פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        "אנחנו מרוויחים פחות מהאפסנאי ברמת השרון"

        המשכורת הזעומה, הקושי להתקיים, הצורך בעבודה רצינית והסכומים המלאים שמרוויחים באירופה ובישראל. אורן יוסיפוביץ למד במחנה השופטים כמה קשה להם לשרוד, וישב לשיחה מרתקת עם גרינפלד וליאני. איכשהו שמו של מאיר איינשטיין עלה. פרק אחרון בסדרה

        "אנחנו מרוויחים פחות מהאפסנאי ברמת השרון"

        לכתבה הראשונה בסדרה: האם העליהום על יו דאלאס מוצדק, ומה אנחנו יודעים על החוקה?

        לכתבה השנייה בסדרה: ראיון אם אלון יפת, הניצול היחיד במלחמה הפנימית של השופטים

        אחרי חימום קצר ביום השני של מחנה השופטים בקיבוץ שפיים, החלו החבר'ה לעסוק במקרים ותגובות בזמן אמת. כמה מהם שימשו כשחקנים, ויצרו מצבים מעוררי מחלוקת, ובכל פעם סריית שיפוט אחרת היתה צריכה לקבל את ההחלטות בשטח. בינתיים, בצד, רועי ריינשרייבר החל לעשות חיקויים של שופטים אחרים שולפים כרטיסים צהובים, ואתה שם לב שכמה ממש נהנים מזה. מהמקצוע. גם כך, באימון אגבי, כל שליפה היא תענוג עבורם.

        והאמת, כמו שאלון יפת חתם את הכתבה הקודמת, הכיף הוא מה שמניע אותם. כי לא רק ששיפוט כדורגל זה מקצוע כפוי טובה - זה גם מקצוע לא מכניס. לפעמים לא מבינים עד כמה. הנה המחירון, להמחשה:

        שכר הבסיס של שופט בליגת העל - 1,400 שקל.

        על כל משחק בליגה הבכירה הוא ירוויח 1,890 שקל.

        עוזר שופט ושופט רחבה ישתכרו על אותו המשחק 945 שקל, ושופט רביעי ישלשל לכיסו 656 שקל.

        כדי לעשות סדר, פנינו לזיו אדלר, שחוץ מהיותו שופט הוא גם רואה חשבון. אדלר חישב הכול, וכשהקופה תקתקה, הפתק המטפורי הראה ששופט ישראלי בלי תג בינלאומי מרוויח כ-5,000 שקל לחודש. ב ר ו ט ו. "זה יישמע מצחיק", זרק שופט, "אבל אנחנו מרוויחים הרבה פחות מהאפסנאי של רמת השרון".

        זיו אדלר שופט כדורגל (ברני ארדוב)
        6,600 יורו לנסיעת צ'מפיונס. 200 שקל בדיר חנא. זיו אדלר (צילום: ברני ארדוב)

        איפה הכסף הגדול? באירופה, נכון. שופט כמו אלון יפת, שמשובץ בקטגוריה 1, יקבל 2,300 יורו למשחק. נסיעת שיפוט היא בת שלושה ימים, ובחישוב אש"ל ותשלומים נוספים, שופט ראשי יכניס לכיס 3,100 יורו לטריפ כזה. הבעיה: הישראלים לא מקבלים יותר מדי צ'אנסים כאלה. "שישה משחקים בשנה", אומר ליאני. "הבכירים יקבלו 15, אנחנו שישה".

        שופטי צ'מפיונס – הכינו את הממחטות – זה כבר לוול אחר. על שיפוט משחק בליגת האלופות הווארד ווב והחבר'ה מרוויחים 5,600 יורו בכולל. משמינית הגמר והלאה זה כבר 6,600 יורו. אבל גם זה לא האקשן הגדול.

        סעו לספרד, תשקיעו כמה שנים בשריקות וחוקה ותהיו מסודרים. שופטי לה ליגה משתכרים 5,000 יורו בסיס, ועל כל משחק מרוויחים שם 6,000 יורו ואת הזכות לשלוף צהוב על התחזות של כריסטיאנו רונאלדו.

