1. הרצף של הפועל תל אביב נמשך. מתוך 14 משחקים רשמיים העונה, היא הצליחה להוריד את ממוצע הנקודות של הקבוצה היריבה בכל פעם. 100% הצלחה שלה מול 0% הצלחה של ההתקפות היריבות, וזה חתיכת נתון מרשים. כשמנסים לנתח תופעות הגנתיות, בדרך כלל מחפשים את התשובות בענייני המיקרו. למשל, בחילוף הגנתי טקטי מוצלח. למשל, באיזשהי מלכודת הגנתית מפתיעה. בעצם, הדברים נכונים גם בכל הקשור לניתוח התקפי. מאתרים את חסימת הגארד-לגארד שהכריחה את טפירו במשחק הליגה האחרון לשמור על לימונד. מזהים איך אדלשטיין מוריד את מתן נאור למצבי פוסט אפ מול אותו טפירו בליגה וגם מול הלפרין במשחק אתמול. כל אלו נקודות חשובות ותורמות, אבל הן לא העיקר.
הפועל תל אביב שיחקה מול ירושלים עם רוטציה של שישה וחצי שחקנים תוך שהיא מתמודדת במקביל עם בעיית עבירות לא פשוטה. וזה לא מנע ממנה לשמור קרוב, חזק ואינטנסיבי לאורך כל המשחק או לשחק כדורסל אפ-טמפו, עם התקפות עומדות או מתפרצות שמשוחקות פשוט מהר וחד יותר, לפחות כרגע, מכל קבוצה אחרת בשלולית. כל קבוצות הליגה מריצות תרגילים של חסימות נמוכים לגבוהים ורובן גם מחפשות מצבי פוסט אפ לגארדים גבוהים. אף אחת לא מגיעה לפואנטות ההתקפיות האלו במהירות ובאלגנטיות של הפועל תל אביב. ואגב, בלי ששמנו לכך לב, פתאום נראה ג'וש אוונס המושמץ כמו גרסה איכותית של גבוה בעל משמעות בליגה. פוסט אפ אין וגם לא יהיה, אבל התמצאות ברחבה, מציאת התפרים הפנויים ויכולת סיום בטבעת יש גם יש. הליגה שלנו אהבה ואוהבת שחקנים מהסוג הבאסטוני או הטיוסי לאורך השנים, ויכול להיות שגם הבחור מסטנפורד בדרך הנכונה להצלחה מקומית.
צפו בהפועל תל אביב גוברת 71:83 על הפועל ירושלים ברבע גמר הגביע
אדלשטיין: "ניצחנו את הקבוצה הטובה בארץ". גרינברג: "הם היו טובים יותר"
ניצחון בכורה לשרף בראשל"צ, מכבי ת"א דרסה את הרצליה 58:74
דיוויד בלאט הבהיר בסיום: "לא צריך חיזוק, אלא שהשחקנים יבריאו"
הניצחון של הפועל ירושלים על מכבי תל אביב במלחה לפני מספר שבועות סימן סוג של מפנה בעונה של האדומים מהבירה בכלל ושל יותם הלפרין בפרט, עם סל ניצחון מהסרטים. מאז, כך עשה רושם, הקבוצה הזאת במגמת עלייה קבועה שהתנפצה אתמול עם הדחה מהירה מדי מגביע המדינה. מאז אותו הסל, אנחנו רואים ושומעים לא אחת על העוול שעשו לקפטן הירושלמי מאמנים ופרשנים, כאשר הטילו ספק ביכולת שלו לתרום כשחשוב. ננסה לחזור לרגע לאותה קליעה מנצחת מול מכבי ולהיזכר במהלך. הנה חודר לו קיצ'ן על קו הבסיס ומחפש זווית מסירה ולא מוצא. הנה הוא מוסר לאופציה היחידה הפנויה שקיימת והיא מגיעה דווקא בדמותו של השופט גילי עובד, והשאר היסטוריה.
הלפרין היה יכול לסדר לקיצ'ן זווית מסירה טובה, אם רק היה נע (שוקע) לכיוון קו הבסיס בעצמו, כפי שכללי משחק החדירות מלמדים. אבל הלפרין העדיף להשאיר עצמו במקום שבו לא ניתן למסור לו, וזאת לא הפעם הראשונה שזה קורה לו בקריירה. מול מכבי זה הסתדר בדרך נס. השבוע, בשני משחקי הדחה, לא ממש ראינו איזשהו צעד קדימה של הקפטן. בהיעדרו של גארד מוביל אחר או נוסף, סביר להניח שהסיכוי של ירושלים לסיים את העונה הזאת עם תואר תלוי באופן משמעותי ביותר ברצון וביכולת הנפשית של הלפרין להופיע במשחקי ההדחה. ומפאת קוצר המקום, לא נכתוב ולו מילה אחת על התצוגה החלשה להחריד של ליאור אליהו אתמול, בשני צידי המגרש.
