גביע המלך: על לואיס אראגונס השחקן

לפני פחות מחצי שנה, בספטמבר 2013, הלך לעולמו בסביליה איסידרו סאנצ'ס. מותו לא פורסם כלל מחוץ לספרד, ואפילו במדינתו לא זכה לכותרות גדולות. כיום, לאחר פטירתו של לואיס אראגונס, סיפורו רלוונטי הרבה יותר. לא בגלל שאיסידרו הוא אביו של קיקה סאנצ'ס פלורס, המגן הימני של ולנסיה וריאל מדריד לשעבר שעשה בהמשך קריירה כמאמן מצליח יחסית, בין היתר באתלטיקו מדריד. השפעתו הגדולה ביותר של איסידרו, מגן ימני בעצמו, על הכדורגל הספרדי התרחשה ב-1961. "בגללו" איבדה ריאל את אראגונס, אשר הפך לימים לסמל הגדול ביותר בתולדות היריבה העירונית.

21:00, ספורט1: ריאל מדריד - אתלטיקו

עיתוני מדריד נגד השופט שהרחיק את רונאלדו

אולי זה יישמע לכם מוזר, אבל אראגונס – או לואיס כפי שכולם קראו לו בימיו כשחקן בשמו הפרטי – חלם בתחילת דרכו לשחק במדים הלבנים של ריאל. בגיל 18 הוא החל את הקריירה בחטאפה, מועדון קטן בדרום מדריד שהיה באותם ימים סוג של סניף עבור לוס בלאנקוס. כעבור שנה הוא כבר הצטרף לשורות ריאל, הקבוצה החזקה ביותר בעולם באותן שנים. ב-1958, כאשר דרך לואיס לראשונה במתקן האימונים, היא כבר השלימה שלוש זכיות רצופות בגביע האלופות, והוכתרה לאלופת ספרד בארבע מחמש העונות הקודמות. הנשיא סנטיאגו ברנבאו גילה עניין רב בנער, ושיבח את יכולתו באימונים, אולם למרות זאת לא נמצא לו מקום בסגל הנוצץ, ואראגונס החל לנדוד בהשאלה לקבוצות שונות כדי לצבור ניסיון.

שנתיים הוא בילה בליגה השניה במדי הואלבה והרקולס אליקנטה, אחר כך המשיך לקבוצת המילואים של ריאל שנקראה אז פלוס אולטרה. הופעת הבכורה בליגה הבכירה הגיעה רק ב-1960, כאשר הושאל לאוביידו, שם גם משך את תשומת הלב בסגנון המשחק הייחודי שלו – איטי יחסית, עם מסירות מדויקות ובעיטות חופשיות נהדרות. במחזור האחרון של העונה נזקקה אוביידו לניצחון על ברצלונה בקאמפ נואו כדי לשרוד בליגה. המשימה נראתה כמעט בלתי אפשרית, אבל אראגונס תפס יום כביר, הבקיע שלושער והצעיד את החבורה הצנועה ל-3:5 סנסציוני. בכך הפך לואיס לשחקן השני בהיסטוריה שכובש שלישיה במשחק חוץ נגד בארסה, ומאז שיחזרו את ההישג שלושה בלבד, כולל פרנץ פושקאש ב-1963 ודייגו פורלאן ב-2005.

ייתכן שהמופע הזה היה מקנה לאראגונס סיכוי להיאבק על מקומו בהרכב ריאל בעונת 1961/62, אבל שיקולים אחרים נכנסו לתמונה. המאמן מיגל מוניוס החליט שיש צורך להחתים מגן ימני איכותי, ודרש ללכת בכל הכוח על איסידרו, כוכבה של בטיס. הירוקים-לבנים מסביליה ביקשו לקבל בתמורה שני צעירים של ריאל – אנטוניו פאיארס ולואיס אראגונס. כך עזב לואיס את ריאל מבלי לשחק אפילו דקה אחת בשורות הקבוצה הראשונה. העסקה, שכונתה בתקשורת "מבצע איסידרו" ממש לא היתה גרועה עבור הלבנים. איסידרו הפך לבורג מרכזי בעורף של ריאל של ריאל וסייע לה לזכות בארבע אליפויות רצופות. ובכל זאת, הסתבר בדיעבד שההפסד היה גדול הרבה יותר מהרווח.

