ציפורה הרוסה: אלי אוחנה בן 50. בני גילנו, ובעיקר בנות גילנו, לא יאמינו. גיבור התרבות של שנות ה-80 וה-90, שחקן כדורגל שהפוליטיקאים, המפרסמים, המחנכים, ובעיקר אוהדי הכדורגל, ניכסו לעצמם, הגיע לגיל שבו עושים סיכומים.
לפניכם 50 נקודות הציון המשמעותיות ביותר בקריירה של אלי אוחנה, הנער משכונת האזבסטונים בקרית יובל, שהצליח במקום שהרבה טעוני קיפוח לכאורה לא הצליחו: להיות המיינסטרים עצמו ולא רק חלק ממנו. מי שעיצב את דמותו של הכדורגלן הישראלי המקצועני: מצודד, אינטליגנט, דעתן, מצליחן. חלק ב', מקומות 1-20.
מקומות 21-50: הרביעיות, ציון 10, שער ראשון בנבחרת אנגליה
20. כששניאור התעקש.
אחד המחזות הסוריאליסטים בתולדות הכדורגל הישראלי התרחש בסוף אוקטובר 1989 באצטדיון רמת גן. אלי אוחנה עמד במרכז המגרש והתווכח ארוכות, בקול רם, עם מאמן הנבחרת יצחק שניאור ז"ל. לויכוח הצטרף המאמן השני, יעקב גרונדמן ז"ל. אוחנה סחב מתיחה בשריר הירך האחורי, אבל שניאור לא היה מוכן לקחת את הסיכון ולהרכיב אותו למחרת במשחק המכריע מול קולומביה על כרטיס למונדיאל 1990. אוחנה זעם, כעס, היה מתוסכל, אבל שניאור הלך בחוד על ניר לוין. אוחנה נכנס לשחק רק במחצית השנייה, ואת המונדיאל ראה, כמו כולנו, בטלוויזיה.
19. עד שמונה דוידוף.
אלי אוחנה היה כובש מצטיין בנוער של בית"ר ירושלים, קיצוני שמאלי קלאסי. כשהקבוצה עלתה לליגה הלאומית החליט המאמן, אליהו עופר, להשתמש בו במגוון תפקידים עד שאפילו הציב אותו בכמה מקרים כקשר אחורי. זה יכול היה להיות סוף הקריירה של הכישרון מקרית יובל, אלא שעונת 1982/3 הייתה רצופת משברים וחילופי מאמנים, ויום אחד גילה אוחנה שהמאמן החדש הוא לא אחר מדוד דוידוף, האיש שקידם אותו במחלקת הנוער. דוידוף הציב אותו מיידית כקיצוני שמאלי במשחק הניצחון על מכבי יפו 0:3, והשאר היסטוריה.
18. צמד מול סט.מירן.
רחוק מהעין, רחוק מהלב. אלי אוחנה היה כוכב גדול בישראל אבל מרגע שעבר למכלן, האינטנסיביות בה סוקר הלכה ופחתה, עד שהגיע הצמד מול סט.מירן. מכלן הגרילה בשמינית גמר גביע אירופה למחזיקות גביע את הפינאליסטית הסקוטית, קבוצת הליגה השנייה, סט.מירן. ערב חורפי אחד בסקוטלנד, ניצחה מכלן 0:2, כאשר את שני השערים כובש אוחנה, השני בסלאלום מרהיב ממרכז הרחבה. 14 שערים כבש אלי אוחנה בגביע אירופה, אלו היו השניים הראשונים והשניים ששמו אותו על המפה האירופית. במעלה הדירוג פה תבינו עד לאן זה הגיע.
17. בין פרסלני לאלי כהן.
17 בדצמבר 1983, בית"ר ירושלים מארחת את מכבי חיפה בבלומפילד למשחק שבאותה תקופה היה עוד משחק של בית"ר ירושלים בדרך לתואר אליפות היסטורי. ואז קיבל אלי אוחנה את הכדור במרכז המגרש, מצד ימין, נכנס בסחרור בין בלמי מכבי חיפה אלי כהן וירון פרסלני וירה כדור מ-20 מטר שפגע במזוזת שערו של אבי רן ז"ל וניתז פנימה. שער ממרחק לא היה אופייני לאלי אוחנה, אבל כל מה שקדם לבעיטה היה מאוד אופייני. 233 שערים כבש אלי אוחנה בקריירה שלו, זה היה בסך הכל ה-19 שלו, אבל שער הליגה היפה ביותר שכבש. חד משמעית.
