מניות חמות
דווייט הווארד (יוסטון רוקטס)
בזמן שכל הגדולות קצת מקרטעות לאחרונה, יוסטון הפכה לה, בשקט, לקבוצה החמה של 2014. מאזן של 15 ניצחונות ו-4 הפסדים מאז השנה האזרחית החדשה הזניק את הרוקטס למרחק נגיעה מפורטלנד וסן אנטוניו. לאחר תקופת התאקלמות ופציעות, קווין מקהייל מצא את החמישייה הפותחת שלו - פטריק בברלי, ג'יימס הארדן, צ'נדלר פארסונס, טרנס ג'ונס ודווייט הווארד יוצרים את אחת החמישיות המצליחות בליגה, חמישייה מאוזנת שעובדת נהדר ביחד וקולעת 12 נקודות יותר מהיריבות ב-100 פוזשנים.
החזרה של הווארד לעמדת שחקן מוביל ב-NBA ואחד משני הסנטרים הבכירים (אני עדיין מעדיף את רוי היברט, רבים יחלקו על זה) התרחשה בהדרגתיות, אך בשלב הזה כבר אי אפשר להתעלם ממנה. מבחינה הגנתית זה עדיין לא דווייט של אורלנדו, אבל זו גם לא הגרסה שתמיד מאחרת בצעד מהלייקרס. בכל מקרה, השדרוג הבולט יותר הוא בהתקפה - משחק הפוסט חזר להיות אפקטיבי, שאר השחקנים למדו להפעיל אותו וכמעט בלתי אפשרי לנצח את הרוקטס לאחרונה בלי שחקן שמסוגל לשים עליו גוף שלא לכל הקבוצות יש. ב-16 המשחקים האחרונים הוא קולע 21.3 נקודות ב-58.6 אחוזים מהשדה ומוסיף 11.6 ריבאונדים ו-1.8 חסימות (ירידה קטנה בשתי הקטגוריות בעיקר כי גם טרנס ג'ונס תורם בהן). אחוזי העונשין והאיבודים ימשיכו להוות בעיה, אבל לפחות יש עלייה קלה באחוזי העונשין ביחס לשנתיים האחרונות.
הלילה ב-NBA: סל ניצחון והצגה ללברון, ניצחון שביעי רצוף ליוסטון
צפו: הסרט בו דווייט הווארד וכוכבי ה-NBA מצילים את האנושות
לברון: אסיים כאחד מארבעת הטובים בתולדות הכדורסל
עם מנטליות של "אני נגד העולם" דמיאן לילארד הופך לכוכב
אל ג'פרסון (שארלוט בובקאטס)
מזמן לא הייתה סיבה לדבר על הבובקאטס. הם כבר לא עד כדי כך גרועים, הם בטח לא יותר מדי טובים, רוב הזמן אף אחד לא בולט שם לטובה או לרעה ומי ששדרוג יכולת המסירה של ג'וש מקרוברטס לא מרגש אותו יתקשה למצוא שם עניין. אבל שארלוט ממשיכה להיאחז במקום השמיני במזרח העלוב והצליחה אפילו להשתפר בתקופה בה קמבה ווקר היה פצוע. החתולות ניצחו 8 מ-15 המשחקים האחרונים, כולל כמה ניצחונות על קבוצות אמיתיות (כלומר, קבוצות פלייאוף מהמערב), ולמרות שעדיין קשה לדמיין את זה (יותר מדי קבוצות מאחוריהם עוד יכולות להתחבר), הסיכוי שישתחלו לפלייאוף לא זניח.
הסיבה המרכזית לרצף המוצלח, והסיבה שהתכנסנו כאן, היא אל ג'פרסון. לא בטוח שצריך להתרגש יותר מדי, כל שנה יש לו תקופה כזאת, אבל כשהוא נכנס לזה הוא הסקורר היעיל בליגה מבין שחקני הפנים, אפילו יותר מהתאומים למרקוס ודמרקוס. כמעט בלתי אפשרי לשמור עליו באחד על אחד כשהוא בא לעבודה בפוסט. ב-15 המשחקים המדוברים ג'פרסון הגיע ל-30 נקודות 7 פעמים וסיפק ממוצעים של 26.4 נקודות ב-55 אחוזים מהשדה בנוסף ל-11.5 ריבאונדים, 2.5 אסיסטים, 1.2 חטיפות ו-1.2 חסימות. הוא עדיין מתקשה בהגנה, אבל המאמן סטיב קליפורד בנה מערכת הגנתית שמחביאה את החסרונות שלו כל כך טוב שמדובר בהגנה השישית בטיבה בליגה. אם ג'פרסון ימשיך ביכולת שקרובה ליכולת ההתקפית הנוכחית שלו, שארלוט עוד תהפוך לאחת ההפתעות הנעימות של העונה.
