תנועה מגונה. על כל הרגעים המזוהים עם אלי אוחנה מאפילה אותה תנועת יד במשחק הנבחרת נגד אוסטרליה במלבורן ב-1985. הקהל האוסטרלי הקניט את אוחנה בכל מני אופנים, כולל בביטויים אנטישמיים, והחלוץ בן ה-21 לא שתק ושילב את ידיו בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים. הסערה הציבורית הייתה גדולה ולוותה בלא מעט טרמפיסטים שמיהרו לקפוץ על העגלה ודרשו להרחיק את החלוץ מהנבחרת. בסופו של ההליך, אוחנה הורחק לשנה אך ערער והעונש בוטל.
בכל אותה סערה, אצל מרבית אוהדי הכדורגל והאנשים ברחוב היה גיבוי מלא לאוחנה. שלמה סופר, חבר הנהלת ההתאחדות ומי שהיה ראש המשלחת במשך כל התקופה בה אוחנה היה חלק מהנבחרת, הסביר: "הסערה הייתה רק מהתקשורת ומגורמים שקינאו באוחנה או רצו במה. צחוק הגורל הוא שבאותה התקופה לאן שהגענו התשומת לב סביבו גדלה, כמות ההערצה וההערכה הייתה בלתי נתפסת. הייתי אומר שזה אפילו עשה לו טוב לטווח הרחוק. אנשים הזדהו איתו, עם התגובה שלו לקהל האנטישמי ועם העובדה שזה לא נורא כמו שעשו מזה בארץ. כולם הרגישו שמנפחים את העניין מעבר למה שהוא. העם הזדהה עם אוחנה בכל פינה".
כמעט 30 שנה אחרי, אוחנה, אחד הסמלים הגדולים שהצמיח הכדורגל שלנו, לא מרגיש חרטה גדולה: "הייתי שחקן צעיר. הקהל השתמש בביטויים אנטישמיים, ערערתי על העונש ועובדה שהוא בוטל לאחר מכן. אולי לא הייתי צריך לעשות את זה, אבל עד היום אני אומר שזה לא היה נורא כל כך או כמו שאנשים רצו לעשות מזה. ההחלטה להרחיק אותי לשנה הייתה פופוליסטית. גם בהתאחדות הבינו את זה".
האירוע הזה מגלם בתוכו הרבה מההילה של אלי אוחנה, הרוקסטאר הראשון בכדורגל הישראלי, זה שיצא מהשבלונה של הכדורגל והחל להביע דעה ולהתנהג בצורה שונה ולא מקובעת, שלעתים הוציאה אותו ממעגל הקונצנזוס. אלי אוחנה שעליו גדל דור של אוהדי בית"ר ירושלים ועם השנים הפך לדמות נערצת בכל רחבי הארץ והכדורגל הישראלי. אלי אוחנה של "תספורת אוחנה" ו"הד אנד שולדרס", של תנועת הידיים המפורסמת אחרי גול בימק"א ושל בישול בגמר גביע המחזיקות שבעיר קטנה בשם מכלן לעולם לא ישכחו.
אוחנה של בית"ר
כשמנסים להבין מי היה אלי אוחנה של בית"ר, צריך לשמוע את יוסי מזרחי, ששיתף עמו פעולה כשוער הקבוצה: "זה מעבר לכדורגל. זה לא רק עניין מקצועי, אלי שדרג את בית"ר תדמיתית. היינו טובים ובצמרת בלעדיו, אבל התקשורת לא התייחסה יותר מדי לבית"ר. היינו דמויות אפורות ולא סיפקנו כותרות. ברגע שאלי הגיע זה הפך לעולם אחר לגמרי- הוא היה גאה, ווינר, כזה שאומר את מה שאחרים חושבים ולא פוחד מהתגובה. יחד עם הלוק של דוגמן-כוכב הוא הפך את בית"ר ירושלים למותג. פתאום כולם רצו להתחכך בו ובקבוצה. הוא הביא את החשיפה של בית"ר ירושלים למקום אחר לגמרי, מקום שגם משה דדש ואברהם לוי התקשו לעכל אותו בזמנו. הקבוצה הצנועה והשקטה קיבלה תפנית גדול עם העלייה של אלי".