        לשם השוואה, שופט ליגת על שמנהל 3 משחקים בחודש, ירוויח באותו חודש 7,070 שקל. שופט ספרדי שינהל 3 משחקי לה ליגה, ירוויח באותו חודש 109 אלף שקל. יותר מ-100 אלף שקל הבדל - בחודש.

        נמשיך: באוסטריה מרוויחים 1,500 יורו למשחק, וגם ביוון ובקפריסין מרוויחים יותר מאשר בישראל, לפי הישראלים. "בתחום השכר", מסכם שופט באכזבה, "אנחנו ממש בתחתית".

        אדלר מסביר את הצורך בעבודה ראשית: "למדתי ראיית חשבון ארבע שנים, שנתיים סטאז' והתחלתי להרוויח סכומים יפים. בתור שופט אתה צריך לתת מעל 10 שנים טובות כדי להגיע בכלל לליגת העל, וגם אז... תראה את הסכומים. בשש שנים בליגות הנמוכות אתה עובר בדיר חנא וכפר קנא ומרוויח 200 שקל למשחק, 1,000 שקל לחודש".

        ולכן אדלר רואה חשבון ואלון יפת בחברת חשמל ושי שטרית בעסקי הקבלנות ומנשה משיח בהוצאה לפועל. לכל אחד כמעט יש את העיסוק הראשי. שיפוט הוא משני. חוץ משניים: אוראל גרינפלד ולירן ליאני, והנה הסיבות שלהם.

        ***

        אוראל גרינפלד שופט כדורגל (ברני ארדוב)
        "כלום לא מפחיד אותי, כי זה הגזע שלי. אני אמיץ. אם אני עושה משהו, אני הולך עד הסוף. הייתי מפקד צוות ביס"מ כשהייתי בן 25 – הכי צעיר בארץ. ככה גם בכדורגל" (צילום: ברני ארדוב)

        הפסקה בין שתי הרצאות, זמן טוב לקחת את גרינפלד לשיחה צפופה. הוא מוביל אותנו לתוך הקיבוץ, בין שני בתי מגורים, וסליחה על הקיטשיות – אבל הציפורים צייצו בלי הפסקה. אולי זו הישיבה המזרחית על הדשא של הקיבוץ, ואולי העובדה שלגרינפלד יש קול שעושה חשק לכבוש מחדש את הבופור, אבל לרגע הבחור שממול נראה כמו אדם שלו ורגוע. ההפך הגמור מהתדמית שדבקה בו בשנתיים האחרונות – השופט הכי פרובוקטיבי בליגה.

        לא, לא פרובוקטיבי כמו משיח – מלך האדומים והפנדלים של הסגל; פרובוקטיבי כי כל האירועים הכי בומבסטיים מתרחשים תחת משרוקיתו. יחסית לגילו הצעיר – 32 – גרינפלד מושך המון אש. מהקולגות, מהקבוצות, מהתקשורת, מהקהל. יש לו הסבר פרטני לכל החלטה גורלית שעבר, וגם הסבר כללי: "הדברים הגדולים מתרחשים במשחקים הגדולים. ומי שמקבל משחקים גדולים, זה אומר עליו משהו".

        "אני מקצוען בשיפוט הכדורגל", הוא מעיד על עיסתו, "למרות שאני מתוגמל אפילו לא קרוב לזה". כן, גרינפלד עובד רק בשיפוט. אין עבודה מועדפת. בשביל המשרוקית הוא עזב קריירה צבאית ביס"מ, אחרי שירות סדיר בפלס"ר 7 של השריון. הטון והמראה עדיין צה"לי, ומספרים שהוא בכושר הכי טוב באיגוד. לפני היציאה לקורס קצינים הוא היה צריך לקבל החלטה – לחתום כשופט ליגה לאומית או לצאת לקצונה. "אני הכי איש של כושר ולחימה, אבל התחלתי לשפוט בגיל 16 והחלטתי שזה מה שאני. אמרתי תודה רבה ליס"מ, ומאז לא עבדתי בשום עבודה אחרת".

