המהפך המקצועי הדרמטי ביותר שהתרגש על הכדורסל האירופאי בעידן המודרני מיוחס לשינוי החוקה בשנת 2001.
כשהמשחק עבר לתצורה של ארבעה רבעים (במקום שתי מחציות) ושעון ההתקפה קוצר ל-24 שניות (במקום 30) נאלצו המאמנים האירופאים לזרוק לפח מוסכמות ששלטו באירופה במשך עשרות שנים ולהתחבר לתורת כדורסל חדשה.
הכדורסל הרומנטי-אך-כעור של שנות ה-80' וה-90', שהתבסס על הגנות ברזל (בעיקר אישית פשוטה) והתקפה איטיות שמכוונת לשחקני הפנים, הניב משחקים שהסתיימו רק לעתים רחוקות עם מנת נקודות ממוצעת שגבוהה מ-70 לקבוצה. 13 משחקי גמר הפיינל פור שהתקיימו תחת החוקה הישנה, בין 1988 ל-2000 - משחקים שאמורים, כזכור, להפגיש בין שתי הקבוצות הטובות ביותר באירופה - הסתיימו בתוצאה הממוצעת 70.9:64.3. רק שלוש פעמים בכל אותם גמרי פיינל פור קלעה המנצחת יותר מ-73 נקודות.
***
מכבי תל אביב של תחילת המילניום השלישי נשאה את בשורת הכדורסל הפנטאזיסטי (למען האמת, ז'לגיריס קובנה של שנת 99' זכתה ביורוליג עם כדורסל התקפי ומשוחרר, אבל היה מדובר במקרה נדיר שלא שוחזר לאחר מכן). פיני גרשון ודיוויד בלאט היו הראשונים שהבינו את משמעות שינוי החוקה: בהתאם לסגנון החדש שיובא לאירופה מה-NBA, הם בנו סגלים מדויקים ברמה כמעט כירורגית שעליהם היו יכולים ליישם שיטת משחק שטרם נראתה ביבשת הישנה. מבחינה דפנסיבית הציגו גרשון ובלאט הגנות מתוחכמות (מאץ'-אפ זון וכו') - שאף היו מהונדסות כך שיוכלו לסייע ליציאה מהירה יותר להתקפה; מבחינה אופנסיבית הציגו לאירופה משחק מעבר והתקפות מהירות, אלגנטיות וקטלניות ברמת גימור יוצאת דופן.
מובן שללא סגל נדיר באיכותו שהתקבץ בהיכל - חלקו באופן מקרי לגמרי - כל זה לא יכול היה לקרות; לפחות לא ברמה שבה שוחק המשחק בפועל. אבל בכל מקרה, התבנית המקצועית נוצקה עוד לפני שהגיעו השמות, וכל אחד מהשחקנים הונחת לתוך "רול" מוגדר.
המעבר המקצועי החשוב ביותר בשנים הללו היה המשקל המקצועי שניתן לקו האחורי במשחק. שעון ההתקפה המקוצר חייב שחקנים שמסוגלים ליצור מהר יותר - עבור אחרים ועבור עצמם - ואלו היו, בדרך כלל, הגארדים. כך שאם בעבר נחשבו שחקני הפנים לעוגנים, כעת הועברו המפתחות לידיהם של שחקני החוץ. לא שקודם לכן לא היה משקל ליצרני הנקודות הנמוכים - מברקוביץ' וג'מצ'י ועד לגודס וקטש, תמיד היה בנוי משחק ההתקפה בחלקו על גארדים - אבל מי שנאבקו על הלחם והחמאה היו פרי ו-וויליאמס וקווין מגי.
שנת 2000 הייתה האחרונה בה שוחק הכדורסל האירופאי תחת החוקים הישנים. זה היה אך סמלי שמכבי נכנעה למכונת כדורסל שעבדה עבור מפלצת רחבות כמו רברצה. בגמר ההוא ניצחה פאו בזכות 63% מ-2, ולמרות 28.6% מ-3. מאז ועד היום לא רשמה אלופת יורוליג משחק גמר כה גרוע מעבר לקשת - פשוט משום שעם משחק שכזה לא הייתה יכולה לנצח. בעונה לאחר מכן התחלפו החוקים, ואל מקדונלד ובריסקר (ובורשטיין הצעיר) חבר גארד עצום כמו פארקר, שבגמר 2001 - שוב מול פאו של בודירוגה - כבר הטה את הכף לטובת מכבי.
