ביום רביעי הקרוב, השחקן המעוטר בתולדות ה-NBA יהיה בן 80. זה לא יהיה פרוע במיוחד להמר שחגיגות ה-80 לביל ראסל לא יהיו דומות לחגיגות ה-50 למייקל ג'ורדן שנערכו לפני שנה. גם בגלל שראסל שיחק בתקופה אחרת, תקופה שרוב אוהדי ה-NBA כיום לא חוו בזמן אמת ואפילו ביוטיוב קשה למצוא לה זכר, וגם בגלל שהוא האנטיתזה של ג'ורדן, הכוכב הלא נוצץ, שחקן שנודע קודם כל בהגנה שלו ואחד מכינוייו המוצלחים ביותר הוא החבר לקבוצה הטוב ביותר אי פעם.
קודם כל קצת פרטים, כי זה באמת היה מזמן - ראסל נולד בתקופה בה ספורטאים שחורים לא היו תופעה נפוצה, השחקנים השחורים הראשונים הגיעו ל-NBA כשהוא היה בן 16. הוא התקשה כשחקן תיכונים, בין היתר בגלל שמאמניו לא הצליחו לגמול אותו מהרגלים רעים שהוא פיתח בהגנה - לבוא לעזרה ולחסום זריקות. הוא הגיע לאוניברסיטת סן פרנסיסקו והנהיג הגנת ברזל שזכתה בשתי אליפויות מכללות. הוא נרשם לדראפט ה-NBA ב-1956 ורד אאורבך דאג להביא אותו לבוסטון, אליה הצטרף לאחר שהוביל את נבחרת ארה"ב לזהב באולימפיאדת מלבורן. הוא שיחק 13 עונות בבוסטון וזכה בהן ב-11 אליפויות, באחת משתי השנים שהסלטיקס לא זכו הוא נפצע במהלך הפלייאוף. בשלוש העונות האחרונות שלו הוא שימש כמאמן-שחקן, וכך הפך למאמן השחור הראשון בתולדות ה-NBA.
ברמה האישית, הוא נבחר 5 פעמים ל-MVP, 3 פעמים לחמישיית העונה (ההסבר שניתן אז - הוא היה השחקן הכי חשוב אבל היו טובים יותר ממנו) ו-12 פעמים לאולסטאר. ארבע עונות הוא סיים כמלך הריבאונדים של הליגה וסיים את הקריירה עם ממוצע של 22.5 ריבאונדים למשחק (ועדיין רוב השנים לווילט צ'מברליין היו יותר, אלה היו הסטנדרטים אז). הוא כנראה היה גם החוסם הטוב ביותר בתולדות ה-NBA, אבל בתקופתו חסימות לא נמדדו כי, כאמור, הוא פחות או יותר המציא את הקונספט.
אבל התארים האישיים אף פעם לא עניינו אותו יותר מדי. עוד במכללות הוא למד שהתארים האלה מהווים את הדעה האישית של אנשים לבנים מסוימים. לאחר שלא זכה בתואר שחקן העונה של צפון קליפורניה לאחר עונה בה הוביל את סן פרנסיסקו לזכייה באליפות המכללות תוך כדי הצגת דומיננטיות מוחלטת, הוא הבין, לדבריו, ש"אם אתייחס לתארים האלה כשיפוט הסופי לגבי הקריירה שלי אמות זקן וממורמר". לכן, הוא התמקד בדברים שמביאים תארים קבוצתיים. הוא למד את חבריו לקבוצה וידע איך לגשת לכל אחד מהם כדי להוציא ממנו את המקסימום, למד את יריביו כדי לנטרל אותם בזמן אמת, התמקד בפעולות הגנתיות שבאותה תקופה באמת לא נספרו בסטטיסטיקה, התעלה ברגעי האמת. כך, הוא הפך לשחקן הטוב בעולם למרות שלא היה ספק שיש מוכשרים ממנו.
התופעה הזאת בלטה במיוחד לאחר שהגיע לליגה יריבו המיתולוגי. ווילט צ'מברליין היה גבוה יותר, חזק יותר ומוכשר יותר, מהרגע שהגיע ל-NBA החל לשבור שיאים מכל סוג. היה לו משחק של 100 נקודות, היו לו עונות של 50 נקודות, של 27 ריבאונדים, של 8 אסיסטים. רוב הזמן נדמה היה שהוא עושה מה שמתחשק לו בליגה. עד שהוא נתקל בראסל. במהלך שנות ה-60 הם נפגשו בפלייאוף כמעט כל שנה ובוסטון ניצחה בכל הסדרות פרט לאחת. צ'מברליין היה קולע יותר, אבל הרבה פחות וגם בהרבה פחות ביעילות מאשר בדרך כלל. כך ראסל תיאר את היחס שלו ליריבות עם צ'מברליין: "מה שהייתי צריך לעשות זה לעבוד על עצמי, מבחינה פסיכולוגית, לא להיכנס לקרב מספרים אישיים נגדו. כי אז הייתי משחק את המשחק שלו ולא את המשחק שלי. המשחק שלי התבסס על לעשות את הדברים שהופכים את חבריי לקבוצה ליעילים".
