אתה רואה לפעמים את הילדים שמחכים לרונאלדו בשדה התעופה, וכדי להרגיז אותו צועקים "מסי, מסי". אתה רואה כל יום את הכותרות המטופשות במדורי הספורט, כשכל כדורגלן זוטר נדרש לסוגיה "מי גדול יותר, רונאלדו או מסי". אתה רואה את היריבות ביניהם מתפתחת למימדים כל כך גדולים, עד שהיא הופכת לממש מאוסה, גם בקרב חובבי כדורגל אמיתיים, שיודעים להעריך את גדולתם של השניים ואת מקומם בהיסטוריה של הענף, ועם זאת לא יכולים לסבול כשהשמות שלהם נאמרים אחד ליד השני. אתה רואה את היריבות הזו הופכת לעניין רכילותי, צהוב, לא ספורטיבי, כאילו מדובר בצ'ילבות מעולם הרכילות, ולא בשני ספורטאי על. כאילו זו טלנובלה, שנכתבת על ידי תסריטאים, ואלו באמת שתי דמויות ארכיטיפיות, בעלות זהות קיצונית וברורה (השחצן מול הצנוע, החזק מול החלש, הטוב מול הרע), ולא שני כדורגלנים שמנסים לעשות את המיטב.
ואתה אומר לעצמך, די עם זה, תתבגרו. ואם העולם ממשיך להתעסק בשטויות, אז אתה לפחות מאמין שמבחינת השניים האלה, כל זה שולי. שהם הגיעו כבר לכל כך הרבה הישגים, עד שהם מביטים על השיגעון סביבם בחיוך. שהם יודעים שהיריבות הזו היא הבל הבלים, ושהעיקר זה התארים הקבוצתיים (שלא לומר הבריאות, המשפחה, הילדים). אתה מניח שיש להם מודעות עצמית, ניסיון, יכולת לקרוא את המפה. שהם כבר מכירים מבפנים את המאטריה, ויודעים שהתקשורת והספונסרים ויועצי הפרסום והסוכנים והמועדונים וכל מי שיכול להכניס מזה כסף למעשה מלבה את היריבות ביניהם מתוך אינטרס כלכלי. שבסופו של דבר, היריבות הזו היא משנית. עוד מוצר של אדידס ונייקי, קקה ופיפי.
אבל אז אתה רואה את הבחירות לטקס כדור הזהב, ומבין שזו אובססיה אמיתית, שזה כבר לא נשלט. שמסי לא הצביע לרונאלדו, ורונאלדו לא הצביע למסי. שאף אחד מהם לא מוכן לתת לשני ולו נקודה בדירוג המטופש הזה. שזו רשימה פוליטית ("כמו באירוויזיון", כפי שכתב מישהו השבוע), מלאה הצבעות אינטרסנטיות, חנפניות, תמוהות, שהיריבות בין הצמד מכתיבה את הבחירות. שגם המקורבים להם חוששים. שמאמן פורטוגל לא הצביע למסי, שקסיאס לא הצביע למסי, שהם פשוט לא רצו להרגיז את רונאלדו. שהם ידעו מראש שהוא יעבור על הרשימה, יבחן כל הצבעה, וייעלב. ולא יסלח.
ילדי פורטוגל בעד רונאלדו, נגד מסי
וחמור מהכול, מסי ורונאלדו, תאומי המריבה, כמו שני ילדים. לאף אחד מהם אין את גדלות הנפש להצביע לשני. אף אחד מהם לא חושב שלשני מגיע להיכלל בין שלושת הכדורגלנים הבולטים של השנה. לא מעניין אותם איך זה נראה מהצד. כזו צרות עין, כזה חוסר יכולת לפרגן. כי אילו אני הייתי יועץ התקשורת של אחד מהם, הייתי דורש מהם לבחור בשני, ולו כדי ליצור מראית עין של גדלות נפש. להראות שאני מעל זה. שכל ההתעסקות הזאת לא מעניינת אותי. להוציא את השני קטן. וקנאי. להראות שאנחנו לא רק עוסקים בספורט, אלא באמת "ספורטיביים", במובן העממי של המילה. משמע, יודעים לכבד, לקחת דברים בפרופורציה, ללחוץ ידיים ולהמשיך הלאה. אבל אולי הם לא מסוגלים.
מראדונה בכה כשאיבד את גביע העולם, פדרר ייבב כשהפסיד בגמר אוסטרליה, ג'ורדן התייפח עם הטבעת הראשונה שלו, ורונאלדו בכה כשזכה בתואר שחקן השנה. זה ההבדל. תארים אמיתיים, גביעים בעלי משמעות, לעומת כדור מוזהב חסר פרופורציה, מלא באגו ומצופה בנצנצים. תואר בעל חשיבות מוגזמת, שהבחירות בו שנויות במחלוקת, שמועד ההצבעה הוארך באופן לא שגרתי, שהסיפורים סביבו מפוקפקים. ועדיין, בכי בלתי נשלט. אני בטוח שלפני כן הוא אמר לעצמו, "תישאר רגוע, שחק אותה קול, תיראה כאילו זה לא ביג דיל", אבל זה פשוט נשבר ויצא החוצה. אני לא זוכר שהוא בכה ככה אחרי שזכה באליפויות או בגביע אירופה.
באותו הטקס גם פלה בכה. גם פלה בכה מתואר אישי, מפרס של כבוד. פלה כבר בן 72, אבל עדיין רוצה הכרה. הוא פרש לפני 30 שנה, אבל עדיין משתגע כשמשווים אותו למראדונה. האנשים האלה, עם האגו הזה, חייבים את התוקף הרשמי לגדולתם. לא מסתפקים בזכיות וגביעים, הם רוצים שהממסד יכיר בהם באופן אישי. הרבה אמרו אחרי הדמעות של רונאלדו שהוא חשף צד רגיש שלו, שמתחת למכונה השרירית מסתתר בן אדם, שהוא גם עדין ופגיע. מבחינתי הוא דווקא חשף כמה הוא מרוכז בעצמו, על גבול הקטנוניות. כמה חשובים לו תארים אישיים. כמה הוא שבוי בתדמית הציבורית שלו, שכמעט נכפתה עליו. כמה הוא כלוא בדימוי של רונאלדו מהפרסומות והכותרות ב"מארקה", כלוא בצל היריבות עם מסי. עד שלפתע הכול מתפרץ.