קיצור שעון ה-24 העניק לקבוצות יותר פוזשנים ויותר אפשרויות לעשות נקודות (אף שמסגרת הזמן נותרה 40 דקות בסך הכל). 13 גמרי הפיינל פור התקיימו מאז שינוי החוקה כבר הסתיימו בתוצאה ממוצעת של 85.4:74 - או במלים אחרות, מנת נקודות ממוצעת משותפת שגבוהה ב-20 נקודות ביחס לגמרי הפיינל פור ששוחקו תחת החוקה הישנה. או באחוזים, עלייה של 15% במנת הנקודות.
חשיבותם הגוברת של הגארדים היא פועל יוצא של כדורסל מהיר יותר. כל אלופות היורוליג בעידן החדש החזיקו קו גארדים מעולה. בצסק"א של אמצע העשור הקודם, שהדיחה את מכבי מכיסאה, שיחקו פפאלוקאס והולדן. בפנאתינייקוס של חלקו השני של העשור הקודם שיחקו בצ'ירוביץ' ושישקאוסקאס, ואחר כך דיאמנטידיס וספאנוליס. בברצלונה רוביו ונבארו. ובאולימפיאקוס של השנים האחרונות ספאנוליס ופפאניקולאו.
***
הקלישאה שמדברת על שווים ונדירותם של שחקני הפנים נכונה. אין באירופה הרבה גבוהים איכותיים, ומחירם של הטובים גבוה. אבל אולימפיאקוס (עם קייל היינס) ואפילו מכבי (עם סופו ב-2011 ואשתקד עם שון ג'יימס, ועוד קודם לכן עם טרנס מוריס ואסטבן באטיסטה) הוכיחה שניתן למצוא גבוהים טובים בכסף קטן.
בשנים האחרונות, בייחוד מאז שינוי החוקה, הוצף השוק האירופאי בגארדים אמריקאים. מרגע שנפרדה משאראס יאסיקביצ'יוס ויתרה מכבי על גארדים אירופאים ושמה את מבטחה באמריקאים. ב-2011 נישאה לגמר על כתפיהם של פארגו ופרקינס. שם גם הוכיחה, לכאורה, שקל יותר לאתר "מציאות" בקו האחורי מאשר בקו הקדמי. אבל זו טעות שרודפת אותה מאז. כי מכבי מעדיפה בשנים האחרונות להשקיע כספים גדולים בחיזוק קו הפנים (בעונה שעברה היה קיינר-מדלי השחקן היקר בסגל, אשר גובה בשרמדיני, מלקולם תומאס ואחרים - וקודם לכן הונחתו פרוספקטים כמו מצ'באן בחוזי-עתק), כפי שגם העונה השקיעה מכבי הרבה מיליונים מתחת לסלים, עם משכורת משודרגת לג'יימס והרבה מאות אלפי דולרים לסופו. אלא שגארד רציני לא נחת בהיכל כבר שנים. מאז קרלוס ארויו לא הוחתם כאן שחקן חוץ גדול (חוץ מג'ורדן פארמר, אבל זה לא נחשב).
כפי שאשתקד "הימרה" על ריקי היקמן, לכן על שחקנים כמו ביינום, קאמינגס ו-ויזנייבסקי, שמרה מכבי על הקו עם ההחתמה של טייריס רייס. רובם לא הצליחו לייצר בתל אביב קבוצה אלופה. ההצלחות עם פארגו ופרקינס והגניבה הגדולה של לנגפורד הן נדירות, במובן הזה. ואפילו הם, הבינגואים הגדולים, נכנעו בשלבים המתקדמים של היורוליג לשחקני חוץ טובים מהם (בעיקרון, כולם הפסידו לדיאמנטידיס. ב-2011 בגמר וב-2012 בסדרת רבע הגמר).