        אחרי שנתיים, אנשים שאלו את גרינפלד אם ההחלטה השתלמה. הוא ענה: "רק כשאהיה בליגת העל". אחרי שעלה לדרג ליגת העל, אנשים שאלו אותו אם ההחלטה השתלמה. הוא ענה: "רק כשאהיה בינלאומי". ועכשיו, כשהוא בינלאומי, הוא עונה: "כן, ההחלטה השתלמה", אבל מעדן: "אני מרוויח בסדר, עדיין לא טוב מאוד. אני יכול לעשות, כולל אירופה, 15 אלף שקל בחודש, אבל בחודש אחר להרוויח 500 שקל. אני תלוי במשחקים, ובפגרה אין לי הכנסה. אני לוקח ריזיקה בחיים, ככה זה".

        אם יילך לך התג, אז יהיה קשה לגמור את החודש. לא מפחיד?

        "כלום לא מפחיד אותי, כי זה הגזע שלי. אני אמיץ. אם אני עושה משהו, אני הולך עד הסוף. הייתי מפקד צוות ביס"מ כשהייתי בן 25 – הכי צעיר בארץ. ככה גם בכדורגל".

        שחקני הפועל תל אביב מקיפים את השופט אוראל גרינפלד (ברני ארדוב)
        "היגיון? אין דבר כזה היגיון. צהוב זה צהוב. אני חושב רק קריטריונים" (צילום: ברני ארדוב)

        בכדורגל הוא יקה. מקליט כל משחק בשלוש דרכים שונות – למען הביטחון; במהלך השבוע הוא צופה בכל שידור שלוש פעמים, ומנתח; לפחות ארבע פעמים בשבוע הוא עובר אימוני כושר, גם דרך האיגוד, ומשלים את זה עם שחייה וחדר כושר. הוא שופט 24 שעות ביממה, משוגע על התחום.

        אולי מרוב שאתה מאוהב במקצוע אתה גם פרובוקטיבי? מחפש את ההחלטות הבומבסטיות? רוצה שידברו עליך?

        "אני ממש לא רוצה שידברו עליי. אני מחפש ללכת הביתה ולא לשמוע מאף אחד כלום".

        הצהוב השני לתמוז בטדי עורר הרבה סערה.

        "החלטתי נכון. גם כששאלו אותי מה הייתי עושה לגבי תנועת היריות של ערן זהבי, אמרתי – יש קריטריונים, זה פשוט. הקריטריונים אומרים שאם אתה רואה שחקן מקניט קהל יריב – זה צהוב. לגבי ליאני בדרבי – אני חושב שהוא פשוט לא ראה את זה. צוות השיפוט כולו לא ראה, אחרת איך לא שלפו לו? לגבי תמוז – אם זה היה צהוב ראשון, אף אחד לא עושה מזה עניין".

        אמרו שהיית שצריך להפעיל היגיון.

        "היגיון? אין דבר כזה היגיון. צהוב זה צהוב. אני חושב רק קריטריונים. יש אנשים שמשדרים, שכותבים, אנשים עם אינטרסים. כל כתב ושדר הוא גם אוהד, וכשהוא הוא רוצה ללכת למקום מסוים הוא עושה את זה, ואז אתה חשוף לדעת הקהל. אנשים מפרשנים אירועים איך שהם רוצים. איש בכיר בכדורגל אמר לי אחרי המשחק של באר שבע מול הפועל: 'תראה לי עוד מישהו שהיה שורק שני פנדלים נגד הפועל במצב הקשה שהם היו, עם מאמן על סף פיטורים ובמשחק ביתי. ובגלל שני הפנדלים שלך, תוך רבע שעה, הם גם הפסידו'. נו, אז ברור שיהיה עליהום עליי. אבל העובדה היא שאפילו אנשי הפועל לא אמרו לי מילה רעה. רב"ש, מורדי, כלום".

        פורסם שאמרת לשי אבוטבול שאתה נהנה לראות אותם ככה.

