עוד שינוי אחד: סיכום מחזור ליגת העל

שיחת היום בהפועל תל אביב היתה צריכה להיות רן בן שמעון, ולא הסערה התורנית של חיים רמון. בזמן שהעונה המאכזבת של אריק בנאדו במכבי חיפה מקבלת חותמת סופית ורשמית, בן שמעון היה צריך להיות כעת המועמד הטבעי לרשת אותו בממלכה של יעקב שחר. לא טוב לו בהפועל תל אביב, לא משנה איך הוא יכבס את הטקסטים שלו בסיום משחק. לא לגמרי רוצים אותו בעונה הבאה, בטח כשהמשכורת שלו מתחילה להכביד על עתיד המועדון. וגם יהיה לו קשה לבנות בקיץ קבוצה שתפיק לקחים מהטעויות שהוא עשה העונה לצד כל הספינים ההרסניים של רמון. במציאות הנוכחית של הפועל תל אביב זה כבר טבעי לעשות עסקים עם יעקב שחר ולמשכן אצלו את החפצים היקרים מהבית המתרוקן. שחר סימן מזמן את בן שמעון בתור מאמן העתיד של ישראל. לסיכוי הקלוש שזה יהפוך לשידוך בעונה הבאה אין יותר מדי קשר למו"מ הלא נעים שהתנהל בין הצדדים לפני מינוי בנאדו.

וזה אולי הכישלון הכי גדול של בן שמעון העונה, תמצית המפלה בהפועל תל אביב. העובדה שקבוצות גדולות בארץ לא קופצות עליו ולא ממש חושבות עליו, מביאה את הקריירה שלו לצומת מסוכן, שממנו הפנייה הזמנית בחזרה לכדורגל האירופי היא בלתי נמנעת. בן שמעון צריך היה להיות עכשיו המועמד הכי הגיוני לאמן את מכבי חיפה בעונה הבאה, אבל צריך לקרות משהו בלתי הגיוני כדי שזה יתרחש באמת. לא צריך להיות יעקב שחר כדי להבין שזה מאוד מסוכן לתת לו כעת קבוצה כמו מכבי חיפה, עם כל הלחצים הגדולים של הכניסה לאצטדיון החדש, אחרי מה שקרה לו בהפועל תל אביב. איזו קבוצה גדולה תסכים לחיות בשקט עם מאמן שבונה סגל מנצח בפרק זמן יותר מדי ארוך ואת התוצאות שלו רואים רק אחרי כמה שנים? רק לפני שנתיים מכבי חיפה חלמה על המאמן הזה. בימים אלו, אם רק תרצה, בן שמעון יכול היה להיות שלה. זה הזמן, לכאורה, זה המקום, זה הרגע. הסיכוי הקלוש שתסריט כזה יושלם הוא תמצית הנזק שיצרה העונה האחרונה של בן שמעון.

ויליאם סוארס לא מתבייש: "אפשר לקחת אליפות"

אכזבה בסכנין: "לא הגיוני שההגנה נראית ככה"

אבי נמני חוזר לערוץ 1, יפרשן את המונדיאל

אוהדי בית"ר שפרצו למגרש הורחקו לשנתיים מהמגרשים

ברק בכר צלח העונה מהפכות בסגל שגם מאמנים גדולים ממנו היו קורסים בגללן. הקבוצה שלו משחקת כבר שנתיים את אותו כדורגל, והתנודות המעטות בין משחק למשחק מלמדות שלקרית שמונה יש מורה דרך אמיתי, רציני, מקצועי, ידען, צנוע, חכם, שמיום ליום עונה יותר ויותר על ההגדרה – אחד ממאמני העתיד של ישראל. מספיק להביט בו מדבר בסיום משחקים כדי להבין שיש בו לא מעט תכונות מנהיגות חשובות: הוא לא מתרץ, הוא לא מאשים והוא מפענח את המשחק בפשטות וחוכמה.

רוב הדברים האלה עומדים לזכותו של בכר, אבל לא כולם. העובדה שהוא משלים עם כל דבר בקרית שמונה יכולה בסופו של דבר להפריע לו בהתפתחות כמאמן. בכר מצטייר מהצד כמו חייל ממושמע ולא כמו גנרל אמיביציוזי. הוא הגיע לגיל שבו אימוץ של עמדות כוח מול בוס הן הכרחיות בבניית הכריזמה העתידית שלו והמעמד שלו בענף. הוא הגיע לשלב שבו הוא לא צריך להגיד אמן על כל מהלך של איזי שרצקי, אפילו שמדובר באיש שנתן לו את הזדמנות חייו. כל המאמנים הגדולים, בארץ ובעולם, מלכלכים את הידיים שלהם במאבקים כאלה. בכר מראה לנו בימים האלה שיש לו סיכוי להיות כזה כאן בליגת העל, ולכן לאגו שלו יש תפקיד מכריע.

