זה אצלו בדם: סיפורו של הייקו שפארציק מבאיירן מינכן

צפו במשדר של התכנית 'משחק מקדים' לקראת המשחק

מדי כמה חודשים הוא מגיע למחלקת הילדים בבית החולים 'אונפלקרקנאוס' בברלין כדי לבקר את הזאטוטים המאושפזים שם. אף שהקריירה הוליכה אותו למינכן, הרחק מהמחלקה, הוא מקפיד לבקר בה בכל הזדמנות. הוא מכיר את המחלקה כמו את כף ידו. מתהלך בין החדרים, משוחח זמן-מה עם כל ילד וילד, וכעבור שעה ארוכה עוזב וחוזר לעיסוקיו. הייקו שפארציק, שיתמודד הערב נגד מכבי תל אביב בהיכל נוקיה, היה שם, באותו מקום כמו אותם ילדים. פיזית, מנטלית ונפשית. הוא עבר את כל מה שהם עברו, ואולי אף יותר מזה. גם הוא, כמוהם, זוכר לפרטי פרטים את הרגע ששינה את חייו מקצה לקצה – הרגע בו הודיעו לו כי הוא חולה בלוקמיה, סרטן הדם. הוא היה אז רק בן 13. ילד שובב ופיקח עם כישרון וחיבה גדולים לכדורסל, שנאלצו להיזנח כעת לטובת מטרה נעלה וחשובה בהרבה – המאבק על חייו.

אך גם ברגעים הקשים ביותר, התחביב הזה לעולם לא באמת נדחק הצידה. גם היום, 17 שנים אחרי, מודה שפארציק כי התגבר על המחלה אך ורק בזכות 'מחלה' אחרת בה לקה עוד לפני כן – האהבה העצומה לכדורסל. עד היום שתי המחלות הללו מלוות אותו מקרוב. למזלו, המחלה הנוראה באמת תופסת הרבה פחות נפח, אך היא עדיין נמצאת שם. כיום, הייקו שפארציק הוא שחקן כדורסל מצוין, אחד הגרמנים הטובים ביותר, קפטן הנבחרת הלאומית. בד בבד, הוא משתדל להקדיש זמן לכובעו השני – כובע הפציינט לשעבר, שמנסה להגביר את המודעות למחלת הסרטן בקרב ילדים. בשתי הזירות, שום דבר אף פעם לא בא לו בקלות. אפילו בימים אלה ממש.

21:00, ישיר בוואלה!: מכבי תל אביב - באיירן מינכן

אמיר מוטאפצ'יץ', עוזר מאמן באיירן, נזכר בהלפרין ורייס

חמישי ביורוליג: אוברדוביץ' שוב עם הגב אל הקיר

אם הכל היה מתפתח כמתוכנן, הייקו שפארציק היה היום רופא, בדיוק כמו אביו, סבו, שני דודיו ורבים אחרים במשפחתו. אלא שהילד גילה כבר מגיל צעיר מאוד סימני מרדנות, ובמקום לשקוד על ספסל הלימודים, בילה ימים כלילות במגרש הכדורסל בשכונת מגוריו בברלין. בגיל 13, כשאובחנה בגופו המחלה הארורה, כבר היה נחשב לכישרון מבטיח, יחסית לגילו כמובן. כבר אז דמיין בעיני רוחו כיצד הוא הופך לשחקן כדורסל מקצועני. לכן, כשהתגלתה המחלה הוא כלל לא ראה בה גורם מסכן חיים, אף שהיא בהחלט הייתה כזאת. סיכויי ההחלמה מלוקמיה עומדים על כ-75% בקרב ילדים בגרמניה, אחוז גבוה למדי, אמנם כזה שממש לא מהווה תעודת ביטוח. אלא שעבור שפארציק, הייתה זו בסך הכל מעין פציעה, עניין פעוט ופשוט שיטופל בהקדם, ובלבד שיוכל לשוב למגרשי הכדורסל.