איך הגישה הזאת הייתה משתלבת בימינו, בתקופה בה יש דיונים שלמים על כך שלברון ג'יימס מסר לשחקן חופשי במהלך האחרון של משחק עונה רגילה בדצמבר במקום לזרוק בעצמו? כמעט בלתי אפשרי לדמיין סופרסטאר מהסוג של ראסל עכשיו. הקישור האוטומטי בין כוכב לסקורר לא מותיר מקום לשחקנים כאלה. ראסל קלע בממוצע 15 נקודות למשחק בקריירה, אבל לא היה ספק שזה לא התחום בו הוא בולט. זה מוביל לדעה ששמעתי וקראתי בכל מיני מקומות שאם הוא היה משחק כיום ראסל לא היה יותר משחקן הגנה מוצלח, נגיד משהו כמו בן וואלאס. הטענה היא שההצלחה שלו נבעה מכך ששיחק בתקופה בה לא היו שחקנים גבוהים ואתלטים מסוגו, לכן לא צריך להגזים בהערכה כלפיו.
הטענה הזאת בעייתית בשתי רמות. הראשונה היא שזה לא מקרה שדווקא ראסל הצליח אז. לשחקן שחור היו מכשולים רבים בדרך ל-NBA באותן שנים, מכשולים שצריך אופי מיוחד כדי להתגבר עליהם. ראסל היה השחור הראשון שגם הפך לכוכב ב-NBA, הראשון שהנהיג את הקבוצה שלו, שקיבל את הכבוד מחבריו לקבוצה כאוטוריטה, שלקח אליפויות גם כמאמן-שחקן. הוא כתב מחדש את ספרי ההגנה בכדורסל, הביא דברים שעד אליו אף אחד לא דמיין לעשות. עכשיו היכולות שלו נראות מובנות מאליהן, כשהוא היה הראשון ששיחק כך זה לא היה המצב.
הבעיה השנייה, והרלוונטית יותר לדיון הזה, מחזירה אותי לחשיבות שניתנת לקליעת נקודות בהערכת שחקנים כיום. כדורסל מורכב מאלמנטים רבים, מקצועיים ופסיכולוגיים, שקליעת נקודות היא רק אחד מהם. לבוסטון בתקופה ההיא היו סקוררים, אבל זה לא היה קרוב להספיק בלי ראסל. ביל סימונס, מעריץ מושבע, תיאר את התפקיד שלו כך: "לכל אחד היה תפקיד בבוסטון. (בוב) קוזי הוליך את המתפרצות, (טום) היינסון רץ מצד לצד וקפץ לריבאונד, ביל שרמן, סם ג'ונס ובהמשך ג'ון הבליצ'ק דאגו לנקודות, קיי.סי ג'ונס וסאטץ' סאנדרס דאגו להגנת הפרימטר וראסל דאג לכל השאר. ה-'כל השאר' הזה השתנה מעונה לעונה, או אפילו מחודש לחודש - ראסל העריך את הצרכים של הקבוצה שלו ותפר את המשחק שלו בהתאם. זה מה שעשה אותו לביל ראסל".
האם ניתן לדמיין את ה-NBA כיום כשהשחקן הטוב בליגה הוא זה שהתפקיד שלו בקבוצה הוא "כל השאר"? שחקן שהוא שומר-על ומנהיג-על שכל מי שמשחק איתו מוציא מעצמו את המקסימום וכל מי שמשחק נגדו משקשק, שחקן שעושה את כל הדברים הקטנים בכל הרמות ותמיד מוצא דרך לנצח משחקים גם כשהוא לא המוציא לפועל? אולי הליגה היום מתוחכמת מדי, אולי היום כל שנה יש כמה קבוצות מאומנות ומגובשות ברמה גבוהה כך שמנהיג זה רק עוד תפקיד. אבל הייתי רוצה להאמין שאם ביל ראסל הבא יגיע לליגה מחר גם הוא יהפוך לתופעה חד פעמית.
מי שהכי התקרב לסוג כזה של דומיננטיות בעידן שלנו היה קווין גארנט ב-2008. הוא כבר היה מעט מעבר לשיא כסקורר והיו בקבוצה שלו סקוררים לא פחות טובים, אבל הוא השפיע על הקבוצה ההיא בכל כך הרבה דרכים שקשורות להגנה ומנהיגות שלא היה ספק מי השחקן החשוב ביותר. באופן סמלי, הקבוצה הזאת הייתה בוסטון והעונה הזאת הסתיימה בחיבוק של גארנט עם ביל ראסל תוך כדי שהוא אומר לו: "יש לי אחת משלי". אבל זאת הייתה תופעה חד פעמית, יוצא מן הכלל שמעיד על מורשת שלא הצליחה להתפתח למרות שאולי הייתה יכולה, על כך שלא מסתובבים ילדים שרוצים להיות הביל ראסל הבא. ההפסד כולו שלנו.