בכר, כמו דרור קשטן, היה מגן ימני שהפך למאמן. לא צריך להיות עכבר כדורגל כדי לזכור אותו כשחקן הפועל פתח תקוה וקרית שמונה. בכר היה מגן סביר, מגן ראוי, לא מבריק כנראה, אבל מגן שאולי יכול היה להגיע רחוק. אלא ששמץ מטירוף ההוכחה, מטירוף הרצון לכבוש את העולם, לא ניכר עליו. הוא שרד עד שנפצע ופרש, והשתלב בתאגיד העובדים הכי נוח בעולם אצל איזי שירצקי. העובדה ששיחק תקופות ארוכות בקבוצות שלו מלמדת עד כמה הוא סתגלן ואדם נוח – תכונות שלעתים יוצרות תקרה למאמנים. כמאמן בכר צריך להביא יותר מטענים של אמביציה, אגו, גם מרפקים וגם חוצפה שמביטה מעבר למקובל והשגרתי. הוא הגיע לרגע שבו הוא חייב להבין שהוא לא יפגע מזה. להפך. זה יהפוך אותו למאמן חזק יותר, כריזמטי יותר, וטוב יותר. אם הוא באמת מאמין שהוא כזה.

מכל המקרים האבודים איתם התמודד בהצלחה אלישע לוי בתור מאמן, אוסטין אג'ידה הוא אולי הקשה ביותר. רפאלוב פרץ אצלו לראשונה, בוזגלו השתקם תחתיו פעמיים, אבל באג'ידה קשה היה לראות בתחילת דרכו בישראל שחקן שיכול להצליח בקבוצה גדולה. הסיפור שלו לא רק היה כישרון בלתי מעוצב. גם הראש שלו לא נראה כמו משהו שנמצא במקום הנכון. למרות הנתונים הפיזיים המרשימים שלו, אג'ידה היה שוער שעשה המון שטויות. שוער שמתעקש לעשות המון שטויות. שערים שטותיים כל שוער סופג, אבל אצל אג'ידה זה נראה משהו עמוק יותר.

לראש של שחקן ישראלי בעייתי, למאמן הרבה יותר קל להתחבר. אג'ידה בן ה-29 פגש את אלישע לוי אחרי שלוש עונות בישראל, בגיל שכבר קשה לשנות אותו. לאט ובסבלנות, לאורך שתי עונות, אלישע לוי הפך את השוער הניגרי לאחד שאפשר לסמוך עליו במאבק אליפות. ואתמול (שני), נגד סכנין, זה היה המשחק הרשמי הראשון של באר שבע כשהיא מבינה שהיא בתוך מאבק האליפות. אג'ידה שיחק באחריות, היה במקומות שצריך אותו, לא השתגע, לא השתולל, והמשיך בקו העלייה ההדרגתי שלו. לא, הוא לא אניימה. אבל הוא לחלוטין עוגן חשוב בבנייתה מחדש של קבוצה גדולה.

אם היינו צריכים להגדיר את המשחק הקרוב של מכבי תל אביב מול באזל בליגה האירופית רגע אחרי ההדחה נגדה במוקדמות ליגת האלופות, סביר להניח שהיינו מכנים אותו משחק העונה. המשחק שיגדיר את מכבי תל אביב הזו. שייתן את חותמת ההצלחה או הכישלון. מי שירצה, יוכל עדיין להתעקש על ההגדרה הזו, אבל העונה האדירה של מכבי תל אביב בליגה, וגם בשלב הבתים בליגה האירופית, הפכה את המפגש החוזר מול באזל לבונוס. לאקסטרה. למשהו שלא באמת ישנה את השורה התחתונה, אלא מעט יסגנן את השורות שמעליה. וזה אולי ההישג הכי גדול של מכבי תל אביב בליגה. אם אחרי הזכיה באליפות חשבנו שרק אירופה תהפוך את העונה השנייה תחת קרויף להצלחה אמיתית, היום אנחנו כבר מסוגלים לחשוב אחרת. ככל שהמחזורים נוקפים ומכבי תל אביב משפרת את האחוזים, להגדרה ההיא יש פחות משמעות. מכבי תל אביב מגיעה למפגש החוזר מול באזל כסיפור הצלחה מוכח שבכלל לא מוטל בספק. באזל היא אפילו לא קוף על הגב שצריך להוריד. להצלחה בשלב הבתים של ליגת אירופה יש חלק בכך כמובן, אבל גם לכמות הנקודות המדהימה שהיא אוספת בליגה.

כל זה לא אומר שהמשחק הכי חשוב של מכבי תל אביב הוא נגד הפועל חיפה. באזל, אם כבר, זה קרב על המורשת. באזל יכולה לספק למכבי תל אביב את הילת השושלת הנוצצת והדורסנית שעדיין חסרה לה. איכשהו, במסגרת חיפושם אחר חסרונות בכל תנאי, ישנם עדיין פרשנים שטוענים שמכבי תל אביב הזו היא לא כזו מפוארת. שהיא לא מספקת מספיק הצגות ולא מוחצת יותר מדי יריבות. זו שטות כמובן, אבל כמה שלא נגיד זאת זה לא יעזור. ניצחון במפגש הכפול מול באזל יעניק למכבי תל אביב של הליגה גם את הכתר האחרון שהיא עוד לא השיגה בזיכרון הציבורי, בדומה למכבי חיפה של שפיגל או הפועל תל אביב של גוטמן. אם מכבי תל אביב תעבור את באזל, זה רק יחדד את מה שכבר היה צריך להיות מובן מאליו – זו לא רק מפלצת, זו אחת המפלצות הכי גדולות שצמחו בשנים האחרונות בכדורגל הישראלי.