        "אלו שטויות. לא היה ולא נברא".

        אז תתבע.

        "לא מחפש לתבוע".

        לא אמרת לאבוטבול דבר כזה?

        "נגיד שאמרתי. הרי שישה אנשים שומעים אותי, מחוברים למערכת שמע במעגל סגור אונליין. נראה לך שזה לא היה יוצא?".

        היו מדליפים את זה?

        "חד משמעית".

        אז הוא המציא משפט?

        "חד משמעית. רוצה שאני אתבע אותו? אם מישהו ספציפי יגיד שאמרתי, אשקול לתבוע. לא אמרתי דבר כזה ולא דבר קרוב לזה".

        נראה שאיגוד השופטים זה גם קן צרעות, במיוחד בסגל הבכיר.

        "אני לא יכול להגיד דבר כזה, אבל לפעמים נעשים דברים שלא צריכים להיעשות, וזו בעיה של מי שעושה אותם. אני מנטרל הכול".

        ***

        לירן ליאני עם לירוי צעירי (ברני ארדוב)
        "זו אהבה, פרויקט חיים, ואני נהנה. לא יודע כמה אחזיק. אני שוקל הכול. פתאום, ככה, לצאת לשוק בגיל 39 אם לא אוכל להתפרנס – זה לא קל. לא יכולים לחיות משיפוט, לא יכולים לפרנס משפחה". ליאני (צילום: ברני ארדוב)

        את הקטע על לירן ליאני ניתן למנכ"ל איגוד השופטים, יריב טפר, לפתוח.

        "ראית איך התחיל מאיר איינשטיין את תוכנית 'שבת ביציע' האחרונה?", הוא שואל, ועונה: "אמרו שליאני היה חלש ודיברו על שטעויות שלו הכריעו את המשחק (בין מכבי תל אביב למ.ס. אשדוד). הוא ממש לא הכריע את המשחק. ובלי קשר - אני גרתי שנים באנגליה, ראיתי כל הזמן את התוכנית 'מאץ' אוף דה דיי'. מעולם, מעולם לא פתחו תוכנית עם שופט, גם בטעויות קטסטרופליות. גם אם ביקרו, זה היה בפאסון. הלו, אלה לא אנשים שבאים לחרבן משחק, הם לא עושים את זה בכוונה. אנשים לא מבינים את זה. השופטים לא ישנים אחרי משחקים".

        במיוחד ליאני. "תנסה אותי ב-4 בבוקר, תמיד אהיה ער", הוא אומר.

        אפשר להגדיר את ליאני כאחד הבנים המועדפים של המערכת. איש מוצלח, מלא בביטחון. בן 36, נשוי פלוס 2, תואר ראשון בתקשורת ושני במשפטים. ועדיין, נכון להיום, שופט כדורגל ותו לא. עד לפני כמה חודשים עוד עבד בחברת חשמל, אבל אחרי עשר שנים בתפקיד, הפרק הזה מאחוריו כרגע.

        "את כל החיים השקעתי בשיפוט, מגיל 16", הוא אומר. "וכן, אני לוקח ריזיקה עכשיו. גם עם התג הבינלאומי, גם מחו"ל אי אפשר להתקיים. זו אהבה, פרויקט חיים, ואני נהנה. לא יודע כמה אחזיק. אני שוקל הכול. פתאום, ככה, לצאת לשוק בגיל 39 אם לא אוכל להתפרנס – זה לא קל. לא יכולים לחיות משיפוט, לא יכולים לפרנס משפחה".

        כחלק מהמשרה המלאה, ליאני גם אחראי על ההרצאות לקבוצות, בהן מועברים השינויים והרענונים בחוקה. "בתחילת העונה איגוד השופטים הציע לשלוח שופט עם סרטי הדרכה לכל קבוצה בליגה", הוא אומר. "רק מכבי תל אביב ובית"ר ירושלים לקחו. ישבתי שעתיים עם מכבי, הם היו בהלם. אני מראה להם מקרים בווידאו ושואל מה צריך להיות. אחד אומר צהוב, אחד אדום, אחד שכלום. אנחנו מספרים להם כמה אנחנו עובדים, מתאמנים, ואתה רואה שהגישה שלהם משתנה".

