שובו של מספר 9: סיכום מחזור ליגת העל

מה צריך חלוץ זר כדי להצליח בליגת העל? לא הרבה. גובה, אגרסיביות, משחק עם הגב לשער וקצת התמצאות ברחבה. כלומר, תכונות שיגרמו לו לבלוט בנוף של שחקנים טכניים, קטנים וזריזים. זה עניין של היצע וביקוש. כשאתה מביא שחקן זר, אתה מחפש ערך מוסף, יכולות שיתעלו על מה שיש בשוק המקומי. ובעונה הנוכחית, מרבית הקבוצות עשו קפיצת מדרגה בכל הקשור לחיפוש, איתור והחתמת זרים. הרמה כאן עלתה ואיתה הגיעה בשורה נוספת: שובו של מספר תשע.

בשנות ה-90, כשהכדורגל כאן היה נפלא ולא היו צרות, חלוצים זרים כמו אנדז'יי קוביקה וסטפן שאלוי שלטו בליגה ללא עוררין בדיוק בגלל שהיו להם איכויות שהתאימו לסגנון המשחק כאן והקלו עליהם. וכדי להשלים את התמונה, מספיק להעיף מבט אל רשימת 20 הכובשים הזרים הבולטים בהיסטוריה של ליגת העל: סמואל יבואה, זיטו אוגבונה, ולדימיר דבאלישווילי, דימיטאר מקרייב ואפילו איליה יברויאן נמצאים שם. ומה קורה השנה? ז'רקו קוראץ' (10 שערים), ראדה פריצה (9) וגליינור פלט (8) מוליכים את טבלת ההבקעות של הזרים. זה לא מקרי. המכנה המשותף ברור.

למעט בית"ר ירושלים (אחרי ששחררה את טטה בנגורה), הפועל תל אביב ובני סכנין, כל הקבוצות בליגה משחקות עם שחקן מטרה בחוד. במקרה של רובן, מדובר בשחקן זר שמאייש את העמדה. הסיבה לכך שישראל לא מייצרת חלוצים חסונים בגובה 1.90 עם שליטה טובה בכדור, זה כנראה לא בגנים שלנו. בהקשר הזה, תומר חמד, דודו ביטון וברק בדש מהווים דוגמאות לא מייצגות וגם הם, אגב, הצליחו כאן כשקיבלו את הצ'אנס. הכדורגל הישראלי מאוהב בשחקני ההתקפה ורסטיליים, ערמומיים, טכניים וקטנים. כאלה יש לנו בשפע. וכדי להשלים את החסר, הקבוצות מבינות איזה סגנון של זר ישדרג אותן.

מכבי חיפה, למשל, הייתה זקוקה לחצי עונה של בינוניות כדי להבין את זה. לאריק בנאדו יש שחקני קישור מלאי טכניקה, אבל לכדורים לא הייתה כתובת. ההבאה של תמאש פרישקין הוסיפה למשחק ההתקפה עוד מימדים. ההונגרי, שעדיין לא בכושר משחק, כבש בהזדמנות בודדת (בדקות רעות של קבוצתו) וסחט אדום מאוראל דגני (כשהמומנטום עבר לצד האדום). הוא שיחק כפיבוט עם הגב לשער, משך אליו תשומת לב ושחרר את אלון תורג'מן וחן עזרא. זה היה ההבדל בין חיפה להפועל תל אביב ששיחקה עם "תשע מדומה". כשהירוקים התמקדו בעומר דמארי, נטרלו אותו וצמצמו את אספקת הכדורים אליו, הנעת הכדור של האדומים הייתה חסרת תכלית. אגב, גם להפועל תל אביב יש תשע קלאסי. קוראים לו פטר אורלנדיץ'. לא הזמן לתת לו לשחק?

