החושך השתלט על היום הראשון של מחנה האימונים בשפיים, ושופטי ליגת העל עברו למבדקי כושר. מישהו מספר שבאחד התרגילים רצים בשלשות, ושהשופטים שחוברים לשלישייה של אלון יפת אף פעם לא רצים מהר ממנו. לא כי הם לא יותר מהירים ממנו הם כן אבל כי הם נותנים לו כבוד. גם במלחמה הבלתי אפשרית על השיבוצים הבינלאומיים תחרות שיוצרת מאבק תת קרקעי רווי לכלוכים וטינופים האחד על השני יש ניצול אחד.
ביומיים עם החבר'ה, לצד כיף וחברות, שמעתי באוזניי ביקורת על כל אחד מהשופטים. על אוראל גרינפלד, שיש שמתייחסים אליו כדבר הבא וכולם מחמיאים לכושרו, אמר שופט: "הוא רובוטי מדי, לפעמים הולך עם הראש בקיר". ריינשרייבר, אגב, שהיה שופט הרחבה במשחק בין הפועל תל אביב להפועל באר שבע, אמר שלדעתו לא היה צריך להישרק פנדל על נגיעת היד של ליאור לוי. "אמרתי לו גם באוזנייה שלא ישרוק", הוא מספר.
על מספר 2 בישראל, ליאני, שכבר לא צריך להחמיא לו, אמרו יותר מחמישה שופטים שונים שהפנדל בדרבי של אבוטבול על יצחקי "לא היה ולא נברא" (כן, הפועל תל אביב ופנדלים זה דבר שהולך ביחד בשנתיים האחרונות). ושטרית "כעסן מדי", ובר נתן "עשה טעות גדולה", וזה צעיר מדי וזה מתחשבן מדי (הכול מפי שופטים שהיו במחנה).
תחשבו על קבוצת כדורגל. סגל של 23, וממנו 11 מקבלים מקום בהרכב. אתם קוראים על הדלפות ולכלוכים, ויודעים שזו מלחמה בין כולם על ה-11. עכשיו קחו את השופטים הבכירים. רק שישה תקנים בינלאומיים יש, וכולם רוצים בהם. עכשיו לכו תמנעו מלחמת טינופים גלובלית. כל מי שדיבר עם שופטי כדורגל יגיד לכם זה הקרב הכי מלוכלך בענף.
ובקן הצרעות הזה, שבו כל אחד צריך להתקדם על חשבון השני, כמעט אף אחד לא נשאר נקי. בעצם, רק אחד. רק אלון יפת. קונצנזוס.
לאורך הראיון עמו, בכל פעם מתיישבים שופטים אחרים לידינו, משתלבים בשיחה, רוצים גם. לא אחת יפת אומר "רגע, תן לי", וכולם משתתקים כדי לתת ל'דה בסט' לדבר. ויפת קחו את כל מה שאתם חושבים עליו מצפייה בטלוויזיה ותהפכו. מדובר באחד האנשים הכי מצחיקים שלא הכרתם, ליצן, אחד שבקלות היה יכול להיות בקאסט של 'טקסי דרייבר', שילוב של יובל סגל ודני שטג. קול של ג'וקר, והוא באמת מתקשה להיות רציני כשלא ממש חייבים. סרט בורקס עם משרוקית.
אנחנו מתחילים מהנושא הכי אקוטי הקשר שופטים-תקשורת-קהל. זוהי נקודה לוהטת בקרב השופטים. הם בטוחים ומציגים ראיות על כך שהשדרים והפרשנים לא מבינים בחוקה העדכנית, ועל כך שתרבות הדיון בתוכניות תקשורת הספורט מזלזלת בהם. השמות "איינשטיין" ו"קופמן" חזרו כמות תקליט שבור.
איך אתה תופס את התדמית של השופט הישראלי?
"התדמית טובה מאוד".
אני חושב שתדמית השופט נוראית.
"ואני חושב שאתה טועה".
אבל זה מה שאנשים חושבים.