***
השדרוג של מכבי בטופ-16 קשור בעיקרו לעלייה המורגשת ברמת המשחק של רייס. משחקן של 6.7 נקודות ב-38% מהשדה בשלב הראשון הפך לשחקן של 11.7 נקודות ב-52.1% מהשדה - בדיוק באותה כמות ממוצעת של דקות (18:30).
השינוי המרכזי הוא בתפקוד של רייס: אם בחלקה הראשון של העונה ייעד לו בלאט את תפקיד הרכז הקלאסי - תפקיד שחלק עם אוחיון (כשרייס שיחק, אוחיון סופסל - ולהפך) - כעת הופך רייס למוציא לפועל. הוא ואוחיון החלו משחקים יחד - כשאוחיון על תקן המייצר (אתמול עם ניהול משחק אופטימלי שהתבטא ב-11 אסיסטים, ללא איבודים). וכשאוחיון מוסיף שתי שלשות ב-50 אחוז הוא הופך למנהל משחק נהדר.
הגארד השלישי, שמשחק לסירוגין, הוא היקמן. וזה כל מה שיש למכבי בקו האחורי, כרגע.
המשולש אוחיון-רייס-היקמן התאפשר בעיקר בזכות חולשתו המדהימה של אינגלס. אינגלס אמור היה לחזק את עמדות 2-3, ואכן שיחק כמעט ללא הפסקה בשלב המוקדם. אבל אם אינגלס, גם כשהיה טוב, שיחק לאט יותר, ויחד עם סופו יצר קבוצה שמשחקת התקפות איטיות ולעתים שבלוניות, מה שיצר קבוצה שלא הצליחה להגיע ל-80 נקודות במשך שבועות ארוכים, הרי שבלי אינגלס ועם סילונים כמו רייס (ואוחיון והיקמן) ושחקן פנים נייד כמו טיוס מכבי משחקת הרבה יותר מהר וקולעת כמעט 10 נקודות יותר בטופ-16 בהשוואה לשלב המוקדם.
כך שהשאלה הגדולה היא האם רייס, אוחיון והיקמן מסוגלים לסחוב את מכבי לאן שכיוונה בתחילת השנה - הפיינל פור. כמובן שלפתע אינגלס יכול להתעורר וגם לנדסברג עשוי להיכנס לרוטציה במפתיע (והוא מתאים לסגנון התקפי מהיר יותר), אבל למרות הפתיחה החלקה של השלב הזה, וכשבוחנים את הקו האחורי של מכבי ביחס לקבוצות כמו ריאל, צסק"א וברצלונה, יש מקום להטיל ספק ביכולתה של השלישייה הזו לסחוף את מכבי עד הסוף.
ועוד לפני שמדברים על היורוליג, בל נשכח שגם בליגת העל הקו האחורי הזה לא נוצץ במיוחד ביחס ליריבותיה העיקריות של מכבי. הפועל ירושלים התחזקה בשבוע האחרון בברייסי רייט, שפתח את הקדנציה שלו במלחה נהדר. המשולש הלפרין-קיצ'ן-רייט (ודופרי) נראה טוב לא פחות מזה של אוחיון-רייס-היקמן. ואפילו הפועל תל אביב, עם לימונד, קרלון בראון וגארד נוסף שעשוי להצטרף בקרוב מעמידה קו אחורי מצוין, לפחות במושגים ישראלים.
מכבי בהחלט יכולה, לפחות תיאורטית, לצרף גארד. היא כנראה לא תעשה את זה. בהנחה ששני ניצחונות החוץ של מכבי בפתיחת הטופ-16 קירבו אותה לרבע הגמר, שם היא צפויה בכל מקרה לפגוש יריבה שאינה בלתי-אפשרית, פיינל פור איננו נראה בהכרח מופרך. אבל כדי לדעת האם הגארדים של מכבי יכולים לשחק במגרש של הגדולים באמת לא נצטרך לחכות עד אז. בקרוב יגיעו לכאן ריאל מדריד וצסק"א, ואז נקבל תמונת מצב מדויקת יותר. שכן עם כל הכבוד לז'לגיריס ולקובאן - אין בין ג'סטין דנטמון או מנטאס קלנייטיס, לבין סרחיו רודריגס, ג'ייסי קארול, מילוש תאודושיץ' וג'רמי פארגו - ולא כלום.
ohad@walla.net.il