"הייתי ילד תמים, והאמנתי אז בכל ליבי שבסך הכל מדובר בפציעה. מעולם לא חלפה במוחי מחשבה על מוות, רק רציתי לחזור לשחק כדורסל. המשפחה שלי הבינה את זה, וניסתה להסתכל על זה באותו אופן. גם אם החיבה שלי לכדורסל הייתה עבורם קוץ בתחת, הם ידעו שזה התמריץ הכי טוב עבורי", סיפר שנים לאחר מכן. הטיפולים הכימותרפיים נתנו את אותותיהם וגרמו לתופעות הלוואי המוכרות. מצבו של שפארציק באותם חודשים היה בכי רע. הוא היה תשוש ועייף, כאבי ראש חזקים הורגשו אחת לכמה שעות. שיערו נשר. כל זה לא מנע ממנו לטוס יחד עם קבוצתו, ליכטרפלדה, לטורניר ידידות בוילנה. שפארציק אמנם לא יכול היה להשתתף במשחקים עם חבריו, אך לפחות הוא היה שם יחד איתם, שכח לכמה רגעים ממר גורלו והרגיש ככל הילדים.

אחרי תשעה חודשים של טיפולים מאסיביים שפארציק שב למגרשים. משך ההיעדרות שלו – כמניין חודשי הריון – אכן הביאו בסופם סוג של לידה מחודשת, לדבריו. "סוף סוף הייתי ילד רגיל שוב. חזרתי בשיא המרץ, ואחרי זמן קצר כבר הייתי בכושר הרבה יותר טוב ממה שהייתי לפני שחליתי". עד מהרה שפארציק עשה לעצמו שם ברחבי גרמניה, והוזכר כאחד הכישרונות הגדולים הבאים במדינה. בגיל 18 הוביל את נבחרת הנוער של גרמניה באליפות אירופה עם 15.3 ריבאונדים, 6.3 ריבאונדים ו-4.7 אסיסטים. דירק נוביצקי וחבריו בנבחרת הבוגרת כבר חיכו לרכז שכולם דיברו עליו. הם קיוו ששפארציק שימלא את החסר בעמדות הגארד, שהיו דלילות אצל המנשאפט במשך שנים. אבל אצל שפארציק, כמו תמיד, זה לקח הרבה יותר זמן מכפי שציפו.

בשנים שבאו לאחר מכן התעורר אצל שפארציק קושי נוסף, קושי כמעט לא מדובר בהקשר של התמודדות עם מחלת הסרטן: הפחד הקיומי ממש מהישנות המחלה. החשש שמא הסרטן יפתיע אותו שוב, באופן לא צפוי, ששיבש לחלוטין את חיי היומיום של הרכז הצעיר. תסמיני המחלה, שהופיעו בגיל 13 גם בדברים טריוויאליים ביותר, רק הגבירו את החששות. "זה משהו שאתה לא יכול להפסיק לחשוב עליו. כל כאב ראש הופך אותך. כל בחילה מבעיתה אותך. היה לי קשה מאוד לצאת מהתחושות שלי", הוא סיפר.

זה, יחד עם האכזבה מהקושי להשתלב באלבה ברלין, שהעניקה לשפארציק הזדמנות ראשונה בבוגרים, יצרו קוקטייל הרסני. שפארציק עזב את אלבה לטובת גיסן הקטנה יותר ב-2004, אך שם, כמעט מבלי שאף אחד בסביבתו שם לב, מצבו הנפשי הידרדר. בערך באותו זמן שפארציק נפצע בברך והושבת למספר חודשים. זה היה הקש ששבר את גב הגמל: בחודשי ההחלמה, סיפר לימים, הוא נכנס לדיכאון עמוק, והחל לעשן גראס על בסיס קבוע, כדי להרגיע את השדים שהתרוצצו במוחו.

