1. לפחות בסגל שהעמידה אתמול למשחק מול מכבי תל אביב, עם שלושה זרים בלבד והרכב ישראלי שרחוק מלהרשים, נראתה ברק נתניה כקבוצה הכי חלשה בליגת העל. במשך דקות מסוימות אמש בקופסל, נראה היה שמכבי מנצלת את היתרון האיכותי העצום שלה כדי לטייל ולסגור את העניין כמו פעם. כלומר, לפרק, לפרק, לפרק. הצהובים הזיזו את הכדור מהר בהתקפה המסודרת, רצו (יחסית) במשחק מעבר קליל, הלכו פנימה ליתרון האבסולוטי שמעניק להם שם ביג סופו, הרימו זריקות בטוחות מחוץ לקשת (בעיקר בלו ואוחיון) ואפילו הציגו ניצוצות של אגרסיביות וחדות הגנתית. כל זה התבטא גם ביתרון עצום במדד, שבסופו של משחק סימן נוקאאוט בדמות 109-50 לסגנית האלופה.
מולם עמדה קבוצה חלשה ורזה, שבנוסף לכל הצרות נקלעה לבעיית עבירות משמעותית של שחקני הפנים המובילים שלה וסבלה גם מיום קליעה נוראי על הדרך. ועם כל זה, עמוק בתוך הרבע הרביעי, נראה היה שמכבי בדרך לעוד הפסד ליגה בלתי יאמן, עניין שכבר מזמן הפך למשהו שלחלוטין כן יאמן. כתבנו את זה העונה מספר מפתיע של פעמים ונכתוב זאת שוב. אם בעבר נדרשה יריבה מהשלולית לתפוס יום מטורף כדי להישאר בחיים ואולי להפתיע את מכבי תל אביב בחולשתה, העונה אפשר לנצח אותם גם כשאתה חלש והם משחקים בינוני פלוס. ואז מה אם ברק נתניה היא קבוצת ריבאונד ההתקפה (כמעט) הכי חלשה בליגה, עם ממוצע של 9.1 כאלה למשחק? מול הצהובים היא יכולה, בהרכב נמוך ולא אתלטי, לקחת 15 ריבאונדים בהתקפה.
אז נכון שהחיסרון של שון ג'יימס משמעותי במיוחד במשחקים כאלה, אבל דרך אגב, למקרה שאתם תוהים, קבוצת ריבאונד ההתקפה הכי גרועה בליגה היא מכבי תל אביב. כן כן. עם או בלי שון ג'יימס, ביג סופו או כל האחרים. אם יש רובריקה אחת שניצחה עבור מכבי ההיסטורית משחקים אחרי משחקים, עונות אחרי עונות, אז העונה זה אותו הדבר רק הפוך. וכשאין ריבאונד ואין עוצמה הגנתית אמיתית, אחת כזאת שמסוגלת לנעול גארדים טורדניים כמו מילס או רובינסון, אז יש כאן בעיה אמיתית. וכשמאמנה של האימפריה מתעסק כל המשחק בהתאמות להרכבים שמעמיד מולו רובי בלינקו במקום לייצר מול נתניה הרכבים ועוצמות שיכריעו אותה ויסגרו עניין מוקדם, אז הבעיה רק מתעצמת.
מכבי תל אביב ניצחה את ברק נתניה 67:77
בכורה לנעימי, הפועל אילת ניצחה את עירוני נס ציונה
מדור המעקב השבועי על זאק רוזן, שפורח מחדש באשדוד
מכבי אשדוד: מעמדו של נתי כהן מעורער
2. הפועל אילת ניצחה אתמול משחק סופר משמעותי מבחינתה, מול חבורת האתלטים של נדב זילברשטיין. לא מעט בזכות משחק שבו שני הזרים בקו האחורי שלה, פאלמר ורודריק, לא נראים כמי שדורכים אחד על המשבצת של האחר. הראשון הרגיש הפעם בנוח בעמדת הסקורר בכלל והקלע (4-5 לשלוש נקודות) בפרט. השני דווקא בנישה נינוחה ואחראית יותר. מספר האסיסטים שרודריק מסר מהווים אמנם שיא עונתי מבחינתו (8 כאלה) אבל מדובר בשחקן שהראה את האיכות הזאת לאורך כל העונה, כשהוא מוותר על לא מעט מצבי קליעה כדי לפרגן לחברים. מצד שני, הציג רודריק שיא נוסף, שלילי הפעם, עם 9 זריקות בלבד מהשדה. שלילי אולי מבחינתו, חיובי מבחינת הקבוצה שלו.