לפי זיכרונותיו של קולו, בלם שהצטרף לבטיס כעבור שנה מטנריפה, ברנבאו ממש לא אהב את העובדה שאראגונס הועזב: "הנשיא העריך מאוד את לואיס, והוא היה פופולרי מאוד בריאל באופן כללי". על אישיותו של אראגונס היו לקולו רק שבחים: "הוא היה כמו אבא עבורי. עזבתי לראשונה את הבית באיים הקנאריים והגעתי לעיר גדולה, ולואיס לקח אותי תחת חסותו". עדות מדהימה כאשר לוקחים בחשבון כי מדובר בשחקנים בני אותו גיל – השניים היו אז בני 24. מנהיגותו של אראגונס, אשר הפכה אותו למאמן ענק, בלטה מאוד כבר בשנותיו הראשונות כשחקן.

מספר השערים שהבקיע אראגונס במהלך הקריירה גורם לרבים, כולל אפילו ויקיפדיה, לסווג אותו בטעות כחלוץ. בפועל הוא שיחק תמיד במרכז המגרש, אבל מצא בדרך כלל את הרשת יותר מכל שחקן אחר בקבוצותיו. כבר בעונתו הראשונה בבטיס הוא הבקיע שמונה פעמים, כולל שער ניצחון על ריאל, ובעונתו השנייה שיפר את המאזן ל-14 – יותר משליש מכל הכיבושים של קבוצתו. ב-1962 הוא גם כבש את הרביעייה היחידה בחייו, נגד לאס פלמאס בגביע. העונה השלישית, 1963/64, היתה המוצלחת מכולן. בטיס סיימה במפתיע במקום השלישי, בעוד אראגונס מחזק את מעמדו כאחד הכוכבים הבולטים בליגה.

1964 היתה חשובה מאוד עבור אתלטיקו. ב-21 בינואר, בדיוק לפני 50 שנה, התפטר חאבייר בארוסו מנשיאות המועדון לאור מצבו הכלכלי הקטסטרופלי וההישגים הדלים על הדשא – הקבוצה היתה בסכנת ירידה ממשית. ויסנטה קלדרון תפס את מקומו ושינה את הכל. קולצ'ונרוס החלו לבנות איצטדיון חדש שיקבל את שמו של הנשיא שיהפוך לאגדה, וגם קבוצה חדשה. המאמן הברזילאי אוטו בומבל עבר מסביליה, אבל האיש החשוב באמת הגיע מהיריבה העירונית שלה. קלדרון סימן את אראגונס כמנהיג העתיד של המועדון, ובמקביל גייס מבטיס שני שחקנים נוספים – קולו וחוסה מרטינס. כאן, באופן מצמרר, אנחנו מגיעים לאחת הטרגדיות הגדולות בתולדות אתלטיקו.

בקיץ 1964 יצאה הקבוצה למסע משחקי הכנה בדרום אמריקה. במונטבידאו, אחרי התמודדות עם פניארול, התיישבו השחקנים לשחק קלפים בבית המלון, ובשלב מסוים אמר מרטינס כי הוא לא מרגיש טוב ועלה לחדרו. אחרי שסיימו עם הקלפים, התפזרו גם יתר השחקנים לישון, ואז גילה קולו כי חברו איבד את ההכרה. מרטינס הובהל לבית החולים, שם נקבע כי הוא נמצא במצב של קומה. הדילוגים ביבשת המשיכו כמתוכנן, אבל כולם התעניינו בעיקר בבריאותו של מרטינס. כעבור חודש, הוא הוטס למדריד. אראגונס, שהיה קשור מאוד לחברו, הבטיח כבר ב-1964 שישחק גם למענו. שמונה שנים ארוכות לאחר מכן, נפטר מרטינס מבלי לשוב להכרה.

אז לואיס קיים את הבטחתו. כבר בעונתו הראשונה הפכה אתלטיקו לקבוצת צמרת, הובילה את הטבלה לאורך מחזורים ארוכים, בזכות הקשר הפנומנלי שתרם 18 שערים ובישל הזדמנויות רבות לחבריו, ורק קריסה עם שלושה הפסדים בארבעת המשחקים האחרונים אפשרה לריאל לחלוף על פניה. במקביל, זכו קולצ'ונרוס בגביע הספרדי, ואף הגיעו לחצי גמר גביע ערי הירידים – קודמו של גביע אופ"א. חצי הגמר מול יובנטוס במאי 1965 נכנס באותיות זהב לספרי ההיסטוריה של המועדון, ושל אראגונס במיוחד. האיש שכבר קיבל אותם ימים את הכינוי ספאטונס, "הנעליים הגדולות", הבקיע שלושער לרשת הגברת הזקנה בניצחון 1:3 במדריד, וכבש גם את השער הדרמטי בגומלין בטורינו, בו הפסידה אתלטיקו באותה התוצאה. ההכרעה בפנדלים עוד לא הומצאה אז, ונערך משחק נוסף, משום מה שוב באיטליה, על מנת לקבוע את העולה לגמר. גם אז ניצחה יובה 1:3 והותירה את אראגונס בחוץ. משחקים חוזרים באירופה, כך מסתבר, לא היטיבו איתו במיוחד.

