סוף השבוע הקרוב הולך להיות עמוס מאוד עבור דמיאן לילארד. בזמן שרוב שחקני הליגה ינצלו את סוף שבוע האולסטאר למעט מנוחה, והעילית שבהם למעט כדורסל והמון מסיבות, לילארד הולך לבלות את מרבית זמנו על הפרקט בניו אורלינס. הנה הלו"ז: ביום שישי הוא יוביל את טים היל (הקבוצה שבחר גרנט היל) במשחק הרייזינג סטאר משחק האולסטאר המסורתי בהשתתפות שחקני השנה הראשונה והשנייה בליגה. בשבת הוא יתחרה בשלוש תחרויות שונות: תחרות הסקילס, תחרות ההטבעות, ותחרות השלשות. בראשון הוא יעלה במדי המערב למשחק של הגדולים. הוא השחקן הראשון בהיסטוריה שישתתף בחמישה אירועים שונים בסוף שבוע האולסטאר. בשנים שבהם כוכבים נמנעים מלהשתתף בתחרויות ההישג של לילארד הוא נדיר.
"פשוט הרגשתי שזה משהו שלא נעשה עדיין, ואני מסוגל לעשות את כל הדברים שצריך לעשות בכל התחרויות, אז החלטתי - למה לא ללכת ולהיות הראשון שעושה את זה?", אמר לילארד ל-USA TODAY על לוח הזמנים העמוס שלו באולסטאר.
לילארד יודע מה זה אומר לא לרדת מהפרקט. את עונת הרוקי שלו הוא סיים עם 3,167 דקות משחק. הכי הרבה בליגה. הוא שיחק 82 משחקים, ובממוצע שיחק 38:37 דקות למשחק. לפורטלנד לא היה ספסל, ולכן לילארד קיבל מעט מאוד מנוחה. הצירוף של מו וויליאמס וסי ג'י מקקלום מאפשר לטרי סטטוטס לתת ללילארד עוד 2:30 דקות של מנוחה במשחק, הוא עדיין במקום התשיעי בליגה בדקות משחק (לפורטלנד יש שלושה נציגים בעשירייה הראשונה בדקות משחק). לילארד הוא סופרסטאר בהתהוות, והשתתפותו בחמישה אירועי אולסטאר שונים היא במה לא רעה להראות עוד קצת מיכולותיו.
יוסטון עם עוד הצהרה, אבל מה עם עומרי כספי?
צפו: לברון ג'יימס עם מופע הטבעות באימון מיאמי
האיש ששינה את הכדורסל: ביל ראסל חוגג 80
"רודמן השתכר, השתין, הקיא במסדרון והתנהג כמו חיה"
דמיאן לילארד נולד וגדל באוקלנד (שם משחקת גולדן סטייט ווריורס), וממשיך מסורת של רכזים ילידי העיר ב-NBA (גארי פייטון וג'ייסון קיד קדמו לו). כשסיים את התיכון האתר RIVELS.COM נתן לו רק שני כוכבים מתוך חמש. המכללות הגדולות לא רדפו אחריו, ולילארד הלך לשחק במכללת וובר סטייט, מכללה קטנה ביוטה, צפונית לסולט לייק סיטי. בשתי עונותיו הראשונות הוא הוביל את הקבוצה לאליפות ליגת הביג סקיי, כשבעונתו השנייה הוא מוסיף את תואר שחקן העונה של הליגה ואזכור כאול אמריקן של AP. זה הספיק רק לסיבוב ראשון בטורניר ה-NIT (הטורניר השני בחשיבותו במכללות אחרי טורניר ה-NCAA). בעונתו השלישית הוא עבר פציעה שגרמה לו להחסיר את מרבית העונה. בעונתו הרביעית הוא קלע 24.5 נקודות. וובר סטייט הפסידה במשחק האליפות, אבל זה הספיק בשביל לתת ללילארד הכרה כרכז מספר אחת במכללות, ומשם הדרך לדראפט, ולבחירת לוטרי הייתה קצרה.