פאלמר ורודריק זה נחמד, אבל יכול להיות שהסיפור האמיתי באילת הוא הציר קטש-נעימי. על פי פרסומים זרים ובלתי מאומתים, לא רק שקטש לא רצה את נעימי אצלו, אלא שהוא עשה צעד נוסף והודיע זאת לגארד הירושלמי ברחל בתו הקטנה כדי לשכנע אותו שלא להגיע. ועדיין, העיסקה יצאה אל הפועל. התגובה של קטש, לפחות מול נס ציונה, באה לידי ביטוי ב-6 דקות בלבד לנעימי. מספר דקות הגיוני לכל הדעות כשמדובר בשחקן שרק עכשיו הצטרף לקבוצה, אלא שמעניין אם זוהי אכן הסיבה היחידה. בהנחה שהפרסומים הזרים אכן נכונים, מעניין יהיה לראות מהי העדיפות הטובה פחות מבחינתו של עודד קטש. לוותר על האגו ולתת לגארד החדש שלו את הבמה, או לספסל אותו לאורך זמן ולהסתכן בחדר הלבשה מעורער ובבעלי בית חמוצים.
וכמה מילים על הכתומים. נדב זילברשטיין הפגין אומץ כששיחק עם רוטציות מצומצמות להחריד במשחקים קודמים, כולל חמישיה שלא הוחלפה מהלך (כמעט) מחצית שלמה לא מזמן. מאז, התחזקה הקבוצה שלו בשני שחקנים משמעותיים בדמות סימפסון (ואגב, זה DIAMON ולא DAMON) ובוסטיין, שניים שצריכים להיות על המגרש. בפועל, דורש החיזוק הזה לא מעט התאמות מקצועיות, כולל התאמות בכל הנוגע לניהול החילופים. לפחות מול אילת, נראה היה שהמאמן של נס ציונה מתקשה, בתוך האפשרויות שפתאום נוצרו לו, לראות על המגרש את השחקנים שהוא באמת רוצה וצריך. הפעם, נראה היה שהנפגע הוא טל דן. גם בכל הקשור לדקות המשחק וגם לעמדה הפחות נוחה עבורו (עמדה 3) בה נאלץ לשחק. המשך העונה המדהימה של נס ציונה תלוי לא מעט ביכולת לייצר היררכיה ורוטציה שמתאימים לסגל החדש.
3. המנצחת במשחק ההשלמה ביום חמישי הקרוב בין הפועל תל אביב לבין חולון תגיע ל-7 ניצחונות מול 4 הפסדים בלבד בסוף הסיבוב הראשון. מספר שיצמיד את המנצחת לדבוקת הצמרת ולקבוצות בעלות תקציבים גבוהים בהרבה משלהן (למעט נס ציונה כמובן). לכאורה, אין דומות משתי הקבוצות הללו. שני מועדונים מפוארים, נתמכים על ידי הקהלים הכי פנאטיים ומשמעותיים שיש לנו בשלולית ומובלים על ידי מאמנים שיטתיים ואיכותיים שגורמים לשחקנים שלהם לשחק כדורסל מחויב וקשוח. כאן, האמת, מסתיימים מרבית ההבדלים. חולון של העונה היא קבוצה שכבר עברה שינויים לא מעטים, גם בכל הנוגע לסגל השחקנים, גם בכל הקשור לתצורות ההרכב השונות ולמעמדם של שחקנים שונים בהיררכיה.
הפועל תל אביב, חרף הדיבורים הבלתי פוסקים אודות השינויים שאוטוטו מגיעים, מציגה לראווה סגל והרכב יציבים וקבועים יחסית. חולון היא קבוצה אשר לה שלושה רכזים "אמיתיים", בדמות יזרעאלי, סקוורר וכמובן ריינולדס. הרכז ה"אמיתי" היחידי שיש לקבוצה של אדלשטיין הוא אריאלי שתפקידו בקבוצה איננו מרכזי. נתון זה, אגב, לא מונע מהפועל תל אביב להיות מקבוצות המסירה הטובות ביותר שיש לנו (וממובילות רובריקת הסטטיסטיקה הקבוצתית). הקבוצה של ליאור ליובין היא אחת שמבצעת לא מעט התאמות אל מול היריבות שלה. האדומים, כך נדמה, משחקים את אותו הכדורסל ואת אותה השיטה ההתקפית וההגנית, תהא היריבה אשר תהא.
חולון הרשימה שוב כשפירקה את ראשון המפוררת לחתיכות. הפועל תל אביב שרדה (תרתי משמע) משחק חוץ קשה (תרתי משמע כבר אמרנו?) באשדוד מול נועלת הטבלה. והקרב ביניהן אמור לייצר עבורנו בובה של משחק.
4. ועוד קטנה לסיום. הסטטיסטיקה, כידוע, לא משקרת. שלוש הנועלות את טבלת מדד האיכות של הליגה הן נתניה, ראשון ואשדוד. נכון לעכשיו, השלישיה ממנה אמורה להגיע היורדת העונה. עד כאן הכל הגיוני. מה שהגיוני הרבה פחות הוא זהות מוליכת טבלת מדד האיכות. בני הרצליה האפורה והלא מרשימה. אז אולי הסטטיסטיקה לא, אבל במקרה הזה הטבלה כן משקרת.