גם בעונתו השניה באתלטיקו הבקיע אראגונס 18 שערי ליגה, אבל הפעם האליפות היתה שלו. הפעם, במקום למעוד ברגעי ההכרעה, קולצ'ונרוס דווקא נכנסו לכושר שיא במאי, ניצחו בחמישה המחזורים האחרונים והקדימו את היריבה העירונית המושבעת בנקודה בטבלה הסופית, תוך שהם קוטעים לה רצף של חמש אליפויות. למעשה, היתה זו העונה היחידה בין 1961 ל-1969 בה לא סיימו לוס בלאנקוס במקום הראשון. סוג של נקמה מתוקה? לא בטוח שאראגונס ראה זאת כך. כפי שכתב השבוע העיתונאי הספרדי אנריקה גוסאלו, שמר אראגונס על יחסים טובים עם ריאל גם כאשר הפך לסמל אתלטיקו. הוא היה ידיד קרוב של אלפרדו די סטפאנו, ונהנה מכבוד רב מצד ברנבאו וההנהלה הלבנה. היריבות על המגרש היתה גדולה, אך היא היתה ספורטיבית בלבד.

כך הצליח אראגונס להביא לאתלטיקו אליפות ראשונה מזה 15 שנה, ובהמשך 1966 חנך המועדון את האיצטדיון החדיש שנקרא אז מנסנארס. המשחק הראשון בו נערך ב-2 באוקטובר, נגד ולנסיה, ובאופן טבעי ביותר היה זה אראגונס שכבש את השער הראשון אי פעם בהיכל החדש, כשהוא נוגח לרשת כבר בדקה ה-13. "היה זה כבוד גדול עבורי להיות המבקיע הראשון בביתנו החדש. היה לנו חשוב לנצח במשחק הפתיחה, וניצחנו", נזכר אראגונס בשנה שעברה. הוא טעה – בפועל, ולנסיה הישוותה במחצית השניה, והמשחק הסתיים בתיקו 1:1, אבל אפשר להבין אותו. מבחינת אראגונס, אתלטיקו תמיד היתה המנצחת.

האליפות השניה של לואיס באתלטיקו הגיעה בעונת 1969/70, אז הוא גם הוכתר למלך שערי הליגה, על אף מאזן צנוע יחסית במונחים שלו, 16 כיבושים "בלבד". גם חוסה גראטה הארגנטיני, שחקן מפתח קריטי נוסף בסגל במשך שנים ארוכות, מצא את הרשת 16 פעמים באותה עונה, וכך התחלק תואר פיצ'יצ'י בפעם היחידה בתולדות ספרד בין שני שחקנים מאותה קבוצה. ב-1972 הניף אראגונס בפעם השניה בחייו את גביע ספרד, וב-1973, כאשר הוא כבר נושק לגיל 35, הצעיד את אתלטיקו לאליפות השלישית שלו. הניסיון שלו סייע לקולצ'ונרוס לנצח במאבק קשה את ברצלונה של רינוס מיכלס. מאמנים התחלפו באתלטיקו ללא הפסקה, אך במובנים רבים היה אראגונס המאמן האמיתי על המגרש כבר אז.

החלום הגדול של לואיס היה לזכות בגביע האלופות – הישג מסוג זה היה מעמיד את אתלטיקו באופן רשמי בשורה אחת עם ריאל ובארסה. שלוש אליפויות הניבו שלוש הזדמנויות להצליח באירופה, ואראגונס עשה הכול. בעונת 1966/67, הוא הבקיע בכל ארבעת המשחקים של אתלטיקו, אבל היא פגשה את וויבודינה היוגסלבית בסיבוב השני – כל קבוצה ניצחה במשחק הביתי בהפרש שני שערים, ובמשחק הנוסף שהתקיים כדי לקבוע את המנצחת הפסידה אתלטיקו 3:2 בהארכה, למרות שהובילה 0:2 אחרי שש דקות בלבד.

