חולה ספורט, וזה בסדר

לפני הכול, אריק איינשטיין בוודאי רשם השבוע היסטוריה קטנה: לא זכור לי שום מוזיקאי, בכל העולם, שמותו זכה לכותרות כה דרמטיות דווקא במדורי הספורט! שום סופר, שום שחקן קולנוע, שום אמן שיצירותיו התרכזו בעולם התרבות, שההתאבלויות הנרגשות ביותר עליו היו מעולם הספורט, מכדורגלנים ומאמנים, אוהדים ועיתונאים. אחרי עשרות אלבומים וסרטי קולנוע, אחרי אלפי שירים ורגעים מיתולוגיים על המסך, אחרי כל כך הרבה רגעי תרבות איכותיים – כמה יפה לגלות שאוהדי הספורט מרגישים שדווקא הם אלה שספגו את המכה הקשה ביותר, כאילו הלך לנו האוהד מספר 1.

אפשר להבין למה. אוהדי הכדורגל הישראלי, למשל, רואים לאן הולך המשחק בימינו. הם רואים את האנשים שהשתלטו על הקבוצות, את ראשי ההתאחדות, את הניהול החובבני, את האוהדים חסרי התרבות, את האלימות ביציע ובתקשורת, מרגישים איך המשחק הישן והטוב חומק והופך למנוכר וחסר לב – ואילו אריק איינשטיין הוא זכר לשכיבה על הספה בשבת אחרי הצהריים לצלילי "שירים ושערים", להאזנה ברדיו למעלליהם של הגיבורים, לימים של מיתולוגיה, לתקופה שהייתה מלאה ברומנטיקה, ונדמה שחלפה לה.

אבל זה הרבה מעבר לזה. כי אריק איינשטיין, בניגוד לרבים מאיתנו, לא התייאש מהמודרניזציה של הכדורגל. הוא לא "התפכח" משיכרון האופוריה, לא "התבגר" והביט על דברים אחרת, לא מאס בדור החדש. להיפך. ככל שחלפו הימים הוא הבין שהספורט הוא העונג האמיתי של החיים, ובמקביל להנאה ששאב מאתלטיקה ומכדורסל, מהאולימפיאדה ומהמונדיאל - האהבה שלו להפועל רק השתבחה.

הוא אהב את חודורוב וטיש ואת רחביה רוזנבוים, ואחר כך את פייגנבוים וחזום בדיוק באותה מידה, ובאייטיז העריץ את שבתאי לוי ומשה סיני כמו ילד, ואחר כך התמוגג מבלילי ואפק על אף שיכלו להיות הנכדים שלו, ואחר כך התאהב בשכטר וגילי רמוט כאילו זה יומו הראשון במגרשים, ובטוחני שבימיו האחרונים התענג על שון מלכה וספורי והתמסר אליהם באותה הנאה.

לדמיין כל אדם בשנות ה-60 לחייו שמתרגש משיחת טלפון עם יגאל אנטבי, כבר זה נשמע רומנטי ומרגש; אבל כשזה מגיע מאישיות כמו אריק איינשטיין, איש ענק שבחייו בוודאי הצליח להשיג קצת יותר מאנטבי, ועדיין הוא נלהב משיחה עם כדורגלן כמו היה נער הורמונלי משער 5 - הרי שזה כבר ממש מעורר השראה.

כי בעוד שאנחנו כבר מתבגרים ומתעייפים, ומסתכלים לא פעם על הכדורגלנים בעין עקומה, סולדים מהתנהגותם ולא מבינים למה הם צריכים להרוויח כל כך הרבה, אריק איינשטיין עדיין הצליח למצוא את האהבה ואת התשוקה, והמחיש שהעיקר זו הרומנטיקה. שפשוט צריך למצוא את הזווית הנכונה, לפשפש בלב, ולהיזכר מה המקור של כל הסיפור הזה. מספיק לשמוע את הקול שלו נקרע כשהוא קורא "אדומה שלי" בשיר האליפות, כדי להבין כמה עמוק הרגש, כמה זה עוול לאבד אותו.

מבחינתנו, ההזדהות הייחודית עם אריק איינשטיין היא גם בעקבות הסיפורים שהסתובבו עליו השבוע, על חוסר היכולת שלו לשמור על ריכוז בשיחה שהיא לא על ספורט. ושוב, כשזה בא מאוהד צעיר מיציע ג', שבכל שיחה הראש שלו נודד למכבי חיפה, זה טבעי ובנאלי; אבל כשזה בא מזמר שחתום על האלבומים הגדולים בתולדות המוזיקה הישראלית, או שחקן קולנוע שיצר שני סרטי קאלט על זמניים, ועדיין בכל שיחה על אמנות ויצירה הוא משתעמם וממצה, ומתעקש לדבר על אתלטיקה ו-NBA בעיניים נוצצות – הרי שזה נפלא ומופלא, ובעיקר נותן לנו לגיטימציה.

כי גם אנחנו יודעים שספורט הוא הדבר המסעיר ביותר בעולם, אבל מנסים להסתיר את זה, או להדחיק את זה, בהבנה שזר לא יבין זאת, כי אולי לא התבגרנו, כי אולי משהו אצלנו לא בסדר. וגם אנחנו מוצאים את עצמנו מאבדים ריכוז בשיחות אקטואליה, ומחשבותינו נודדות לאירועי אמש או מחר במגרשים, והנה אריק איינשטיין הגדול, וגם הוא לא מסוגל לדבר על שום דבר אחר מלבד ספורט, משתעמם מכל דבר שהוא לא תחרותי, ומודה ש"הראש שלי מלא באינפורמציה חסרת חשיבות", ממש כמונו. אין ספק, השבוע זו הייתה ממש גאווה להיות חובב ספורט, הרגשה נדירה שאתה בחברה טובה.

היחיד שיכול לאחד בין הפועל למכבי: אורן יוסיפוביץ על אריק איינשטיין

שחקני הפועל תל אביב נפרדו: "סמל לרומנטיקה בכדורגל"

ההתאחדות הודיעה: טקסי זיכרון יתקיימו במחזור הקרוב של ליגת העל

כך הפך אלוף הארץ והאוהד מספר 1 של הפועל תל אביב למקור הגאווה של כל האוהדים בישראל

אריק איינשטיין הלך לעולמו: התגובות, הזכרונות, הסיפורים