"אז אני אגיד לך שאתה ואני מכירים אנשים אחרים לגמרי, כי לדעתי 95% מהציבור מעריך אותנו. אתה מדבר עם אנשים שכותבים. אני מכיר אוהדים. לגבי התקשורת, אם בכל כנס שלנו יהיה אנשי תקשורת הכול יהיה שונה. זה טוב לחיבור בין כולם, וכך הקהל יוכל לראות מה עובר עלינו ויהיה קל לשפוט אותנו ואת ההחלטות שלנו. אני רוצה שיביאו אנשים לכנסים, מכל עיתון ומכל אתר, ידברו, יכירו אותנו, יראו מי נגד מי".
מה דעתך על העליהום שיש על הבאת יו דאלאס?
"אלו דברים לטפר, לא אליי. דאלאס עוזר בקידום של השופטים מבחינת הבנה, ניהול המשחק. הוא הכניס לפה מושגים ששופטים בישראל לא שמעו עליהם. הכול פה השתפר".
מה חסר לשופט הישראלי כדי לשפוט שוב בצ'מפיונס ליג (יפת כבר שפט במעמד) או מונדיאל?
"אם היית חבר שלי, הייתי אומר לך", הוא צוחק, ומוסיף במרמור "סע, סע". ואז מסביר: "שופטים ישראלים לא נחותים מאף שופט באירופה. מבקר בכיר באופ"א אמר לי פעם שלשופטים ממדינות קטנות אסור לעשות טעות אחת באירופה, ושלשופטים ממדינה גדולה יותר, מותר".
יש שופט מונדיאל איתך בחדר עכשיו?
"מקווה".
לא מקווה, יש?
שמוליק שטייף מתפרץ: "למונדיאלים או ליורו מזמינים בין 9 ל-12 שופטים אירופים. אתה רואה מצב שגרמני לא יהיה? שאנגלי לא יהיה? שלא יהיה ספרדי? איטלקי? המעצמות תמיד יהיו שם, מי לא יהיה?".
יפת: "ואין לנו אף קבוצה בליגת האלופות ונבחרת ישראל לא עולה אף פעם לטורניר גדול. אז איך?"
שטייף: "סבתא של אלון יפת עלתה מטריפולי לישראל. אם היתה עולה לאיטליה, יפת היה היום במונדיאל".
***
השיחה עוברת לשיחות בין שופטים, ולקן הצרעות שחלק ממנו כבר הבנתם. "יש שיח בינינו, כולם מדברים ולא מתביישים להגיד אחד לשני 'טעית'. אנחנו חיים בפירמידה וכל אחד רוצה להגיע למעלה ואין הרבה מקומות, אבל הסיפורים של דיבורים מאחורי הגב גם לא תמיד נכונים. ברור שכולם מתחרים על עמדות, אבל כולם גם חברים. לתקוע אחד לשני זה לא קורה".
ובכל זאת, נראה שיש המון התעסקויות קטנות וידיעות שוליות עליכם שמגיעות ממקורות מסוימים. מתעסקים בכם ביום-יום כאילו אתם שחקנים, כאילו אתם קבוצה. כמו ענייני המס, שאפילו בלי להיכנס אליהם...
יפת קוטע: "אתה יכול להיכנס אליהם, אבל לא תקבל תשובה. אסביר לך למה מתעסקים בנו יותר מדי ובאירופה לא. מאיר איינשטיין היה אצלנו בהרצאה ושאלנו אותו 'מאיר, למה אתה מדבר כל כך הרבה על שופטים?'. הוא אמר לי: 'יודע למה? כי באירופה השחקנים רצים כל הזמן ובארץ עומדים ואין לי על מה לדבר רק על השופטים'. אז אתה אל תבוא אלינו בטענות. כשבארץ ישחקו כמו באירופה, לא יהיה זמן לדבר עלינו".
לדעתי אתם עוצרים יותר מדי את המשחק בארץ, כל נפילה זה פאול.
יפת מחייך בבוז: "אנחנו שופטים את מה שיש במגרש".
ריינשרייבר: "השופטים פה בארץ בכושר יותר טוב מהשחקנים. אין לי אינטרס לעצור את המשחק. השחקן רוצה בזה, לא אני".