ליעד ניב מעמותת אוהדי בית"ר ירושלים, מלווה את הקבוצה משנות ה-80: "אנשים היום בכלל לא מבינים מה היה אלי אוחנה עבור אוהדי בית"ר. דור שלם של אוהדים שנולדו בסוף שנות ה-60, שנות ה-70 ותחילת ה-80 מחוץ לירושלים גדלו על הדמות הזו. אורי מלמיליאן היה לא פחות גדול מבחינת כדורגל , אבל אוחנה היה מכלול. זאת הייתה דמות אדירה. אני באופן אישי אוהד בית"ר ירושלים בגלל אלי אוחנה, אני אוהד כדורגל בגלל אלי אוחנה. הוא הפך את המספר 11 לנחשק בזכות התנועה שלו עם האצבעות אחרי שער, השיער שצמח בעורף כונה "תספורת אוחנה". הוא אליל נעורים של דור שלם שגדל מחוץ לירושלים. היום הכי עצוב שלי כאוהד היה כשעזב למכלן והיום הכי שמח כשחזר והעלה אותה ליגה".
אוחנה לא היה דמות מופת, אך גם במצבים הקשים ביותר הרצון לראות אותו בראש היה חזק מהכל. הוא זרק פעמיים נעל בחדר ההלבשה על שחקנים ולשיא בעימות מול שחקן הגיע ב-1994, כאשר המגן אילן אלהרר צעק בחדר ההלבשה כי לאף אחד לא אכפת. אוחנה ניגש אליו, נגח בו וצרח עליו שישתוק. בעקבות האירוע הודיע אוחנה שהוא מוותר על סרט הקפטן וביקש שיעשו בחירות אנונימיות. הוא נבחר פה אחד, גם אלהרר בחר בו ואמר: "תקרית אחת לא תהרוס את החברות בינינו והכבוד שיש לי אליו". כששואלים את הבלם האגדי סרגיי טרטיאק למה הצביע גם הוא לאוחנה באותם בחירות הוא עונה: "לא זוכר, אברם לוי אמר לי".
הדברים של טרטיאק אומרים אולי הכל. אם בשנות ה-80 אוחנה היה בתהליך של מיתוג, החזרה שלו לליגה הארצית הפכה אותו לכוח הגדול של בית"ר והאיש שלה בחזית. לוי מסביר מדוע אמר לטרטיאק להצביע לאוחנה: "אני לא זוכר בדיוק, אבל אני מניח שזה מה שהיה צריך להיות. נראה לך שאפשר היה לקחת את הקפטן לאוחנה? כולנו ידענו שהמעמד של בית"ר ירושלים, הכוח שלה וההכרה שיש לה במדינה הם הרבה בזכות אלי. הוא היה האוצר של בית"ר, ראית מישהו שמוותר על האוצר שלו? הרבה תורמים שדדש הביא לבית"ר נתנו את הכסף אחרי שישבו ליד אוחנה ורצו להיות בסביבה שלו. קל יותר היה לגייס תרומות כשאוחנה איתך בכל פינה".
אוחנה והפה
אוחנה נתפס בלא מעט התבטאויות שהיום נשמעות חסרות זהירות לכדורגלן שרוצה לשמור על מעמדו. מה"אני שונא שמאלנים" ו"אני ליכודניק" ועד להתבטאויות, הרלוונטיות עדיין, על הקיפוח העדתי. גם היום אוחנה עומד מאחורי דבריו: "חלק ממה שאמרתי הוצא מהקשרו, אבל בהחלט לא התביישתי לומר את הדעה שלי. גם היום אני לא אוהב את השמאל ואני לא צריך להתחבא מאחורי מה שאני חושב. אני ימני, אבל לא קיצוני ואף פעם לא הייתי. אני בן אדם מתון, הגיוני ופרגמטי שמסתכל על הדברים בראייה בריאה ושקולה".
אז למה היה כל כך מוחצן? "חשבתי באותו הזמן שאין שום סיבה שזמרים ואמנים למיניהם יוכלו לומר את מה שהם חושבים ולהביע דעה ואצל כדורגלנים זה יהיה מחוץ לתחום. היה לי מה להגיד ובדרך כלל לא רק שדברים לא עוררו אנטיגוניזם, קיבלתי גיבוי ותמיכה בכל מקום אליו הגעתי. מה שריגש במיוחד היו הפרגון וההערכה שקיבלתי כשחקן וכאדם, לא רק מאוהדי בית"ר אלא מאוהדים של מרבית הקבוצות בארץ. הרגשתי את זה בכל מקום ובכל פינה. העובדה שאתה מצליח לגעת ולעשות טוב לאוהדים מכל הגוונים נתנה לי סיפוק גדול מאוד".