מדובר בהישג עצום. בימים שבהם מערך הסקאוטים בליגה עוקב אחרי ילדים בני 15, ומסוגל לסמן בחירות לוטרי 4-5 שנים לפני הדראפט, אף אחד לא סופר שחקנים כמו לילארד. הוא הצליח להתבלט מספיק במכללה קטנה ואלמונית, שכלל לא השתתפה בטורניר ה-NCAA. הוא היה בן 22 בדראפט, עובדה שלבדה הופכת אותו לאנדרדוג, והוא הצליח להגיע עד הבחירה השישית. הרבה צעירים היו רואים בזה את הישג חייהם. לא דמיאן לילארד.
בראיון ל"סלאם מגזין" שנערך בינואר, הוא נשאל על ההבעה שיש לו אחרי סל ניצחון. בזמן ששחקנים אחרים חוגגים ושמחים, לילארד נראה ממוקד. "זה המזרח אוקלנד שבי", אמר לילארד, "זה כאילו יש לי מה להוכיח כל הזמן, מנטליות האנדרדוג. זה תמיד היה כשאנשים לא האמינו בי ולא הייתה לי הזדמנות, אז יש לי מנטליות של אני נגד העולם. אני מרגיש כאילו אני עדיין צריך להרוויח את זה. לכן כשדברים כאלה קורים (סלי ניצחון, ש.ר), זו ההבעה שלי, מה הלאה?".
זה מה שדחף אותו, אחרי שנבחר בדראפט, להצהיר שהוא הולך לזכות בתואר רוקי השנה. אמר ועשה. זה מה שדוחף אותו להתחרות בחמישה אירועים שונים באולסטאר. זה מה שדוחף את פורטלנד, למקום השלישי במערב. למרות שדקות המשחק ירדו, התפוקה של לילארד עלתה. הוא קולע 20.8 נקודות בממוצע למשחק, לעומת 19 בעונת הרוקי. הוא העלה את אחוז השלשות שלו ל-40.6, ומגיע יותר לקו, משם הוא קולע 1.2 נקודות יותר מאשר בעונת הרוקי. המספרים המרשימים באמת הם מספרי הקלאץ' שלו. ה-NBA סופר את הסטטיסטיקות של שחקנים בחמש הדקות האחרונות של משחקים צמודים (שנגמרו בפחות מחמש נקודות). לפורטלנד היו 30 משחקים כאלו העונה, והיא נצחה ב-21 מתוכם, לא פעם בזכות סלי ניצחון של לילארד. המספרים שלו: 46% מהשדה, 46% משלוש, 87% מהעונשין, ממוצע של 2.8 נקודות (5 דקות בלבד), ו+\- של 1.8. כמו המשפט המפורסם באנגלית: כשהמצב נהיה קשה, הקשוחים מתחילים לשחק, ואין הרבה שחקנים עם הקשיחות של לילארד.
אם משווים אותו לשחקני פורטלנד האחרים, הוא ווסלי מת'יוס היחידים שהתפוקה שלהם עולה בדקות אלה. אולדריג' קולע ב-34% מהשדה בדקות הסיום, באטום ולופז גם קולעים פחות מהממוצע הרגיל שלהם. גם מת'יוס הוא אנדרדוג (לא נבחר בדראפט), ככה שזה לא מפתיע שיש לו את אותה סוג של קשיחות כמו של לילארד.