כך בנאדו ניצח את הפועל תל אביב

שחקנים בהפועל תל אביב עוקצים את רמון: "לא יצטרך לשלם פרמיה"

הערב: גוטמן יציג את הסגל לסלובקיה ויתייחס להגרלת מוקדמות היורו

שמונה משחקים. שתי נקודות. הפרש שערים 19:6. שמונה אחוזי הצלחה. זה מאזן האימה של הפועל תל אביב מול שאר הקבוצות במקומות 1-6. המספרים העלובים הללו מספרים את הסיפור בחלקו. "אנחנו קבוצה טובה שעושה תוצאות בינוניות", אמר בסיום רן בן שמעון והוא לא טועה. לא לגמרי נכון שהפועל תל אביב חכמה רק על נמושות. הקבוצה מציגה לפרקים כדורגל חיובי, גם במשחקים גדולים, אבל חסר לה משהו. אופי. חוזק פנימי. רוע. ווינריות. זו לא הפועל תל אביב. הפועל תל אביב תמיד ידעה לשים את הכאוס הניהולי בצד. הקבוצה הנוכחית היא חבורה שברירית ופגיעה שקל מדי להבקיע נגדה.

המשבר הכלכלי והקיצוץ לא יכולים להוות תירוץ לנפילה של הפועל תל אביב. הרי מתי, אם בכלל, היה שקט במועדון הזה? בשנים האחרונות האדומים חוו טלטלות ניהוליות, מאבקים פנימיים ומחאת אוהדים גדולה, אבל על הדשא תחת אלי גוטמן ובהמשך גם ניצן שירזי היו הישגים ותארים. אפילו בעונה שעברה לא הייתה התפרקות ופרדי דוד השיג את הכרטיס לאירופה. הסיבה לכך הייתה חדר הלבשה מאוחד עם מנהיגים שידעו לגרום לחברים לעשות את ההפרדה על המגרש. עובדתית, השנה זה לא קורה.

בן שמעון עשה לא מעט טעויות. החל מבניית הקבוצה דרך ניהול הסגל ועד טיפול בוותיקים ושליטה בחדר ההלבשה. אפשר לדבר על כך שהפועל תל אביב לא מאוזנת, שהיא נפלה עם רוב שחקני הרכש, שהיא לא מקבלת מספיק תרומה מהסגל העמוק כי המחליפים שלה נבלעו בתוך הקיבעון של בן שמעון, אבל הבעיה הגדולה ביותר שלה היא חוסר החיבור בין המאמן לשחקנים. הסמלים האדומים שהצעידו את הקבוצה בזמן משברים עדיין שם, אבל אם אין את הדבק ואף אחד לא צועק בחדר ההלבשה וגורם לשאר שחקנים לשים את חשבון הבנק בצד ל-90 דקות, זה מלמד על תחושת האנטי והייאוש ועל חוסר רצון להילחם. בעיקר בשביל (או בגלל) בן שמעון.

1. הנה נתון שרץ ברשתות החברתיות: תשע מ-12 הנקודות שאיבדה מכבי תל אביב העונה קרו במשחקים שהיו סמוכים להתמודדויות באירופה: ה-0:0 באשדוד אחרי בורדו, ההפסד בבאר שבע לפני פרנקפורט וה-2:2 עם מכבי פתח תקוה מיד אחריו. גם האכזבה האחרונה, מול הפועל חיפה, נפלה בין שני המשחקים מול באזל. סביר שמדובר בעניין מנטאלי. מעבר בין שתי מסגרות לא פשוט לפעמים גם למועדונים גדולים ומנוסים. הראש במקום אחר. האלופה נראתה רע במיוחד מול הקבוצה של שלומי דורה. הציגה משחק לא מרוכז, אבל ידעה להתאושש ולחזור מפיגור שני שערים. אלא שבעונה בה מכבי תל אביב כל כך דומיננטית, כל מעידה מתקבלת בחשדנות יתר ונתפסת כסנסציה. כמעט כמו האחות מהכדורסל בימיה היפים.