הניסיון השני הגיע בעונת 1970/71, והיה מוצלח יותר. אראגונס היה שוב הגיבור הגדול – הוא הבקיע בשני המשחקים מול אוסטריה וינה בסיבוב הראשון, ובסיבוב השני חולל נס של ממש מול קליארי האדירה של ג'יג'י ריבה. החבורה מסרדיניה הובילה במשחק הראשון 0:2 בהפסקה, אבל אראגונס צימק בדקה ה-77, ובגומלין פירק את האיטלקים עם שלושער ב-0:3 במנסנארס. אחרי שחלפה על פני לגיה ורשה ברבע הגמר, התייצבה אתלטיקו נגד איאקס האדירה, ניצחה אותה 0:1 במדריד, אבל נכנעה 3:0 באמסטרדם.

אז השאיפות נדחו לעונת 1973/74, והפעם אראגונס ממש לא התכוון לוותר. קולצ'ונרוס חלפו על פני גלאטסראיי, דינאמו בוקרשט, הכוכב האדום בלגראד וסלטיק בדרכם אל הגמר מול באיירן מינכן באיצטדיון הייזל בבריסל. עבור הגרמנים, בדיוק כמו עבור אתלטיקו, היה זה הגמר הראשון בתולדותיהם. פרנץ בקנבאואר, גרד מולר אולי הנס ופאול ברייטנר היו שם, אבל אראגונס וחבריו לא הרגישו נחותים. הקרב היה שקול ומרתק, הסתיים ללא שערים ונכנס להארכה. ואז, בדקה ה-114, זכתה אתלטיקו בכדור חופשי ליד הרחבה של ספ מאייר. "הנעליים הגדולות", אשף הכדורים הנייחים הבלתי מעורער, ידע שזה הרגע שלו. הוא סובב את הכדור באמנות מעל החומה, השוער המהולל בקושי זז, והחגיגות היו גדולות. איזו זכיה מתוקה זו היתה!

או שלא... התהילה של אראגונס נמשכה חמש דקות. ממש על סף השריקה לסיום, השווה הבלם הגרמני האנס גאורג שווארצנבק, וקבע משחק חוזר. מה קורה לאתלטיקו במשחקים מסוג זה אתם כבר יודעים. יומיים בלבד אחרי המאמץ הפיזי והנפשי הגדול, לאראגונס כבר לא נותרו כוחות. הנס ומולר כבשו צמדים, באיירן ניצחה 0:4, והקשר הוותיק הבין שזה הרגע לרדת מהבמה ולהתחיל קריירה חדשה. ב-24 בנובמבר 1974 קיים לואיס את משחקו האחרון בפסי אדום-לבן, וכעבור יומיים כבר מונה באופן רשמי למאמנה החדש של הקבוצה. עד היום הוא נותר שיאן הכיבושים של הקבוצה בכל הזמנים, עם 173 שערים.

דרכו כמאמן ראויה, כמובן, למספר כתבות נפרדות. הרבה תחנות היו לאראגונס, אבל אתלטיקו היתה ונשארה אהבת חייו, והוא הדריך אותה בארבע קדנציות שונות. לפני שנה, באחד הראיונות האחרונים, אמר לואיס: "אני בר מזל שקיבלתי הזדמנות לשחק באתלטיקו 11 שנים, ולאמן אותה כמעט 20 שנה במצטבר. מבחינת כדורגל, אתלטיקו זה הדבר החשוב עבורי. אתלטיקו היא החיים שלי".

כעת, כאשר ספרד כולה מתאבלת על מותו, פוגשת אהבת חייו את ריאל בדרבי הגדול בחצי גמר הגביע. אראגונס ראה את הקבוצה יורדת לשפל, והוא זה ששיקם אותה והעלה אותה חזרה לליגה הבכירה ב-2002. אחרי שנים רבות של אכזבות, הוא גם זכה לראות אותה חוזרת לצמרת הגבוהה ומסתכלת לשתי האימפריות בגובה העיניים, בדיוק כפי שזה היה בימיו כשחקן. האם הקבוצה של דייגו סימאונה מסוגלת לנצח לזכרו של הסמל? רוחו של אראגונס תרחף הערב מעל האצטדיון שנושא את שמו של האיש שאהב אותו מאוד. איצטדיון שהיה יכול להיות ביתו, אלמלא "מבצע איסידרו" בקיץ 1961.