אחד הדברים המקוממים ביותר בהפועל תל אביב הוא ההתעקשות שלה להשתמש בשיטת החוט והמחט. בהפועל תל אביב לדורותיה מעולם לא הייתה בנייה או חשיבה לטווח ארוך, כמעט תמיד הונח שם טלאי על טלאי. בעידן המודרני אפשר היה לצפות לפחות שהעסק ישתפר, ולו במעט. זה לא באמת קורה, כשסאגת עומר דמארי, התפתחות פתלתלה ומייגעת שהקורבן העיקרי שלה הוא השחקן עצמו, הבהירה רק לפני יומיים שכנראה עדיין לא ראינו הכול. אם מוסיפים לכך את ההדחה מהגביע, שבכלל מייצרת תחושה שהכול נגמר, מבינים שהסיפור הזה לא קרוב לסיומו.
עסקת דמארי על סף פיצוץ: יישאר בהפועל תל אביב?
הפועל תל אביב הודחה מהגביע לאחר 2:1 להפועל חיפה.
רן בן שמעון מאוכזב: "500 מצבים ולא ניצחנו"
חזרה לשני בערב מציפה את העסקה הראשונית עם סלטה השאלה ב-300 אלף יורו עם אופציית קנייה. זו הייתה החלטה שערורייתית, גם משום שהיא לא משרתת את האינטרס של הקבוצה לסגור את הגירעון וגם מכיוון שהיא מסכנת את הקריירה של דמארי. הליכה לקבוצת תחתית בספרד לחצי עונה היא הימור גדול מדי עבור שחקן שאירופה לא רודפת אחריו, בלשון המעטה. אחר כך הגיע הסיכום ההזוי עם עמוס לוזון, שרצה לקנות מחצית מהכרטיס של דמארי ולהשאיל אותו, כשהוא מבטיח לעצמו שהחלוץ הישראלי הטוב ביותר היום יחזור למכבי פתח תקווה אם סלטה לא תחפוץ בו. מה עוד יש להוסיף על זה?
שני תסריטים רעים, ואפילו הם לא ממחישים כמה קלוקלת הדרך שבה עובדת הפועל תל אביב. דווקא הפיתרון שכן מסתמן (וכאמור, המילה האחרונה בנושא טרם נאמרה) מדגיש את זה. על פי עמית גולדשטיין, חברי הדירקטוריון השיגו את שני מיליון השקלים שנדרשים להשארת דמארי במועדון. זהו אותו דירקטוריון שגייס בשנה שעברה כמיליון שקלים עבור ההשאלה של אלמוג כהן בשלב שבו העונה כבר מתה, ושלא מפסיק לעבוד בשיטת החלטור. יהיו ספינים לכאן או לכאן בסיפור הלא גמור הזה, שבסופו דמארי יילך או יישאר בהפועל תל אביב. אבל העיקרון הוא שבעייתי פה, והעיקרון הוא מדיניות השנור וה"חיים מיום ליום".
אם בהפועל תל אביב חושבים שקיבוץ נדבות ותחנונים לבעלי הון שיזרימו כספים הם סוג של חזון, שיבושם להם. לכל התרחישים שסומנו עד כה בפרשת דמארי יש רק מכנה משותף אחד: קבלת החלטות גרועה ושכונה במירעה. כעת מתווספת על כל אלה ההדחה מהגביע. בהפועל לא חלמו שיקרה להם מה שקרה למכבי תל אביב ולמכבי חיפה. מי שהייתה עד לפני שנתיים המלכה הבלתי מעורערת של המפעל, הולכת בבושת פנים הביתה כבר אחרי המשחק הראשון. זה יעורר אצלה עוד חומר למחשבה בעניין דמארי, שכטר (כמה אפשר להחמיץ?) ונושאים אחרים שלפתרונם נותר זמן קצוב.
בהפועל תל אביב בדרך כלל עושים אחרי שחושבים. הבעיה היא שאם לשפוט על פי הניסיון, העשייה הזו היא לא בהכרח דבר טוב.
***
עד 2005: 22 גביעי מדינה, מתוכם שש זכיות בדאבל.
מ-2005: תשע הדחות לפני רבע הגמר, חמש מהן בסיבוב המשחקים הראשון.
זה, בתמצית, הסיפור של מכבי תל אביב בעשור האחרון, מסכת של השפלות ומבוכות במפעל השני בחשיבותו בישראל. אם מתעמקים ומביטים בזכוכית מגדלת, המציאות קצת יותר מורכבת. השאלה המרכזית שעולה היא האם שתי ההדחות האחרונות, בשמינית הגמר אשתקד נגד בית"ר ירושלים ואתמול באשדוד, דומות למפלות הקודמות.
לפי מגוון הדעות לאחר המשחק באשדוד והרחשים ברשתות החברתיות ובפורומים, בין אוהדי הקבוצה אפשר לזהות שתי אסכולות. האחת שמרגישה שההפסד הזה הוא חלק משרשרת הביזיונות שהתפתחה במועדון בעשור האחרון. השנייה הולכת עם המציאות שג'ורדי קרויף מכתיב, מתוך אמונה ש"מה שטוב לו טוב לנו". זו גישה בריאה באופן כללי משום שקרויף הוכיח שברוב המקרים הדרך שלו צודקת, רק שבמקרה הזה היא בעייתית מאוד.