16. משחק פרידה מהנבחרת.
לא הרבה שחקנים זוכים למשחק פרידה מהנבחרת, אם בכלל. אלי אוחנה זכה. בספטמבר 1995 אירחה ישראל את מחזיקת הקופה אמריקה, אורוגוואי. המשחק נקבע באצטדיון טדי, במיוחד לאלי אוחנה, שפרש שנה וחצי קודם לכן לאחר שלא פתח בהרכב במשחק נגד ארגנטינה. המאמן, שלמה שרף, תיכנן לתת לאוחנה לא יותר מחצי שעה, שיהיה גם סטנדינג אוביישן, אבל אוחנה לא התכוון להתבטל בחצי השעה הזו. בסופו של מהלך מזהיר של איציק זוהר, קיבל אוחנה את הכדור ונעץ אותו ברשת, חגג, ופרש. הנבחרת ניצחה 1:3, פעם ראשונה שניצחה אלופת עולם, ואוחנה, כהרגלו, לא נתן לאיש לגנוב ממנו את ההצגה.
15. 3 דקות ושער.
משחק הבכורה של אלי אוחנה בנבחרת הלאומית (לא האולימפית) היה ב-4 באפריל 1984, מול אירלנד של ליאם בריידי, פרנק סטייפלטון, רוני וילן ודייויד אולירי, אחת הנבחרות החזקות של אירלנד מאז ומעולם. הקהל ציפה לראות את אלי אוחנה משתף פעולה עם זאהי ארמלי בחוד הנבחרת, ותופס את מקומו ההיסטורי של ויקי פרץ בחוד ההתקפה. לאוחנה לקח בדיוק 3 דקות של הופעה בנבחרת בטרם בעט לרשת העליונה והוליך את ישראל ליתרון 0:1. ישראל ניצחה בסוף 0:3 בהצגה אדירה, לא לפני שאוחנה בישל בהטעיות גוף אופייניות מהאגף השמאלי את השער השלישי למשה סיני שהשתמש בבעיטת מספרת קדמית. איזו בכורה חלומית.
14. שאר העולם ולהקתו.
אלי אוחנה היה ב-1989 אחד הכדורגלנים המבטיחים ביותר באירופה. זה כמובן זירז את פרנץ בקבנבואר, ה'קייזר', להזמין אותו ביוני 1989 לנבחרת שאר העולם שעמדה לשחק בקייב מול נבחרת ברית המועצות לציון פרישתו של כוכבה הגדול, אולג בלוחין. אוחנה זומן לצד כוכבים כמו פאול ברייטנר, ז'אן מארי פאפף, קלאודיו ג'נטילה, דירסאו, ונכנס לשחק את 45 הדקות האחרונות. לא סתם משחק ראווה, אלא משחק יוקרה. כדי להכנס לברית המועצות בתקופה נדרשה הנפקת דרכון דיפלומטי מיוחד עבור אוחנה, גלסנוסט או לא גלסנוסט.
13. אליפות.
ב-1972, 1976, 1979, 1984 ו-1985 הייתה בית"ר ירושלים קרובה יותר או פחות, אבל את האליפות לקחה קבוצה אחרת, ובית"ר ירושלים הלכה הביתה עם תואר הסגנית. כבר חשבו שקבוצת הגביע הטיפוסית, כך קראו למחזיקת הגביע הכמעט נצחית בין 1976 ל-1986 (ארבע פעמים), לא יכולה לקחת אליפות. אבל אז התחברה לה חבורה מופלאה בהדרכתו של דרור קשטן הצעיר, ובניצוחם של אורי מלמיליאן ואלי אוחנה תוך תצוגות שיא כמעט בכל המגרשים. בית"ר לקחה אליפות בפור של 15 נקודות, צברה שני הפסדים (אחד במחזור הסיום, במסגרת חגיגות ההכתרה), תוך שהיא עושה זאת 60 קילומטר מירושלים, באצטדיון בלומפילד. רגע השיא של אוחנה בישראל עד אותו רגע, ואולי בכלל.