לילארד הוא איש של עבודה קשה ואתגרים. כשנשאל נגד איזה שחקנים הוא הכי אוהב לשחק הוא לא היסס: "ראסל ווסטברוק. גם כריס פול. כריס פול כי הוא הקונצנזוס לרכז הכי טוב בליגה. אבל ראסל ווסטברוק בגלל שהוא רוצח. הוא כל הזמן במצב התקפה הוא רוצה לשחק טוב יותר ממך. המאצ' אפ הזה בשבילי, אם אני יכול להוציא ממנו את המיטב, זה אומר שאני משתפר. הוא במצב התקפי כשהכדור אצלו, והוא הולך לתקוף אותך בהגנה. הוא משחק בשני צדי המגרש, והוא אחד מאלה שיש לי כבוד אליהם. זה בודאי המאצ' אפ שאני מצפה לו הכי הרבה".
ללילארד יש המון מה ללמוד מווסטברוק. בחמשת המפגשים ביניהם לילארד קלע 14.6 נקודות ב-33% מהשדה, בזמן שווסטברוק קלע 25 נקודות ב-45% מהשדה. נוק אאוט מוחלט. לילארד צריך ללמוד בעיקר על לשחק בשני צדי המגרש. לילארד משקיע המון מאמץ בהתקפה, והרבה פחות בהגנה. הוא שומר בינוני ומטה, והמספרים ההגנתיים שלו רעים (רק 0.7 חטיפות. מעט מדי לגארד שמשחק כל כך הרבה). גם במשחקים שהוא מתעלה התקפית, זה לא תמיד עוזר לפורטלנד, כיוון שהשחקן שנשמר על ידי לילארד מתעלה גם כן. זה מה שקרה ב-7 בפברואר באינדיאנה. לילארד סיים את המשחק עם 38 נקודות ו-11 אסיסטים. הוא קלע ב-57% מהשדה מול ההגנה הטובה ב-NBA. אינדיאנה ניצחה, הרבה הודות ל-37 נקודות של ג'ורג' היל, שקלע ב-63% מהשדה והוסיף 8 אסיסטים. היל קולע העונה 11.1 נקודות בממוצע למשחק, אבל מול האין הגנה של לילארד הוא פשוט התפוצץ.
התקפית, לילארד הוא אחד הסקוררים הטובים בליגה. הוא קלע יותר ממה שהוא רכז. יש לו טווח קליעה עצום, ואי אפשר לעזוב אותו גם מטר מאחורי קו השלוש. יש לו שליטה מעולה בכדור, מהירות מסחררת, ויכולת להגיע עד לטבעת. הוא אוהב לעצור לקליעה מחצי מרחק, ואם השומר שלו נדבק אליו, הוא יכול לסיים גם בפייד אווי על רגל אחת. הוא משחק המון פיק אנד פופ עם למרקוס אולדריג', השחקן שזורק הכי הרבה זריקות מחצי מרחק, ומשם המקור למרב האסיסטים שלו.
דמיאן לילארד הוא דמות מיוחדת בליגה. שחקן שאוהב להתחרות נגד הטובים ביותר, שחקן שלא לוקח ימים חופשיים, שחקן שצמח מלמטה, מעבודה קשה. שחקן שעלה בניגוד לכל הציפיות, ויודע שבשביל לשמור על המעמד שלו הוא צריך להמשיך לעבוד קשה. שחקן שלא לוקח את האהדה אליו כמובן מאליו. "אתה צריך לרצות להוכיח את זה. אתה צריך לרצות לעשות את זה מהסיבות הנכונות. אני לא פה בשביל הכסף או התהילה או משהו דומה. אני פה בשביל להראות מי אני כשחקן כדורסל". ההשוואה ללברון בלתי נמנעת. לילארד לא קופץ לראש כמטביע גדול, אבל הולך להתחרות בתחרות ההטבעות מול אתלטים עדיפים. לברון נמנע, למרות היתרונות שלו, למרות שהוא מבטיח כל פעם שבשנה הבאה, ולמרות התחנונים של הקהל. זה ההבדל בין שחקן כדורסל שהפך לאימפריה עסקית, לבין ג'אנקי שלא רוצה לרדת מהפרקט. בין כוכב-על בהווה לכזה שרוצה להיות כזה בעתיד.
