הזה בהצלחה לא רק השבוע, יש סיכוי שהקבוצה הזו תישאר יותר מעונה אחת נוספת בליגה הראשונה.