יפת: "באירופה השחקנים משחקים, לא נופלים, מנסים להישאר על הרגליים למרות המגע, להמשיך לרוץ. אם יש פה פאול קטן, והשחקן נפל, אני חייב לשרוק. באירופה, כשאני שורק לפאול, השחקן ששרקתי לזכותו צועק עליי 'למה שרקת? תן לשחק'. בארץ השחקן נופל ולא רוצה לקום. מה אני יכול לעשות? אני חייב לשרוק".
מסקרים יותר מדי את היום-יום שלכם?
"אני לא שולט במה שאתם כותבים, אני לא עיתונאי. רציתי להיות עיתונאי, זה היה החלום שלי, אבל אני לא. מאז שהייתי ילד רציתי, ולך תדע, אולי אחרי שאפרוש... הנקודה היא שצריך להתעסק במשחק יותר מאשר בשיפוט".
עובדה שבחדר אמרו אנשים שהם מפחדים לשרוק וחושבים לפי איך שהתקשורת תגיב.
"אני אשרוק לפי החוק, והתקשורת תגיד מה שתגיד. אפילו שאני יודע שהתקשורת תחשוב אחרת, אני אשרוק, כי הם מבינים משהו אחר. יש פער גדול בין מה שיודעים לבין החוקה".
ארז פפיר: "חונכנו במגרשים בשכונה שכל יד זה יד, ובגלל זה בתקשורת טועים כל הזמן".
אומרים שקל לכם יותר לשרוק נגד הקבוצות הקטנות.
"זה הדבר הכי פופוליסטי שאומרים על שופטים בתקשורת. ניתן לך לרוץ רבע שעה ונראה אותך חושב על אבא שלך או אמא שלך. תלך אתה אחרי משחקים ותראה את התגובות של הציבור אחרי טעות, אתה לא תחשוב על כלום יותר. התגובות מהציבור תמיד רעות יותר מאשר המחשבה על 'ללכת עם הגדולות'. שופט יכול לקבל החלטה מוטית כזו פעם אחת בקריירה. וזהו. אחרי זה, שהוא לא יאכל ולא יישן זה גרוע מהכול. המילה הכי גרועה שאני יכול לקבל ברחוב זה 'פחדן'. שיקללו אותי, שיגידו לי הכול אחרי טעות, אבל אם מישהו אומר לי 'תראה אותו, איזה פחדן', אין, זה הסוף".
***
אז איך העזרה ביניכם באה לידי ביטוי? כשגרינפלד שורק פנדל שלא היה לדעתך, אתה אומר לו?
"את זה המדריך יגיד לו".
אדלר: "אבל יפת כן מעיר. מכבי חיפה נגד רמת השרון, שפטתי, ולא שרקתי על כדור שנגע ביד של קטן. האמת, יכולתי אולי לשרוק, אבל יפת אמר לי ביום שאחרי 'טוב שלא שרקת'".
שמואלביץ': "שפטתי את רעננה נגד בית"ר, ופספסתי פנדל לקראת הסיום. יפת אמר לי שטעיתי, והוא צדק".
יפת: "איזו טעות זו היתה, היה לו משחק פשוט מושלם עד אז. כמה חבל".
אולי חסר שפשוט תבואו ותגידו מדי פעם 'טעיתי', שתדברו, שתסבירו מול המצלמות.
יפת: "אתם לא מחפשים הסברים, אתם מחפשים ששופטים יגידו שהם טעו. כל אחד שירצה לקבל ממני הסבר אחרי משחק, על כל החלטה שלי - יקבל, אני לא בורח".
כשליאני עלה והסביר אחרי הדרבי, זה היה יפה. פתאום הוא הסביר שיש את חוק ההמשכיות הזה, שאף אחד בישראל לא הכיר חוץ מהשופטים.
אדלר צוחק: "גם חלק מהשופטים לא הכירו את החוק הזה...".
יפת מבקש לסיים, ואומר: "עזוב הכול. למרות כל הבלגאן שיש סביב זה, רוצה לדעת למה נהייתי שופט כדורגל?"
הוא מתרומם, מרים חולצה וטופח לעצמו על הבטן. "הנה אני, בן 41, שכיר, ותראה בלי כרס בכלל. זו הסיבה".