2. מכבי תל אביב צריכה לקחת שלושה דברים טובים ממשחק הניצחון על בני הרצליה אמש. קודם כל את עצם ההעפלה לחצי הגמר, וזה מובן מאליו. שנית, את הרבע הראשון שהזכיר ימים נשכחים בהם מכבי ידעה לסגור את המשחקים עוד לפני שהם התחילו (במיוחד בבית). שלישית, שזה משחק שני רצוף מול הרצליה שבו היא מחזיקה אותה, בכל הנוגע לריבאונד ההתקפה של היריבה, באזור הממוצע העונתי שלה (10-11 למשחק). את שאר הדברים או את שאר הבעיות היא כבר מכירה לעייפה והאוהדים שלה כבר עייפים מהן.
הרצליה הצליחה לחבר שני ניצחונות צמודים רצופים, על גליל בליגה ועל חולון בגביע ולסמן לעצמה סוג של מסע התאוששות. אבל ניצחון יותר או פחות, ברור שהקבוצה של אפי לא מצליחה למצות עד כה את הפוטנציאל שלה, ומה שנראה מבטיח במיוחד בפרי סיזן ובשניים שלושה משחקי הליגה הראשונים נראה כעת הרבה פחות טוב. הקבוצה שמובילה את הליגה בכמות נקודות למשחק, במדד היעילות, באחוזי העונשין ובחסימות נראית כמו קבוצה שמגיעה לנקודת החלטה לגבי הסגל שלה בכלל והקו הקדמי שלה בפרט.
3. נכון לעכשיו, חרף איכות ורמה לא מרשימים, מסתמנת עונת 2013/14 כלהיט. משחקים מעניינים, באזר ביטרס, מכבי תל אביב פגיעה ושמחה וששון. ולתוך כל המיקס הזה נכנס צביקה שרף והרים עוד יותר את מפלס הסקרנות לגבי העונה הזאת. שרף הוא המאמן הראשון שיסביר עד כמה כדורסל הוא משחק פשוט. אז הנה, מגיע מאמן חדש לקבוצה הכי גרועה בליגה באחוזים לשלוש (פחות מ-4 שלשות למשחק בפחות מ-27%) ולפתע פתאום היא מפציצה 11 מוצלחות מ-22 נסיונות ובסה"כ 50%, והחיים הרבה יותר יפים. לצד האחוזים המפלצתיים נראו כמה ניצוצות של רצון מוגבר בכתום, במיוחד בצד ההגנתי. זה נחמד, אבל לא אומר שום דבר. משחק ראשון של מאמן ראשון לרוב הוא חזיון תעתועים. ימים יגידו אם אפשר לעשות יותר מהחבורה שהורישו בוסני וחרוש.
4. רמת השרון, קבוצת מרכז-תחתית בלאומית נטולת זר אחד (מתוך שניים, כן?) אמורה הייתה לחטוף בראש מאילת. והיא הייתה רחוקה התקפה חכמה אחת בסוף הזמן החוקי מלספק לנו סינדרלה לחלוטין בלתי צפויה בנוקיה. כאשר דנים במצב הכדורסל הישראלי, לרוב עולה סוגיית הצעירים המסכנים. אלה שצריך להמציא עבורם חוקי צעירים מהגורן והיקב, דוגמת חוק הכרטיס הכפול, חוק הצעירים (שנרשמים בטופס) ושאר המצאות מביכות. העניין הוא שהעולם שייך גם לאחרים, ויש כמה כאלו ברמת השרון, שבסיטואציה אחרת יכלו למצוא עצמם (שוב) משחקים בליגה הראשונה. ארז מרקוביץ' (אם רק היה רוצה) למשל, אופיר פרחי, דן בנק, יבגני ליוטרין. העדפת הצעירים ויצירת אפליה מתקנת לא תמיד מסייעים לצעירים, אבל חד משמעית פוגעים בשחקנים שצריכים להיות בליגה הראשונה בזכות ולא בגלל נתונים בתעודת הזהות. כך או כך, ברכות ומחמאות לרמת השרון, ויאללה - לנוקיה.