12. כדורגלן העונה טייק 1.
ב-1984 זכתה באליפות מכבי חיפה אחרי מהפך דרמטי שהפועל תל אביב הייתה אחראית לו במידה רבה. חיפה מחקה פיגור של 13 נקודות מבית"ר ירושלים, אבל את העונה הזו סיים אוחנה ככדורגלן העונה. בידיעות אחרונות בצוותא עם זאהי ארמלי ובעיתון מעריב, בו בחרו הכדורגלנים עצמם, זכה לבד עם 110 מתוך 260 הקולות. בגיל 20 ורבע הפך אלי אוחנה לכדורגלן הטוב בישראל וסיים עונה מופלאה ברמה האישית, בה כבש בין מארס לאפריל את כל שערי בית"ר - שהלכה ואיבדה גובה מדי משחק.
11. כדורגלן העונה טייק 2.
נדמה שהזכייה הזו בתואר כדורגלן העונה הייתה מרשימה הרבה יותר. אלי אוחנה זכה בתואר הזה בגיל 33, 13 שנה לאחר הזכיה הראשונה ואחרי קריירה מרשימה ביותר, וכמובן אחרי תואר אליפות, השלישי שלו במספר. אוחנה נתן בעונה הזו הצגות של קלאסה. אם ב-1984 הוא היה וירטואוז, ב-1997 התבטאה הוירטואוזיות הזו בקלאסיקה, בנון שלאנטיות, במה שנראה כמעט ללא מאמץ. הוא היה בוגר יותר, אחראי יותר, מנהיג, או כפי שקראו לו 'המלך'. במידה מסוימת דחקה העונה הזו שלו את אורי מלמיליאן לא רק מפסגת הכובשים של בית"ר ירושלים בכל הזמנים, אלא גם מתואר הכדורגלן הטוב ביותר ששיחק במדי הקבוצה. בבחירה הזו שלו במעריב כבר השתתפו 198 כדורגלנים, מספר חסר תקדים. ללא עוררין.
10. בראבו.
אלמלא 'פרס בראבו' היה בחירה של מגזין אירופי, 'גוארין ספורטיבו' האיטלקי, והפרס היה מוענק בשידור ישיר בטלוויזיה, המקום העשירי כאן היה הופך למקום ראשון, אבל כריסטיאנו רונאלדו זוכר השנה כנראה פחות את התואר הזה, שזכה בו ב-2004 הכדורגלן הצעיר המצטיין של אירופה. שימו לב: ליאו מסי זכה בו ב-2007, תומאס מולר ב-2010, קארים בנזמה ב-2008, ססק פברגאס ב-2006, אריאן רובן ב-2005, ווין רוני ב-2003, איקר קסיאס ב-2000, ג'אנלואיג'י בופון ב-99', רונאלדו הברזילאי ב-97' ו-98', אלסנדרו דל פיירו ב-96', ריאן גיגס ב-93', פפ גווארדיולה ב-92', רוברטו באג'יו ב-90', פאולו מלדיני ב-89', מרקו ואן באסטן ב-87', אמיליו בוטרגניו ב-85' ו-86', וביניהם ב-1988 אלי אוחנה מישראל. תקראו שוב את השמות, ושוב תחזרו ל-1988. לא יאומן כי יסופר.
9. סוף עגום באורווה.
אולי היתה זו גבשושית אופיינית למגרש, דריכה אקראית על הכדור, או בכלל עומס בלתי רגיל של משחקים שבגיל 33 וחצי יכולים היו להכריע גם את הטוב בכדורגלנים, אבל ארבעה ימים לאחר שהשחילה שביעיה לרשת הפועל באר שבע, יצאה בית"ר ירושלים למשחק מול הפועל פתח תקווה באורווה. הכול היה נראה רגיל. אוחנה כבש שער יתרון ונתן משחק מצוין ואז בעומק המחצית השניה, דרך בטעות על הכדור במקום על המשטח, וסובב את ברכו. תחילה עוד היו הרופאים אופטימיים, אבל בבדיקת פולשנית יותר שערך בבלגיה לאחר מספר ימים, התבררה חומרת הפציעה: קרע ברצועה הצולבת. אוחנה נותח, ניסה לחזור, עשה פה ושם כמה גיחות לא מוצלחות, כבש עוד שער אחד בפנדל, בגלאזגו, וסיים את הקריירה. פחות מחצי שנה אחרי הזכייה באליפות ובתואר כדורגלן העונה, העסק נגמר.