ברק בדש מועמד למכבי תל אביב
קרויף גדל על מורשת הכדורגל הספרדי, שבו הגביע הוא מפעל משני. הוא עבר גם במנצ'סטר יונייטד, קבוצה שמשחקת בליגה שמקדשת יותר מכל את הגביע, אבל אפילו בה חתמו פעם ויתור מראש וספגו כל מני סוגים של הפסדים הזויים. קרויף רוצה להעניק למכבי תל אביב את הראייה של מועדונים גדולים, אלא שיש הבדל בין הרצון להפוך את מכבי תל אביב לקבוצה אירופית לבין התפישה הכללית של הכדורגל הישראלי. ובכדורגל הישראלי גביע המדינה הוא מפעל חשוב כמעט כמו אליפות. הוא לא פרס ניחומים כמו בספרד, בהולנד או באיטליה, אלא תשורה עצומה. במקרים שבהם האלופה זוכה בו, גם עושה את ההבדל בין עוד תואר לדאבל דומיננטי.
קל להאשים את פאולו סוזה בהרכב שעלה באשדוד, אבל צריך לזכור שבמשחק מול בית"ר אשתקד העלה אוסקר גרסיה הרכב חסר שכלל מחליפים. כמו סוזה, גרסיה העלה את התותחים למגרש כשהיה בפיגור. כמו סוזה, גם לו זה לא עזר. שני המקרים הללו עוזרים להעריך כיצד עובד ההיגיון של קרויף. בשנה שעברה הוא לא חשב שהקבוצה שלו טובה מספיק למאבקי גביע יחד עם מירוץ לאליפות. השנה הוא לא חושב שהיא יכולה להתמודד בשלוש חזיתות.
וכאן עולה התהייה: מבחינת מה שמכבי תל אביב משדרת, ניצחון במפגש הכפול מול באזל הוא בגדר אקסיומה שאין לערער עליה. האומנם?
המשוואה של גביע מול המסגרת האירופית לא אמורה להיות ברורה כל כך, גם אם קרויף והצוות שלו חושבים שכן. בשל כך, דומה שהבעיה לא בהולנדי שעושה מה שהוא רואה לנכון, אלא בצידוד העיוור של אלה המאמינים בכך שכל מה שהוא עושה הוא הנכון, תוך ויתור על העקרונות שהפכו את הקבוצה שלהם למה שהיא. מכבי תל אביב לא הגיעה לדרגה שבה היא יכולה להרשות לעצמה לוותר בקלות כזו על מפעל שבו היא, למרות כישלונות השנים האחרונות, זכתה יותר פעמים מכל קבוצה אחרת בהיסטוריה. גם אם הנסיבות הרוטציוניות כפו, לכאורה, על סוזה לעלות בהרכב חסר, המסר שמכבי תל אביב משדרת שגוי.
המסר שמשדרים אלה שמקבלים אותו באהדה לא שגוי, הוא בעיקר תבוסתני.
***
אך סמלי הוא שהאיש שהפגיז את המשקוף ומנע ממכבי חיפה עלייה לשמינית הגמר היה דקל קינן. בעונתו הגרועה ביותר, אולי, מאז שהחל לשחק באופן סדיר במועדון, קינן לא רק עזר למכבי חיפה לאבד את הגביע, הוא גם תרם ליריבות שלה לא מעט נקודות בליגה, עם נחיתות ברורה במצבים הנייחים וחוסר שליטה ברחבה.
קינן מגיע לשלב מאוד בעייתי בקריירה. אבי כהן, גדול הבלמים הישראלים לדורותיהם, היה רע מאוד בעונותיו האחרונות כשחקן, אבל באמצע שנות ה-30 של חייו אחרי קריירה עשירה היה מותר לו. רק בן 29, קינן אמור להישאר בטופ לפחות שלוש שנים נוספות. כאן נכנס מקרה הביצה והתרנגולת הקלאסי למשוואה: אתה לא טוב, הקבוצה שלך מקרטעת ולך תדע מי יוציא את מי מהבוץ, אם בכלל.
העונה של קינן ומכבי חיפה שקעה עד הצוואר. רק כרטיס לאירופה יציל משהו ממנה, וביכולת ובמוראל הנוכחיים של הקבוצה זוהי מטרה רחוקה. תחילת העונה הבאה תהיה מבחן עבור הבלם הוותיק, המבחן הקשה ביותר, אולי. כשיניב קטן כבר עושה קולות של פרישה, קינן יהיה העוגן המרכזי שבו תתלה מכבי חיפה את תקוות הקאמבק שלה. גם הוא מבין שהמשך ההידרדרות ברמה האישית והקבוצתית תסמן לו, כבר עכשיו, את תחילת הסוף בצמרת הכדורגל הישראלי.
