1. באיזשהו שלב במשחק, כשבאזל הובילה רק 0:1 ומכבי תל אביב קצת הניעה כדור, אמר הבחור שלידי "יאללה, צאו קדימה, השד לא כזה נורא". לפעמים נדמה שזה הביטוי שמייצג יותר מהכול את המחלה של הכדורגל הישראלי, "השד לא כזה נורא", שזה מקביל ל"הגרלה נוחה", או "אם להפסיד, אז לפחות לשחק כדורגל", או כל שאר הקלישאות שמסמלות את חוסר המודעות למעמדנו האמיתי.
אז בכל הנוגע ל"שד הלא נורא", ראוי לזכור כמה דברים על הכדורגל השווייצרי. נבחרת שוויץ תופיע הקיץ במונדיאל בפעם העשירית בתולדותיה (ושלישית ברציפות), רק בעשור הקודם היא שיחקה פעמיים באליפות אירופה, ולמעשה, ב-1954, לא הרבה אחרי שכמה חבר'ה מהמשטרה הבריטית לקחו אליפות בישראל - השווייצרים אירחו מונדיאל. אירחו! אני כבר לא מדבר על זה ששוויץ זו המדינה שגידלה את אחד הספורטאים הגדולים בכל הזמנים, רוג'ר פדרר, ואין טעם להזכיר את ההישגים של באזל העונה בצ'מפיונס ובשנה שעברה, כי גם כשכל העובדות ידועות, וגם כשיחסי הכוחות ברורים, תמיד יימצא מישהו שאומר "השד לא כל כך נורא". אפשר רק לדמיין באילו קלישאות מתארים אותנו השווייצרים.
הליגה האירופית: באזל הביסה את מכבי תל אביב 0:3
ברק יצחקי נפצע וגמר את העונה, סוזה גאה בקמפיין באירופה
מיכה ובן חיים היו צריכים להיכנס יותר מוקדם: הפרשנות של שלום תקווה
חואן פאבלו נרדם, זהבי נעלם, סוזה כשל בהכנה: הציונים
2. הביקורת כלפי פאולו סוזה, או ג'ורדי קרויף, או כל איש מקצוע זר לעצם העניין, זה עניין רגיש, כי תמיד עולה עניין רגשי הנחיתות, או ההתנשאות, ואם מבקרים אז "מי אנחנו שנבקר", ואם מתרפסים אז "מי הם שנתרפס", ולכן כדאי להתרחק מאמוציונליות ולהתרכז בעובדות. כשמנתחים את פאולו סוזה של השבוע האחרון, עם האכזבות מול באזל והתיקו מול הפועל חיפה, אפשר לערער על ההצלחה שלו ועל ההחלטות המקצועיות שלו, וברקו ושליימה יכולים לנצל את ההזדמנות כדי להגיד "אני לא מחזיק ממנו" בתוקפנות האופיינית, אבל אם בוחנים את סוזה מבחינת תוצאות, לטווח הארוך, מגלים שהוא במקום הראשון בליגת העל (למרות אחוזי הצלחה מרשימים של באר שבע), שבאירופה הוא עשה קמפיין די מכובד (ניצחונות על קבוצות מהונגריה, צרפת וגרמניה, כולל העפלה משלב מהבתים), ושהמצב לא כל כך רע.
אבל גם ככה ספורט הוא עניין אמוציונלי, והיד על ההדק מתה לירות, ובישראל בשנים האחרונות שולט הפרימואיזם הנחרץ והמתלהם, וכרגע סוזה על המוקד. לומר שאני מבין למה אחרי הפציעה של יצחקי הועדף דווקא אלטמן? באופן אישי אני לא מסכים, אבל באופן אישי, אני גם לא הייתי קשר נבחרת פורטוגל, ולא זכיתי פעמיים כשחקן בליגת האלופות, ואני לא עם השחקנים של מכבי באימונים כל היום, ולכן מעדיף להישמר בלשוני. למעשה, אני זוכר שגם אוסקר גרסיה נשלח על ידי חלק מהפרשנים הביתה, וגם אוסקר הרכיב הרכבים מוזרים ומרגיזים (עם חיבה תמוהה לשלושה קשרים אחוריים ואבו זייד), וגם ריצ'רד נילסן הושמץ והוספד ופתאום זוכרים אותו כאגדה, ולכן אולי כדאי לקחת נשימה ארוכה, להביט על התמונה מלמעלה, ואולי, אולי, לפחות לבינתיים, למתן קצת את ההצהרות. קצת. בואו נראה אתכם.