8. חוזה חסר תקדים.
כמה שחקנים אתם מכירים שהלכו לחתום בגיל 33 על חוזה תלת שנתי שהשנה השלישית שבו תהיה שנת אימון? אלי אוחנה ניגש בקיץ 1997, לאחר הזכייה באליפות ובתואר כדורגלן העונה, לחתום על חוזה שבו הוגדר גיל 35 כגיל פרישה ומעבר לאימון, ועוד בקבוצה בה גדל. זה היה חסר תקדים, מהפכני לתקופה, ולמעשה מהפכני בכל מסגרת אפשרית. גם היום קשה לראות שחקן מצליח שמגדיר לעצמו סוף קריירה, רובם לא יודעים מתי לפרוש. נכון שלמעשה שתי עונות הפרישה שלו היו אכן כאלה בחסות הפציעה, ורובן שולמו על ידי הביטוח, אבל הכול פעל לפי התכנית: בקיץ 1999 פרש אלי אוחנה סופית ממשחק והפך להיות מאמן בית"ר ירושלים.
7. מה שאוחנה לא ידע.
אד דה מוס קיבל את אלי אוחנה כעובדה קיימת הוא הוחתם מבלי שראה אותו - והתאהב בשחקן, שהביא לו תואר אירופי ב-1988, רק שאלי אוחנה כן אלי אוחנה היה נאיבי אז במושגים אירופיים.
בקיץ 1988 פנתה למכלן אטאלנטה האיטלקית, אותה קבוצה שאוחנה סילק מגביע אירופה למחזיקות בשלב חצי הגמר, והציעה מיליון וחצי דולר על אלי אוחנה, פי 5 וחצי מכפי ששילמה קיץ קודם לכן לרובי ריבלין ובית"ר ירושלים. אטלאנטה אפילו ויתרה על החלוץ הסובייטי איגור בלאנוב לטובת אוחנה. המאמן ההולנדי של מכלן ניגש לאוחנה ושאל אותו אם יש לו סוכן, אוחנה ענה בנאיביות שיש לו ובכך גזר את דינו. לדה מוס היה סוכן וכל שחקן שהיה מספק לו, היה בוודאי עוזר גם לו עצמו, אבל אוחנה לא ידע את זה. פתאום מכלן דרשה 4.2 מיליון דולר מהאיטלקים ובכך נגוז החלום האיטלקי המשמעותי שעמד בפני אוחנה, תשע שנים לפני שטל בנין הפך לכדורגלן הישראלי הראשון בסריה א'. הסירוב של אוחנה להשתמש בשירותיו של דה מוס גם החמירו את מצבו ומשחקן מוערך ומוביל בקבוצה הוא הפך לזר הרביעי, שכן דה מוס שהביא את ג'וני בוסמן מאייאקס, העדיף אותו על פניו של אוחנה ובגלל מכסת הזרים, מצא את עצמו אוחנה שוב ושוב ביציע במשחקי הליגה (באירופה לא היתה הגבלה ולכן הוא שיחק). מאז סלחו הצדדים זה לזה, ודה מוס שכבר הספיק להתעלל בחיים מגרלשווילי לא ישכח את הכבוד שהביא לו אוחנה.
6. קובי בן גור.