        תדמית השופט לא הכי טובה.

        "התדמית של שופטים לא טובה כי אף אחד פה לא מודע לעולם התוכן של שופט. קבוצות אומרות 'אנחנו מתאמנים כל השבוע ובסוף בא שופט והורס לנו'. אבל גם אנחנו מתאמנים כל השבוע, חיים משיפוט ואנשים לא מבינים את זה. אין לנו שכר גבוה ולא יוקרה, אנחנו באים רק מאהבה. לצערי, אני שומע איך פרשנים פה מתבטאים וזה חורה לי. כי מה שהם אומרים פשוט לא נכון.

        "אנחנו רואים כדורגל כל יום, יש לנו קבוצת 'וואטסאפ' של כל שופטי ליגת העל, והקבוצה ערה, חיה, וכולנו מנתחים כל משחק שאנחנו רואים בעולם. אנחנו תמיד מנסים להשתפר. אתה אומר 'לא היה פנדל' אבל אותי מעניין למה לא היה, למה החלטתי מה שהחלטתי, איך טיפלתי באירוע, מה היתה שפת הגוף, האם הייתי קרוב. אלו דברים שהתקשורת והציבור אפילו לא מודעים אליהם. מתוך 150 החלטות, מה הסיכוי שאחת לא תהיה מוטעית? זה אכזרי".

        כשאתה עושה טעות גדולה אתה מתנצל בפני השחקן בפעם הבאה שאתה רואה אותו?

        "לא. למה? אני מקצוען. טעיתי? אני מנסה להשתפר, כדי לא לטעות להבא. לא צריך להתנצל. שום דבר פה לא אישי".

        ***

        יו דאלאס, חבר ועדת השופטים של אופ"א (ברני ארדוב)
        "אני לא אוהד. אני שופט". יו דאלאס (צילום: ברני ארדוב)

        ***

        זה היום האחרון של המחנה מבחינת השופטים הבכירים, והמנטור יו דאלאס חוזר למלון לנוח לקראת הרצאת הערב. לפני שהוא נוסע הוא מתבקש להצטלם לכתבה זו, אבל לא מסכים לעלות על הדשא הסינטטי בגלל שאין עליו מדי ספורט. בזמן ההקלקות הוא נשאל את מי הוא אוהד – סלטיק או ריינג'רס – והוא מיישר פנים ואומר: "אני לא אוהד. אני שופט".

        כמה דקות לאחר מכן הסכים לשחרר: "מאת'רוול. הבית שלי, הקבוצה שלי".

        השופטים והעוזרים, בתום האימון המעשי, מתחלקים לשתי קבוצות ועוברים לשחק קצת כדורגל שכונתי וברברי של 20 על 20. הכישרון הבולט הוא – לא תאמינו – דווקא מנשה משיח, שהדגים לובים מדויקים כמו של בוזגלו. למאיר לוי, הפורש הטרי, דגדג יותר מדי והוא ירד מהטריבונה כדי לשפוט את משחק הרעים ההזוי הזה. וכמובן, איך אפשר שלא, ריינשרייבר מיד הביא לו כרטיס צהוב וכרטיס אדום, כי לרגע אי אפשר להפסיק. אחרי חמש הרחקות מהירות, כמו שרק מאיר לוי יודע, הגיע רגע השיא של המחנה.

        אז כבש הקוון אורן בורנשטיין, וכל החבר'ה עשו עליו ערימת ילדים.

        לתגובות והצעות: orenjos@walla.co.il

        לכל הכתבות בסדרה

        לבלוג של אורן יוסיפוביץ

        נתונים: דריבליסט

        ארז פפיר, שופט כדורגל (ברני ארדוב)
        כאן שולפים בכיף (צילום: ברני ארדוב)
        סגל שופטי ליגת העל, החל מ-2011/12 (מערכת וואלה! NEWS)
        במודגש: הבינלאומיים. נתונים: דריבליסט