כרגיל העונה, הביקורת על הצהובים מתחילה ברוטציה. זה קורה גם בגלל שהכדורגל הישראלי לא מצליח לעכל את התופעה וגם בגלל שפאולו סוזה הוא טיפוס מושך אש. כשאתה מקשיב לו מדבר, לפעמים תקבל הרגשה שהוא קצת מתנשא ולא סופר אותך. מול התקשורת הוא מדבר מילות כדורגל גבוהות באנגלית ומשדר קוצר רוח. הכי רחוק מאוסקר גרסיה החייכן והמשעמם. סוזה לא מנסה לרצות או להסביר למה הוא עושה מה שהוא עושה. מאז ערב יום ראשון, למשל, רבים תוהים: "מה היה קורה אם הוא היה מרכיב כל שבוע את השחקנים הטובים ביותר שלו?". ויש כמה תשובות. נניח, שהצהובים היו מתקשים לנהל קמפיינים מוצלחים בשתי מסגרות או שהיו הרבה יותר שחקנים מתוסכלים, אבל השורה התחתונה אחרת. למרות חוסר הפרופורציות הציבורי, ה-2:2 מול הפועל חיפה לא אמור להשפיע על המסע של מכבי תל אביב בדיוק כמו שהצמד של ערן זהבי לא הוציא אותו משום משבר. או במילים אחרות, לפעמים מעידה היא פשוט מה שהיא, מעידה.

2. אחת מנקודות המפתח העיקריות להצלחה בקמפיין הבא תהיה חיזוק היחסים במשולש: נבחרת-תקשורת-קהל, שנמצאים כרגע בשפל ומצב של חוסר אמון מובהק. לא קל להיות פרשן. תגיד שההגרלה נוחה, יאשימו אותך בניפוח ציפיות. תטען שאין סיכוי, יאמרו שאתה ציני ומסית נגד הצלחת הנבחרת. גם התגובות להגרלה הנוכחית נעו על הסקאלה בין סקפטיות מובהקת ("בחיים לא נעלה ל..."), סקפטיות מעודנת ("ננסה להגיע למקום השלישי") ואופטימיות מוגזמת. המציאות היא שרובנו אכן חוטאים בציניות מסוימת כלפי המותג שנקרא נבחרת ישראל ושהאווירה שנוצרה סביב הנבחרת כל כך שלילית עד שהיא פוגעת בשחקנים. הנבחרת זקוקה לשפיות מצד התקשורת, אבל אסור לה לאבד קשר למציאות וכמו שלא צריך לזלזל, אין מה להיות יפי נפש. לכן, נשים את הדברים בצורה פשוטה, בלי להגזים ובלי להפחיד: ישראל קיבלה הגרלה נוחה מאוד לעומת הבתים האחרים והיא חייבת לסיים לפחות במקום השלישי, מקום בו סיימה ברוב הקמפיינים האחרונים. ומה עשו קפריסין ו-ווילס אתם שואלים? אפילו לא התקרבו לשם.

שלושה שבועות לפני תום העונה הסדירה והגזרה בקרב הפחות מדובר - על הכרטיסים לפלייאוף העליון - מתחממת. תוצאות המחזור האחרון שמרו על הסטטוס קוו. המשבר העמוק של סכנין השבעה נמשך, אבל אף אחת לא ניצלה זאת כדי להתקרב ובמיוחד נכונים הדברים לגבי הפראיירית של הליגה, אשדוד, שהפסידה בבית לרעננה.

ניר קלינגר עושה עבודה מצוינת באשדוד. הוא מריץ צעירים בצורה נכונה ליד שחקנים מנוסים, נהנה מתרומה מקסימלית של הזרים ורועי בקל פורח תחתיו אולי בדרך לתואר תגלית העונה. אבל גם הוא לא הצליח לרפא את הקבוצה מהתסמונת שמלווה אותה שנים - הנאיביות. בדיוק אותה נאיביות של הפסד בפנדלים לרמת השרון אחרי הניצחון הגדול על מכבי תל אביב בגביע.

ההבדל בין המקום השביעי לשישי מבחינת אשדוד הוא ההבדל בין עונה טובה לעונה זכורה ונהדרת. אשדוד צריכה לחזור לפלייאוף העליון כחלק מהליך הגדילה של המועדון, כצעד בונה בדרך ליציאה מהבינוניות. דווקא המשחקים הקשים בטדי ולאחר מכן מול הפועל תל אביב (בית) והפועל עכו (חוץ) יכולים להגדיר מחדש את העונה של אשדוד וגם להבדיל את קלינגר מקודמיו. ואין ספק שגם הקריירה של קלינגר בתור מאמן בהחלט זקוקה לרענון בדמות נקודת ציון משמעותית.