יכול להיות שקריירת האימון של אלי אוחנה הייתה מקבלת כיוון אחר אלמלא הייתה הקבוצה במשבר כלכלי מתי לא דרמטי. שתי עונות אליפות בזבזניות, כישלון להעפיל לליגת האלופות ועונה שלישית ללא אירופה, הכניסו את אוחנה לעונת אימון קשה מבחינתו. ואז מכר דדש את זכויות הניהול של הקבוצה לרואה החשבון מקרית אונו, אוהד מכבי תל אביב, קובי בן גור, שהחליט להכניס דפוסי ניהול חדשים במועדון ולטאטא את היסודות הקיימים. אחד מהם היה אוחנה. המאמן הצעיר הצליח לעשות סיבוב שני מופלא מבחינת הקבוצה שקירב אותה לאירופה, אבל בן גור כבר גישש אצל מאמנים אחרים. ערב משחק רבע גמר הגביע בנתניה, נפגש בן גור עם אוחנה בלובי המלון בהרצליה בו שהתה הקבוצה ולא הרחק מהשחקנים בלובי, הודיע לו כי לא יחדש את חוזהו בסיום העונה. אוחנה עלה למשחק בנתניה כשאלפי אוהדי בית"ר מניפים פליירים בזכותו ומגדפים את בן גור. אוחנה נחנק בעבותות של אהבה מצד הקהל, והוא כבר לא היה שחקן. בן גור לא חסך מאוחנה: "בן אדם שגומר קורס טייס בחיל האויר, מקבל רישיון להטיס ג'מבו? הוא היה צריך לאמן קודם קבוצה קטנה, אולי את הפועל מרחבים". המשפט הזה הפך למהדהד. אוחנה סיים את העונה בהפסד בגמר הגביע לדאבליסטית הפועל תל אביב, וכרטיס לאירופה. בן גור הספיק עוד קודם לכן למכור את הקבוצה לגד זאבי. זו הייתה המכה הראשונה ולא האחרונה שספג אוחנה מגורם בכיר בבית"ר ירושלים, אבל כנראה שהמכה הנוראית מכולן.
5. התנועה של אוחנה.
זו הייתה בסך הכול תגובה לפרובוקציה אוסטרלית מהיציע. מלבורן, אוקטובר 1985, משחק הגומלין בין נבחרות ישראל ואוסטרליה. ברמת גן זה נגמר 1:2 לאוסטרליה, וכאן, במצב של 1:1, החלו צופים אוסטרלים להקניט את אוחנה, בכלל זה בביטויים אנטישמים. אוחנה איבד את שלוות רוחו ועשה לעברם תנועה מגונה. השופט הפורטוגלי קיבל איתות מהקוון והרחיק אותו. היו שחקנים בהיסטוריה שאיבדו את שלוות רוחם, אבל לא קראו להם אוחנה. הוא הפך להיות במרכזה של סערה ציבורית שאיימה להכתים את הקריירה שלו ולפגוע בהמשכה. ח"כ בני שליטא מהליכוד, ראש מועצת מנחמיה, דרש לסלק את אוחנה מהנבחרת, ואוחנה ענה לו כהרגלו: "אם לא אני, מי היה שומע על בני שליטא?" אפשר לומר שהתנועה הזו גם הפכה את העונה הזו, עונת 1985/6 לעונה בינונית ביחס לאלה שקדמו לה ובאו אחריה, אבל לעונה בה התבגר אוחנה, הפך להיות מבוקר גם אצל אחרוני העיתונאים, אותם אלה שהכתירו אותו לאייקון וגם נהנו לחבוט בו.
הדיין, עו"ד דוד לב, הרחיק את אוחנה לשנה מכל פעילות בנבחרת. אוחנה ערער כשהוא טוען: "אפילו נאשמי קובלנץ לא קיבלו עונשים כאלה", וערעורו התקבל מאחר שלא היה תקדים להתנהגות בלתי הולמת של שחקן בחו"ל.
4. הקאמבק לנבחרת.
