פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        אני ואתה: אריק איינשטיין הוא היחיד שיכול לחבר את כל סוגי האנשים

        צעיף אדום ואייפון צהוב. יגאל אנטבי ומשה פייגלין. מבוגרים שמציצים וילדים עם עיניים גדולות. אורן יוסיפוביץ היה בכיכר רבין ובבית העלמין ברחוב טרומפלדור כדי לראות עוד פעם אחת את סוד הקסם הנדיר של אריק איינשטיין – היחיד שיכול להפגיש כל כך הרבה שוני דרך אהבה

        אני ואתה: אריק איינשטיין הוא היחיד שיכול לחבר את כל סוגי האנשים
        צילום: סטלינק, דוד קורן, עריכה: מיכאל ברגמן, קריינות: אביב אברמוביץ'

        ארונו של אריק איינשטיין הועלה לבמה בככר רבין ההומה. על החלק העליון הונח צעיף של הפועל תל אביב, כי לא באמת אפשר היה אחרת. באותו רגע שלפה אישה כבת 40 אייפון, עטוף בקאבר של מכבי תל אביב, וצילמה.

        זה אריק איינשטיין.

        כי כמו שאיינשטיין היה קונצנזוס במוסיקה, בסרטים, במילים, כך הוא היה קונצנזוס בספורט. הוא היה האוהד הכי גדול של הפועל תל אביב, אם תרצו או לא, הקבוצה הכי שנואה בישראל. אבל איינשטיין לא שנא ולא שנוא. הוא היה חסין ואהוב על ידי האויבים הכי גדולים של הפועל, והקלף הכי חזק של תומכיה.

        הוא שר על אוהדים מסכנים שאוכלים את הלב ועל שהפועל שוב הפסידה ועל שהחולצה האדומה היא לא מציאה, אבל בעצם היותו אוהד הפועל, הוא סתר את כל המילים שיצאו מגרונו. כי הקבוצה של אריק איינשטיין לא באמת יכולה להפסיד, והחולצה שלובש אריק איינשטיין היא האימא של המציאות. כי אוהד כדורגל לא באמת יכול להיות מסכן, אם הוא ואריק איינשטיין אוהדים את אותה הקבוצה.

        "גם בספורט וגם מחוץ לו הוא קונצנזוס", מסכים מיכאל זנדברג, שהגיע בגפו, נרגש. "אין מישהו שלא אהב אותו, גם מי שלא אהד את הפועל".

        הכדורגלן מיכאל זנדברג בהלוויה של אריק איינשטיין (ברני ארדוב)
        "אין מישהו שלא אוהב אותו". מיכאל זנדברג בכיכר (צילום: ברני ארדוב)

        קבוצת הכדורגל של הפועל דפקה נוכחות מרשימה, בלי פרוטקציות ובלי עקיפות. הם נדחקו בין הרבבות, בצפיפות. "הוא מייצג את הרומנטיקה של הכדורגל", סיפר גילי ורמוט, ששיר הסלואו בחתונה שלו היה שיר של איינשטיין. "הוא מה שמייצגים אוהדי הפועל - אהבה אחרי הקבוצה, ולא רק בניצחונות. הוא תמיד היה שם. זה האוהד הכי מפורסם. מצאנו את עצמנו היום מדברים על השירים, נזכרים בסרטים. הוא משהו מיוחד שאין היום בנוף".

        איתי שכטר נע בין חיוך לדמעה. "ההגדרה המדויקת אולי זו 'ארץ ישראל היפה'. זה מה שהוא בעצם. זה בנאדם שכולם מעריצים. כל כך הרבה תהילה, ועדיין האיש הכי צנוע שיש. סבא וסבתא שלי גדלו עליו, ההורים שלי גדלו עליו, אני גדלתי עליו. גם עכשיו, כששומעים את השם שלו, יש לנו צמרמורת. הוא אופי, והרבה אנשים שאבו ממנו את האופי שלהם, אם אפשר לומר זאת כך. אפשר לספור על כף יד אחת אנשים ישראלים במעמד שלו. אני שמח שנתנו לו רגעים של אושר, במיוחד בעונת הדאבל. אפשר רק להתגאות באוהד כזה, הוא עמוד התווך. אנחנו זה כלום - הוא בלוול אחר לגמרי. כשאתה שומע שאחד כמו אריק ראה שכבשת בדרבי - אין הרגשה טובה מזו".

        עשרות אלפי אנשים עברו ליד הארון, ופתאום במקום צעיף אדום אחד יש עליו כבר שניים, או שמא שלושה. הנה קורין אלאל עולה לשיר, ובאותו זמן יגאל אנטבי, חמוש במשקפי שמש, מספר איך איינשטיין התקשר אליו, אז, במסע המופלא באירופה, בקור הלא ייאמן של מוסקבה. "זה היה כל כך מרגש", אמר, "שמעתי את הקול שלו ולא האמנתי". ככה זה. גם לאנטבי, כמו לכולנו, יש לפחות סיפור אריק איינשטיין אחד.