כשרוצים להבין איזו השפעה הייתה לאוחנה צריך ללכת לפיגורה כמו אלון חזן, שהיה שחקן צעיר מאוחנה והסתכל עליו בהערצה: "רוקסטאר הוא אולי המונח הכי המתאים עבורו. אוחנה היה זה ששינה את התפיסה של התקשורת בארץ לגבי כדורגלנים. עד אז המעמד שלהם היה נחות יחסית, ואוחנה שם את הכדורגל בקו אחד עם אמנים ואנשים מכובדים שיכולים להביע את דעתם. אני באופן אישי הערצתי אותו וגם שאבתי ממנו את הביטחון לומר בעתיד את מה שאני מרגיש וחושב. זה לא דבר פשוט, הוא קיבל את ההחלטה מתוך הידיעה שבעקבות הדברים ברור יהיה לו שלא תמיד יהיה קונצנזוס ויהיו אנשים שלא יאהבו את זה. המון אנשים בורחים מזה, אבל אלי היה שלם ואמתי עם עצמו. לא כל כך עניינו אותו אלה שלא אוהבים את מה שיש לו להגיד".
איך זה השפיע על הנבחרת? "האישיות שלו הלכה איתו שם", מסביר חזר, "אני כשחקן צעיר בנבחרת לא הסתכלתי על זה שאני בחברתו כמובן מאליו. הערצתי אותו ורק שתבין, הייתי כבר שחקן ליגת על מוכר ולא עוד אחד, אבל אוחנה היה משהו מיוחד. הוא ייצג את הכדורגלים אחרת, שינה את התפיסה כלפי הכדורגל והביא צופים למגרשים מכל הגוונים, משרים וחברי כנסת שרצו להיות לידו ועד לאוהד הפשוט שהזדהה איתו. גם נשים רק רצו לראות אותו. הוא הצליח לגעת מכל הכיוונים וזאת הגדולה שלו".
ניב מפרט: "אלי עמד מול התקשורת ואמר דברים שבאותם ימים היו אסורים. כן, אני ימני, כן אני ליכודניק שתומך ביצחק שמיר ובבגין, אנחנו ספרדים גאים עם כבוד. זה התחיל מבית"ר והתפשט לכל הארץ, אנשים הרימו את הראש בזכותו וזה גם מה שנתן לו את התמיכה האדירה כמעט בכל פינה".
אוחנה של אירופה והנבחרת
בסוף עונת 95/6 הודיע אוחנה על פרישה רשמית מנבחרת ישראל. ההתאחדות לכדורגל הביאה לארץ את נבחרת אורוגוואי למשחק פרישה באיצטדיון טדי. זה קרה לאחר שאוחנה חש שלא יהיה שחקן הרכב אצל שלמה שרף והחליט לסיים את פרק הנבחרת בחייו ולהתרכז בבית"ר ירושלים. קצת יותר משנה לאחר מכן, כאשר אוחנה הוא עדיין הכדורגלן הטוב בארץ ואחרי לחץ ציבורי גדול, הוחזר אוחנה לנבחרת. סופר סיפר השבוע: "לשלמה לא היו ברירות כי הלחץ הציבורי היה ענק. היה שלב שבו זה היה עניין שלא אגו וניסיתי לפשר ביניהם. ידענו שצריך רק את הטיימינג הנכון, כי שלמה מקצועית רצה אותו ורק היה צריך לדעת איך לעשות את זה. גם דדש התערב אבל זה לקח זמן, אוחנה לא היה מוכן להרים טלפון לשלמה בשום פנים ואופן ואמר שמי שירצה אותו יזמין אותו. שלמה סבל מאוהדי הנבחרת, בכל משחק אימון בארץ ובחו"ל האוהדים לא עזבו אותו ורצו לראות את אוחנה, אפילו שלמה לא הבין לאיזה מקום מגיעה ההערצה לאלי".