3. לגל אלברמן יש סיבוב מהיר מאוד על המקום, אבל מול באזל הוא נראה איטי וכבד. אלברמן נהנה בליגת העל מהבנת משחק ומניסיון, ובעזרת מיקום נכון וכוח פיזי הוא יודע לשמור על הכדור בצורה נהדרת, אבל מול באזל הכישורים האלה התבטלו כלא היו. ראדה פריצה נהנה מיתרון פיזי על שלושת רבעי מהבלמים בליגת העל, מול באזל הוא התקשה לגעת בכדור. איתן טיבי ראשון לכל כדור גובה בישראל, מול באזל הוא נראה שחיף חסר תזמון, ובגול השני עברו אותו כמו בשכונה. בדיעבד, כשמנתחים את ארבעת המשחקים של מכבי תל אביב מול באזל, נזכרים שלמעשה השווייצרים כבשו בכל רגע שהתחשק להם, ובשאר הרגעים פשוט נתנו לזמן לעבור. (ולפני שלועגים למכבי, נסו לדמיין מה חביבת העם והבשורה מהדרום הפועל באר שבע הייתה עושה מול באזל). זו פשוט לא אותה רמה.
4. במצב 0:1 לבאזל מהראן ראדי הגיע להזדמנות מצוינת, אבל החמיץ ממצב נוח. מעבר לעובדה שההצלה של זומר המחישה את ההבדל בינו לבין חואן פאבלו (טיל לידיים שנהדף לקרן, מול נגיחה לידיים שנהדפה לרשת) ואת הבדלי האיכות הבסיסיים בין מכבי לבאזל - היא בעיקר המחישה את ההבדל בין מכבי תל אביב של העונה לזו של העונה הקודמת. כי בשנה שעברה, ראדי היה שולח את זה לחיבורים.
ראדי היה ונשאר הברומטר של מכבי. בשנה שעברה הוא היה שחקן העונה האמיתי שלה, השחקן הכי חשוב במערך, זה שמבשל וכובש, מחלץ ומוציא קדימה, העובד השחור והכוכב הנוצץ, הכול ביחד. השנה זה נראה אחרת, וספק אם אפשר להאשים רק את הרוטציה. הוא מנסה, משקיע, עדיין נותן מדי פעם משחקים שמזכירים את הפוטנציאל שלו, אבל פשוט לא הולך לו.
ובכלל, נדמה שזה כבר ברור: הקארמה כבר לא לצד מכבי. זו לא רק הברך של יצחקי או סבא של דאבור, שלא ממש משתפים פעולה עם התוכניות. בשנה שעברה הייתה סביב הקבוצה מעין הילה קסומה, הכול הלך חלק. אם היינו בשנה שעברה, למשל, קאלה לא עוצר את הנגיחה בדקה ה-90 של פריצה מול הפועל חיפה. זה כמו שאיינוגבה יהדוף את הטיל של לוגסי. השנה הכול קשה יותר, האתגר מורכב יותר, הנסיבות מסובכות יותר. ושוב, השאלה שנשאלה היא איך מכבי תל אביב תגיב לסיטואציה. האם היא תתבכיין ותתרץ, או שפשוט תתאים את עצמה למצב. אף אחד לא ייתן לה את האליפות, השנה היא חייבת לקחת אותה. בכוח.
5. אני בטוח שאחרי המשחק החלש של מכבי תל אביב בבאזל במוקדמות האלופות, אי שם בקיץ הקודם, פאולו סוזה הבטיח לעצמו שיואב זיו לא יראה דשא העונה, ושהוא לא מתאים לרמות האלה, ושהוא חייב למצוא לו תחליף. אבל סוזה לאט לאט מגלה שהעולם מסתובב, מאמנים מתחלפים, מגנים שמאליים באים והולכים, ורק יואב זיו נשאר.
6. זה רק סמלי שהחזרה של מכבי תל אביב לישראל תהיה מול הפועל רעננה, קבוצה קטנה מהליגה הלאומית, שהיא בדיוק ההפך מהיומרות האירופאיות של הצהובים, הכי רחוק מהקוקטיילים והחליפות של גולדהאר בז'נבה, והנה מתברר שכדי לחזור לאירופה צריך קודם כל לעבור את רעננה הרעננה, וזו לא משימה פשוטה בכלל. מהפנטזיות הארופאיות מכבי תנחת חזרה למציאות, לקרב מול יריבה צנועה ומתגוננת, ללא תחושת חגיגיות וחד פעמיות, אלא סתם עוד שבת של כדורגל, בלב הביצה, כמו שאנחנו אוהבים, בחזרה למקומה הטבעי. כמה יפה לגלות שאחרי הכול, ולמרות הכול, עבור רוב אוהדי הקבוצה המשחק מול רעננה הוא הרבה יותר חשוב.