די ג'יי אוגוסטין (שיקגו בולס)
עונה משונה עוברת על שיקגו. אחרי הפציעה של דרק רוז החבורה של טום תיבודו נראתה שבורה והפסידה ללא הפסקה, אך דווקא לאחר הטרייד של לואל דנג, שהיה אמור לשבור אותם סופית, הגנת הברזל חזרה לעצמה והבולס חזרו לנצח. בעקבות 12 ניצחונות ב-19 המשחקים מאז שדנג עזב, שיקאגו שוב עם מאזן חיובי ובמקום שמקנה יתרון ביתיות בסיבוב הראשון.
כמה גורמים יש להצלחה הזאת. מעבר להגנה ולנטייה של תיבודו להעמיס על השחקנים הבכירים שלו דקות בעונה הרגילה ניתן לציין בעיקר שלושה שחקנים. ג'ואקים נואה מפתיע כל שנה מחדש ביכולת שלו לעשות עוד קצת יותר, כרגע הוא מנהל את משחק ההגנה וההתקפה, שולט בריבאונד, מספק האסל וגם קולע יותר מהרגיל בדרך ל-13.5 נקודות, 13.6 ריבאונדים, 5.8 אסיסטים (!) ו-1.8 חסימות ב-20 משחקים ב-2014. טאג' גיבסון מוכיח שהוא פאוור פורוורד פותח לגיטימי בשני צידי הפרקט ונהנה לאחרונה מהיעדרות של קרלוס בוזר כדי לספק מספרים מרשימים. אבל מי שהגיע לגמרי משום מקום הוא אוגוסטין. הפוינט גארד שהיה חוליה חלשה באינדיאנה ונראה רע מאוד בטורונטו פתאום ממציא את עצמו מחדש דווקא אצל תיבודו. מי שעד לא מזמן נראה בדרך להיפלט מהליגה מתברר כרכז ראוי לחלוטין שמספק 17.1 נקודות, 2.6 שלשות ו-5.6 אסיסטים ב-17 המשחקים האחרונים. אולי הוא יהיה גרסת 2014 של נייט רובינסון.
מניות קרות
דרון וויליאמס (ברוקלין נטס)
חיכינו חיכינו, תירצנו תירצנו, ומי לא בא? דרון מוגבל בעקבות פציעה שלא נראית כאילו יש לה כוונה לעבור ובשום שלב העונה לא נראה כמו הפוינט גארד המוביל שברוקלין בנתה עליו. בין אם מדובר בפציעה, דעיכה, חוסר התאמה לקבוצה או כל הסבר אחר, מה שכבר ברור זה שסביב דרון וויליאמס כרגע לא ניתן לבנות קבוצה גדולה. בעצם, זה נכון מהרגע בו הוא עזב את יוטה, אבל השנה נדמה שהוא כבר לא מנסה אלא מסתפק בלהיות עוד שחקן רוטציה.
כל זה קורה דווקא בתקופה בה ברוקלין מגבשת לעצמה סגנון ומוצאת דרך לנצל את הסגל שמתברר שהתכונה הטובה ביותר שלו היא עומק. זה נחמד, זה גם מספיק ל-9 ניצחונות ב-13 המשחקים האחרונים ולתקיעת יתד באיזור הפלייאוף במזרח. ניתן אפילו להחמיא לדרון על כך שהשתלב כשחקן מן המניין בתקופה הזאת, שחקן של 12 נקודות, 6 אסיסטים ותרומה בשלשות וחטיפות סטייל ריימונד פלטון, ולא ניסה להשתלט על העסק. אבל אין קשר בין מה שאנחנו רואים לפרויקט המיליונים של פרוחורוב. ברוקלין נבנתה כדי לרוץ לאליפות ולשם כך צריך שחקנים איכותיים בשיא הקריירה, דרון וויליאמס פשוט לא עונה להגדרה הזאת כרגע וספק אם זה יקרה בעתיד.