אוחנה מדבר על אותה חזרה בנונשאלנט: "כבר פרשתי וזה לא היה עניין של טלפון לשלמה, פשוט לא רציתי לחזור. הייתי כבר בשלב בקריירה שבו רציתי להתרכז בבית"ר ובהצלחה שלה, וחשבתי שהנבחרת היא לא הדבר הנכון עבורי. היה לחץ ציבורי גדול, התערבו לא מעט אנשים ובעקבות זאת חזרתי. אלמלא הלחץ הייתי מוותר על זה".
הקריירה של אלי אוחנה בנבחרת לא מוצתה ואפשר להגדיר אותה כבינונית פלוס, אך המורשת שלו שם תישאר תמיד. אם התנועה המגונה הייתה רגע שלילי בקריירה שלו בכחול-לבן, ב-1989 הוא כבש את שער הסלאלום באוסטרליה ששיגע מדינה שלמה. אוחנה השתלט על כדור ברחבה. כל שנותר לו היה לגלגל ברגל ימין לרשת, אבל הוא השתלט בימין, העביר לרגל שמאל, עבר את הבלם האוסטרלי וגלגל את הכדור לרשת. מאות אלפי ישראלים היו צמודים למסכים בשעות הבוקר המוקדמות והתקשו להאמין למה שראו.
גם כשהוא מספר על השער הזה, אוחנה מצנן את הדרמטיות: "זה יותר פשוט ממה שזה נראה. ברור שבדיעבד נראה שהסיכון גדול מהסיכוי, אבל מה שתמיד אפיין אותי היה קור הרוח והשקט, לרגע לא נלחצתי. בסך הכול חשבתי שהשחקן שרץ איתי הרבה יותר קרוב אליי ואם אבעט ישר לשער הוא יספיק לבלום. חשבתי שהכדור אצלי צמוד לרגל, אני אעבור אותו ואת השוער ואגלגל לשער, זה הכול, ומכאן התחילה האגדה. באותו רגע עבדתי לפי אינסטינקט ולא היה הרבה זמן לחשוב".
סופר מאמין שאוחנה יכול היה לוותר על הנבחרת: "העניין הוא שהיא לא יכולה הייתה לוותר עליו מכל הבחינות, היא הייתה זקוקה לו. אחרי ההצלחה שלו בחו"ל והחזרה לארץ היה טירוף סביבו. בכל שלב שאוחנה היה שם זה הוא וכל השאר. הוא היה סלב. כשהיינו נוסעים עם הנבחרת לחו"ל והיו יהודים וישראלים בכל מקום, כל התשומת לב הייתה לכיוונו ורק רצו להתחכך ולהצטלם איתו. זה התחיל בגיל הכי צעיר, עוד כשהיה בנחרת הנוער.לקחנו אותו לטורניר הנוער בקרית מלאכי ומעל 4,000 איש הגיעו לראות רק אותו. מה שהלך סביבו היה טירוף שלא נתקלתי בו עם אף שחקן".
כאשר סופר מדבר על אוחנה שחזר מחו"ל, צריך ללכת לשחקנים בני דורו כדי להבין. רוני לוי, שהיה שחקן בכיר במכבי חיפה והנבחרת וצעיר מאוחנה בשנתיים, נזכר השבוע: "כריזמה היא משהו שאי אפשר להשיג ולאלי היה ממנה בשפע. ברגע שיצא לאירופה, בשנים שבהן לא יצאו הרבה שחקנים, הוא כבר היה שחקן של מדינה שלמה. כולם הסתכלו עליו. הוא היה השגריר הכי גדול של הכדורגל הישראלי, מי הכיר לפני זה את מכלן? פתאום מדינה שלמה מתעניינת ועוקבת אחרי כל משחק שלה".
כששומעים פיגורות כמו לוי וחזן מדברות על אוחנה השחקן, אפשר אולי להבין איזה מעמד היה לו בכדורגל הישראלי, מעמד שאף שחקן אחר לא זכה לו, בקבוצה שלו ובוודאי מחוצה לה. כאשר רואים שחקנים כמו יוסי בניון וברק יצחקי, כוכבי הדור הנוכחי, מורידים את הראש ליד אוחנה ומרגישים נבוכים, מבינים שההערצה הזו עברה הרבה שנים קדימה. הערצה שהופכת אותו לשחקן המשפיע ביותר בתולדות הכדורגל הישראלי.