        אוהדי הפועל תל אביב בבית אריק איינשטיין (יותם רונן)
        הקבוצה של אריק איינשטיין לא באמת יכולה להפסיד, והחולצה שלובש אריק איינשטיין היא האימא של המציאות (צילום: יותם רונן)

        ***

        האנשים נטשו את הכיכר וכל הדרכים הובילו לבית הקברות שברחוב טרומפלדור. זה בית קברות קטן, הזהירו, אבל זה לא עצר אף אחד. וגם כשהשערים נסגרו כי כבר היה צפוף מדי, מאות אנשים הקיפו את המתחם, טיפסו על החומות ונכנסו. קשישים וילדים התרסקו לתוך בית העלמין מגובה של כמה מטרים - הם לא יפסידו את הפעם האחרונה של אריק איינשטיין. ומי שלא נכנס, מצא מקום על גגות הבניינים השכנים. על גג הבניין שבטרומפלדור 26 עמדו יותר מ-200 אנשים. בכל חלון ברדיוס של קילומטר עמדו דמויות, השקיפו. מציצים 2013.

        הארון הגיע, ומתוכו יצא איינשטיין עטוף בתכריכים. "חברים, משפחה, אוהד של הפועל, תעזרו להם", ביקש חבר קרוב, לא בהכרח בסדר הזה. בכל מקום שלא העפת אליו את העיניים עמדו אורי זוהרים ומושונובים ושלמה ארצים. ואז עוד אנשים, ועוד ועוד ועוד. סיני, לנדאו, יעל ארד. ושוב, כדי להמחיש שאריק הוא של כולם, ניצב לו משה פייגלין, ועשרים סנטימטרים מאחוריו עמד נער אוהד הפועל. כל כך קרובים היו, שהצעיף האדום נוגע בעורף של פייגלין.

        "אני רוצה לראות איפה הבור", ביקש ילד, אולי בן שלוש, שתפס אחלה זווית על הכתפיים של אבא. "כולם רוצים", עונה האבא. כל אחד לקח מאיינשטיין משהו, ופרי היצירה שלו יכול למלא גם חודשים של אבל וזיכרונות. אבל איינשטיין הוא קודם כל ספורט. במדינה שספורט עבורה הוא דבר שולי ומשני לתאונות ופוליטיקה, בא איינשטיין, והתייחס לספורט כמו שרבים רוצים שיתייחסו אליו - כדבר הכי חשוב בעולם.

        הלווייתו של אריק איינשטיין בבית העלמין טרומפלדור. נובמבר 2013 (יותם רונן)
        אף אחד לא רצה להפסיד את הפעם האחרונה של אריק איינשטיין (צילום: יותם רונן)

        איינשטיין, בחייו ובמותו, ייצג את הטוב שיש בישראל, והאירוע הזה הזכיר לנו שעדיין יש טוב. הרבה טוב. וגם הספורט שלנו, למרות הכול, לא רע בכלל. כי אם איינשטיין אהב אותו, אז כולנו צריכים.

        ואז החלו לכסות את הסבא השלישי של כולנו. סבא ספורט. רעש האתים והאדמה התחבר לכדי מגנינה נעימה כזו, כאילו בעוד עשר שניות יחל עוד שיר של אריק איינשטיין. בשבת, כשהפועל תל אביב שלו - רק שלו - תצפין לקרית שמונה, באמת יהיה שיר כזה.

        "צבי אומר שקשה לו לנשום ונגמרו לו הטיפות,
        ואני חושב, אני חושב עלייך, ואיך שאת יודעת לפנק -
        אני אוהב אותך.

        סע לאט, סע לאט".

        לתגובות: orenjos@walla.co.il

        אוהדי הפועל תל אביב בהלוויית אריק איינשטיין (בן קלמר)
        אם הוא אהב את הספורט שלנו, כנראה שכולנו גם צריכים (צילום: בן קלמר)

        שחקני הפועל תל אביב נפרדו: "סמל לרומנטיקה בכדורגל"

        ההתאחדות הודיעה: טקסי זיכרון יתקיימו במחזור הקרוב של ליגת העל

        כך הפך אלוף הארץ והאוהד מספר 1 של הפועל תל אביב למקור הגאווה של כל האוהדים בישראל

        אריק איינשטיין הלך לעולמו: התגובות, הזכרונות, הסיפורים

        אוהדי הפועל תל אביב בפרידה מארונו של אריק איינשטיין (בן קלמר)
        (צילום: בן קלמר)
        אוהדי הפועל תל אביב בבית אריק איינשטיין (יותם רונן)
        של הפועל, אבל גם של כולם (צילום: יותם רונן)
        רבים מגיעים לחלוק לאריק איינשטיין בכיכר רבין כבוד אחרון. נובמבר 2013 (תמונות גולשים , נועם חן)
        בכיכר (צילום: נועם חן)