אנדרה איגודלה (גולדן סטייט ווריורס)
משהו לא טוב עובר על גולדן סטייט. לאחר 9 הפסדים ב-16 האחרונים, כולל כמה הפסדי בית מיותרים לחלוטין ואחד כואב הלילה, למיאמי, הלוחמים נפרדו מהמאבק על יתרון הביתיות במערב ופתאום נאבקים עם קבוצות כמו פיניקס ודאלאס על מקום בפלייאוף. המשהו הלא טוב הזה קשור להתקפה, כי ההגנה דווקא עובדת. סטפן קרי עדיין מדהים, סביבו העסק פחות מתקתק. דיוויד לי ואנדרו בוגוט החמיצו כמה משחקים בגלל פציעות והידית של קליי תומפסון פחות מאופסת מאשר בפתיחת העונה, אבל עיקר הבעיה ההתקפית טמונה בשני שחקנים שהיו אמורים לתרום הרבה יותר בשלב הזה.
האריסון בארנס הגיע לעונה הזאת עם ציפיות עצומות לאחר הפלייאוף הנפלא שלו וגם פתח את העונה לא רע, אבל מאמצע דצמבר הוא בגדר נעלם. הוא קלע בספרות כפולות רק ב-11 מ-29 המשחקים האחרונים, לוקח זריקות לא טובות ויש יותר מדי ימים בהם הוא לא מהווה פקטור. איגודלה מאכזב עכשיו דווקא בגלל שפתח את העונה נהדר, עם אחוזי שלשות נפלאים ותפקיד מנהל המשחק השני לצד קרי. מאז שנפצע וחזר הוא לא אותו שחקן ובמקום להתאושש עם הזמן נדמה שהוא לקח עוד צעד אחורה לאחרונה. ב-14 המשחקים האחרונים הוא קולע 7.8 נקודות ב-38 אחוזים מהשדה ומסתפק ב-3.3 אסיסטים, בכל התקופה הוא קלע 7 שלשות מ-39 ניסיונות (18 אחוזים). אמנם הוא חטף הלילה שלשת ניצחון על הראש מלברון ג'יימס, אבל יש לו חלק חשוב מאוד בהצלחת ההגנה. בהתקפה הוא מסתמן כברומטר וגולדן סטייט לא יכולה להרשות לעצמה חולשה כל כך בולטת שלו בצד הזה.
ספנסר הוז (פילדלפיה 76)
העולם הוא מקום הגיוני יותר כאשר פילדלפיה היא הקבוצה הגרועה בליגה. לאחר כשליש עונה של לגיטימיות והפתעה לטובה מצד הארבעה וחצי שחקנים שלהם, הסיקסרס הפסידו 18 מ-21 האחרונים. מילווקי עדיין מחזיקה במאזן הגרוע ביותר, אבל ברגע זה פילי מחזיקה בתואר מלכת הנמושות, למרות מגמת השיפור שבהפסד 123:80 לגולדן סטייט לאחר ההפסד 123:78 לקליפרס. כצפוי, גם בתפוקה האישית ניתן לזהות ירידה חדה אצל שחקני המפתח, כאשר מבין הארבעה וחצי היחיד שדווקא טוב לאחרונה הוא החצי טוני רוטן.
הירידה ברמה של מייקל קרטר וויליאמס היא הטבעית ביותר, גם בגלל קיר הרוקיס וגם בגלל שפתיחת העונה שלו לא הייתה הגיונית. אוון טרנר ותד יאנג פחות טובים עכשיו, אבל עדיין מרשימים בדרכם. לעומתם, ספנסר הוז צנח מהאולימפוס בו שהה עד לא מזמן כסנטר פותח איכותי שמספק שילוב נדיר בין שלשות, אסיסטים וחסימות. לאחרונה נזכרנו שהוא גם כבד ויוצר בעיה בהגנה, שהקליעה שלו מבחוץ לא מספיק יציבה ושהיכולת ההתקפית שלו בצבע מאוד מוגבלת. הוז של 2013 היה מיס מאץ' מהגיהנום ליריבות שקולע בדאבל פיגרס כמעט בכל משחק, הוז של 2014 הוא שחקן שמדי פעם מופיע ויש לו יותר משחקים גרועים מטובים. בשמונת האחרונים הוא קלע 8.5 נקודות למשחק עם שלשה וחסימה למשחק. בהנהלת הסיקסרס בטח מצטערים שלא מצאו טרייד לאחד משלושת הוותיקים יחסית כשהם היו חמים, במקרה של הוז הפער בין המעמד שלו עכשיו למעמד שלו לפני חודש גדול במיוחד.