אין ספק שסיפורו של אלי אוחנה נראה לפעמים כסיפור אגדה ואם צריך פרק מרכזי באגדה הזו, הנה הוא לפניכם. במאי 1994 שיחקה כאן נבחרת ארגנטינה לפני המונדיאל בארה"ב וניצחה 0:3. אלי אוחנה לא פתח בהרכב, הרגיש שהוא נער חימום עבור הצעירים אותם טיפח שלמה שרף, והחליט לפרוש. אחרי שנה וחצי נערך לו משחק פרידה בו כבש שער. לכולם היה ברור שהגולל נסתם על הקריירה הבינארצית שלו, אבל אז הגיע משחק הנבחרת בלימאסול, ובו כבש בפתיחת המשחק סיניצה גוגיץ' שני שערים לרשתו של רפי כהן. מאות אוהדים תופפו על הקיר שחצץ בינם לבין הנבחרת, כשהם קוראים בשמו של אוחנה ומדביקים את תמונתו מול פניו של שלמה שרף. כמה שבועות לאחר מכן תיווך משה דדש בין שרף לאוחנה, השניים נפגשו לשיחת פיוס במלון בתל אביב, ושם נסגר שובו של אוחנה לנבחרת, בתנאים מפליגים. משחקו הראשון היה מול לוקסמבורג, בו כבש את שער הניצחון 0:1. כמה חודשים לאחר מכן, סילק שרף חמישה משחקני הנבחרת בבוקר המשחק מול קפריסין, אותה קפריסין שבעטיה חזר אוחנה. בהרכב טלאים ניצחה הנבחרת 0:2 ואת שני השערים כבש לא אחר מאשר אוחנה. אלה היו שערי הנבחרת האחרונים שלו.
3. מאירופה לארצית.
נקודת ציון משמעותית ביותר בתולדות הכדורגל הישראלי. נדמה כי קשה למצוא לכך יותר מדי דוגמאות זהות. קיץ 1991, בית"ר ירושלים, מסיימת ארבע שנים קשות בלי אלי אוחנה ומתואר אליפות, מדשדשת ארבע שנים בתחתית עד שהיא יורדת, בפעם השלישית והאחרונה בתולדותיה, לליגה השנייה. משה דדש שב לתפקיד היו"ר, ועושה מעשה: הוא פונה לאלי אוחנה שמסיים עונה בינונית בבראגה הפורטוגלית ומציע לו לחזור. אוחנה, שכבר חוזר על ידי הפועל תל אביב עונה קודם לכן, אומר מיד כן, אבל הבעיה היא גיוס כסף ועונש הרחקה שעומד ותלוי מול השחקן. לבסוף, בעזרתו של מפיק הסרטים יורם גלובוס, ותוך ויתור של כספים מצידו של אוחנה, מצליח דדש לגייס 375 אלף דולר, 100 אלף יותר ממה שקיבלה בית"ר ממכלן, כדי לשלשל לידיה את הכסף. אוחנה שב מתנאי אימון ומחייה אירופיים לשדות המרעה של הליגה הארצית. את שערו הראשון כבש מול מכבי עכו, דפק שתי רביעיות מול מכבי יפו ובית"ר נתניה, ובסך הכול הבקיע 18 שערים בדרך לעליה ללאומית ואליפות עונה לאחר מכן. אוחנה סגר שלוש עונות רצופות בבית"ר ירושלים במקום הראשון 87', 92' ו-93' והפך לסמל: גם נאמן, גם מצליח, גם אלוף.
2. "הזדמנות...אלי אוחננננה...כן!"
הסיבה שהרגע הזה נמצא רק במקום הזה נובעת מסיבה אחת בלבד: אף אחד לא יודע אם מישהו היה זוכר משהו מהמשחק הזה בסידני, 16באפריל 1989, במוקדמות מונדיאל 1990, אלמלא כדור שהרחיק הבלם ניר אלון, נפל 30 מטר מהשער ולא פיטר ואן הוגמונד ולא צ'רלי יאנקוס החליטו מי ייגש אליו. כל בלם סביר היה מרחיק מיד את הסכנה, אבל צמד הסוקרוז היססו. על אלי אוחנה אמר פעם אברהם גרנט שהוא לעולם לא ירוץ לכדור שאין לו סיכוי להגיע אליו. ואוחנה רץ, ועוד איך רץ. הוא השתלט על הכדור, עבר בזווית פחות נוחה את השוער ג'ף אולבר, היה יכול לבעוט בימין, הרגל הפחות מוכשרת שלו, ולהסתכן בהחמצה, ואז החליט להעביר לרגל שמאל. הגיע ואן הוגמונד, עבר גם אותו, ואז נותרה בפניו רק הרשת, והוא פשוט נכנס אליה, שבריר שניה לפני שהמגל של יאנקוס קצר אותו על הקו.