למרבה הצער, מיד כשחזר לפעילות מלאה בוצעה בדיקת פתע לכלל שחקני גיסן. שפארציק נתפס והושעה מיידית על ידי הליגה הגרמנית לתקופה בלתי מוגבלת. אם זה לא הספיק, גיסן התירה את חוזהו במקום ושלחה אותו לחופשי. שפארציק עמד בפני פרשת דרכים נוספת בחייו. ורק אז, באותו רגע, תפס את עצמו בידיים, בתקווה שזה לא מאוחר מדי. "עשיתי טעות עצומה. הדיכאון הוביל אותי למקומות רעים מאוד", הודה שפארציק באותם ימים, והתחנן למעט רחמים. "אני רק יכול לקוות שהקריירה שלי לא נגדעה כבר בתחילתה בגלל טעות טיפשית. אני מייחל בכל ליבי לקבל הזדמנות שנייה, אני מתחנן למחילה".

כמעט עשר שנים חלפו מאז התקרית ההיא. שפארציק קיבל הזדמנות נוספת, ולקח אותה בשתי ידיים. האהבה ללא תנאי לכדורסל, שחילצה אותו ממחלת הסרטן בעבר, שוב הייתה שם כדי לעזור לו לקום ממצב בלתי אפשרי. הוא שאב השראה מאלפונסו פורד האגדי, שאמנם מת כתוצאה מהסרטן הדם בו חלה, אך נאבק בו בגבורה עד יומו האחרון. בגיל 24 החל שפארציק סוף סוף לפרוץ. הוא חזר לגיסן, עבר דרך נירנברג, אולדנבורג, ברונשוויג, לודוויגסבורג ואפילו הגיח לאנקרה הטורקית, עד שסוף סוף קיבל את מבוקשו באלבה ברלין, והחל להיות השחקן שקיוו שיהיה כנער. ב-2009 קיבל הזדמנות ראשונה בנבחרת והפך לאחד הברגים החשובים ביותר בה. שפארציק המשיך להצטיין במדי הנבחרת הלאומית, ובקיץ שעבר, לקראת יורובאסקט 2013, מונה לקפטן. זמן קצר לאחר מכן, עזב במפתיע את אלבה ברלין, שגם בה היה קפטן אהוב ונערץ, לטובת באיירן מינכן.

עד כה, המעבר מוכיח את עצמו באופן חלקי. גם הפעם, כמו שניחשתם, שום דבר לא בא בקלות. אוהדי אלבה ראו בו בוגד ורודף בצע בעקבות המעבר לבווארים העשירים בהרבה. השוו אותו למריו גצה, יקיר אוהדי דורטמונד בעבר, וכיום שנוא נפשם כשחקן באיירן. כשהגיע להתארח עם באיירן בברלין, למשחק נגד קבוצתו לשעבר, הניפו מאות אוהדים את גופייה מספר 8 שלו מאלבה, עם הכיתוב 'נמכר', במחאה על עזיבתו לטובת הכסף הגדול.

גם מבחינה מקצועית שפארציק לא ליקק דבש בתחילת העונה. בגיל 30, הוא זוכה לדקות משחק מוגבלות מאחורי הרכז הדומיננטי והמוביל של באיירן, מלקולם דילייני, ורושם ממוצעים נמוכים יחסית. אך כמו תמיד, אט אט פילס שפארציק את דרכו, ובטופ 16 הפך לשחקן חשוב יותר. בסך הכל, שפארציק רושם העונה ממוצעים של 20 דקות, 6.8 נקודות ו-2.8 אסיסטים ביורוליג. אלה ממוצעים צנועים למדי, אך גם מאמנו בבאיירן, סבטיסלב פשיץ', יודע שככל שרגעי ההכרעה של העונה יתקרבו, כך ערכו של שפארציק לקבוצה יגבר.

ככה זה אצל שפארציק: את הדברים הטובים הוא שומר לסוף. ותמיד, תמיד הוא זה שבסופו של דבר מנצח. אם זה סרטן, דיכאון, או סתם משחק כדורסל.

יורוליג בוואלה! ספורט