זה היה בדיוק שבע וחצי בבוקר שעון ישראל. המוני בית ישראל איחרו באותו בוקר לעבודה. בדוכנים חיכו כבר עיתוני הבוקר. 'ספורט חדשות' העניק כותרת לקידום המשחק 'דרך המלך' (על שם השיר שייצג אותנו אז באירוויזיון) בצמוד לתמונתו של אלי אוחנה. הימור לעיתון שהגיע לרוב קוראיו רק לאחר המשחק, אבל חתיכת הימור. דרך המלך הייתה בהחלט הדרך הזו שעבר אוחנה בין שחקני ההגנה של אוסטרליה, בדרך לשער היתרון שסתם את הגולל על נבחרתו של פרנק ארוק השחצן. שלושה קמפיינים בבוגרים ועוד כמה בנוער, לקח לישראל לסלק את האויב האוסטרלי (נו, ככה קראנו לזה אז). בבונדאי ביץ' הושלך הס (לא הושלך כלום, הם בכלל אוהבים ראגבי, אבל מה מפריע לנו להפריז), ועל כל זה היה אחראי שחקן אחד, נטול פחד. הכותרת לקטע הזה שייכת לנסים קיוויתי. לקח כמה שניות עד שאוחנה המרגיז הרים את הרשת, אז קיוויתי משך את הצעקה. מאיר איינשטיין היה כבר מאבד את הקול.
1. אלי אוחנה זוכה בגביע אירופה
תארו לעצמכם את מכבי פתח תקווה של בלגיה. קבוצה בלי תארים, שעד אלי אוחנה ואחריו, הייתה זכורה בכלל בזכות קבוצת הכדורסל שלה, מאס פילס מאלין. קראנו לה מכלן, כי כך קוראים לה הפלמים, אבל ספק אם ידענו איפה היא משחקת, אי שם בחבל פלנדריה. פתאום מגיע אלי אוחנה ומביא לה, ממש מביא לה, את גביע אירופה למחזיקות גביע, המפעל השני בחשיבותו בכדורגל האירופי הקבוצתי. צמד מול סט.מירן, שער במינסק, מול אטלאנטה, בישול מדהים בגמר.
יש שיאמרו כי מעולם לא נתקלה זוכה בגביע אירופה בכל כך הרבה קבוצות ליגה שנייה בדרכה לזכייה, אבל על אייאקס בגמר, אי אפשר היה לומר שהיא קבוצת ליגה שנייה, בטח לא עם סטנלי מנזו בשער, יאן ואוטרס, דני בלינד, ארון וינטר, ארנולד מיורן, ואן שחיפ, ג'וני בוסמן וריצ'ארד ויטסחה. בחצי הגמר היא רמסה את מארסיי 0:3.
ומכלן? היא בכלל הייתה בהופעתה הראשונה אי פעם באירופה, סיפור סינדרלה אמיתי. עיר של 80 אלף תושבים מול השכנה הנוצצת, זו שייצרה שחקנים כמו יוהאן קרויף ומרקו ואן באסטן. ואז הגיע האירוע ששינה את ההיסטוריה של מכלן מקצה אל קצה. אלי אוחנה קיבל את הכדור במקום האהוב אליו, סמוך לדגל הקרן השמאלי. מולו היה ארנולד סחולטן, ארבע שנים לפני שמוטי קקון ידהים אותו באצטדיון רמת גן במדי הפועל פתח תקווה. אוחנה לקח את סחולטן לטיול, כמו שנוהגים מאמנים לומר. תנועה ימינה, שמאלה, עקב וסחולטן נותר מאחור, ואז הגיעה ההרמה. לכדורים של אוחנה, גם למסירות שלו, הייתה תמיד כתובת. הכדור הלך לפינה הקרובה ואז פגש את ראש של פיט דן-בור החלוץ ההולנדי של מכלן שעשה תנועה נפלאה לכיוון. זה היה הגול היחיד במשחק. הרגע הזה הוא המשמעותי ביותר בקריירה של אלי אוחנה.