אחרי פתיחת העונה הסוערת, המאזנים של רוב הקבוצות החלו להתיישר למקומות צפויים יותר. הקבוצות שפתחו חזק במפתיע, כמו פילדלפיה, פיניקס ובוסטון, כבר במאזן שלילי. אך הפתעה אחת נשארה ובינתיים רק הולכת ומשתפרת - פורטלנד. לאחר פתיחה של 2:2, הבלייזרס ניצחו שמונה משחקים רצופים בדרך למקום השלישי בליגה, כאשר רק אינדיאנה וסן אנטוניו לפניהם. אז הגיע הזמן לבחון לעומק את אחת הקבוצות המסקרנות ב-NBA ולנסות להבין אם זה רציני או שגם הם יתחילו להפסיד בקרוב.
קודם כל, חשוב להבהיר - פורטלנד לא הייתה אמורה להיות נמושה השנה אלא קבוצה שנאבקת על מקום בפלייאוף של המערב הצפוף. בעונה שעברה היא לקחה חלק במאבקי הפלייאוף עד להתרסקות בשבועות האחרונים, בין היתר בגלל פציעות של שחקני הכנף ווס מתיוז וניקולה באטום. שני המאפיינים הבולטים של הבלייזרס בעונה שעברה היו היכולת ההתקפית הגבוהה של ארבעת השחקנים המובילים שלה - למרקוס אולדרידג', רוקי העונה דמיאן לילארד, באטום ומתיוז, והספסל הנוראי שהיה חלש ברמות היסטוריות. בקיץ הגיעו מספר שחקנים טובים יותר לספסל והרביעייה גדלה בשנה, כך שהציפייה הייתה שפורטלנד תהיה קבוצה די טובה השנה.
סטיב נאש: "אני ממש לא מתכוון לפרוש"
הטרנד המצליח ב-NBA מגיע לקיצוניות חדשה
הניסוי המעניין של יוסטון נכשל, ועכשיו היא מחפשת פתרון
בינתיים, פורטלנד קבוצה מצוינת. הספסל עדיין לא להיט, אבל רחוק מהאסון של העונה שעברה. המחליף הבולט הוא מו וויליאמס הוותיק, שמספק בינתיים 10 נקודות ו-5 אסיסטים למשחק ודואג לכך שהירידה ברמה כשהגארדים נחים לא תהיה דראסטית. דורל רייט ותומאס רובינסון הם מחליפים סולידיים שקולעים זריקות פנויות באחוזים סבירים, מה שלא היה קיים בעונה שעברה כשהספסל כולו קלע בפחות מ-40 אחוזי הצלחה.
בהמשך העונה יצטרף הרוקי סי ג'יי מקולום שנבחר במקום העשירי בדראפט וכרגע פצוע. מקולום הוא קומבו גארד שמתמחה ביצירת נקודות ואמור להיות מוכן לתרום מיד. הבעיה היא שהוא עושה תפקיד דומה לזה של וויליאמס, איתו רוטציית הגארדים תהיה מרשימה אבל עדיין יהיה חסר מחליף דומיננטי לגבוהים, בעיקר לאור האכזבה ממיירס לאונרד שיצא מהרוטציה. המאמן טרי סטוטס מעדיף לא להשתמש בהרכבים נמוכים, אבל עודף הכישרון בעמדות הגארד עשוי להכריח אותו לעשות זאת יותר בהמשך.
שדרוג הספסל מסביר חלק מהשיפור, אבל בוודאי לא את כולו. פורטלנד בינתיים מדורגת חמישית בליגה ביעילות התקפית, קודם כל בזכות ארבעת הגדולים שכל אחד מהם הוא כלי התקפי משמעותי. התיאום ביניהם משופר, הם סומכים אחד על השני, יודעים להפעיל אחד את השני ומפנים את הבמה בשמחה לשחקן החם. כל אחד מהארבעה מסוגל לקלוע מבחוץ - אולדרידג' הוא אחד מקלעי חצי המרחק הטובים בליגה, שלושת האחרים קלעי שלשות משובחים (השנה, בינתיים, הם אחראים על 7.9 שלשות למשחק ב-43.2 אחוזים), הם גם יודעים ליצור מצבי קליעה בעזרת פיק נ' רול (שילוב נהדר בין לילארד ללמרקוס), חדירה והוצאה (לילארד ובאטום), משחק פוסט (למרקוס) ותנועה ללא כדור (מתיוז ובאטום). סטוטס משתמש בתרגילי חסימות רבים ומגוונים שיוצרים עבורם את היתרון ההתחלתי, מכאן היריבות רק צריכות לבחור את הנשק שיהרוג אותן כשאף בחירה לא טובה.
אבל הסיפור המעניין יותר הוא ההגנה של הבלייזרס. בעונה שעברה ההגנה הייתה מהחלשות בליגה - דורגה במקום ה-26 ביעילות הגנתית לאחר שספגה 106.9 נקודות ל-100 פוזשנים. השנה, נכון לעכשיו, ההגנה השתפרה עד למקום סביר באמצע - 15 ביעילות הגנתית עם 101.6 נקודות ל-100 פוזשנים. בעוד שהקבוצה מוכשרת מספיק כדי לשמור על המקום הגבוה בהתקפה, השאלה הגדולה של העונה היא אם ההגנה אכן השתדרגה או שזה מצב זמני.
אף אחד מארבעת הכוכבים ההתקפיים הוא לא שומר גדול, כולל באטום שרק נראה כזה. שחקני החוץ מתקשים לעבור חסימות או למנוע מהשחקנים שלהם להגיע לטבעת, למרקוס מתקשה מול שחקנים זריזים ולא יודע לנצל את הגובה שלו (2.11 מ') כדי להפוך לגורם מרתיע בצבע. ההגעה של רובין לופז במקום ג'יי ג'יי היקסון עוזרת. לופז פחות מוכשר התקפית וריבאונדר פחות טוב, אבל לעומת היקסון הוא סנטר הגנתי אמיתי עם נוכחות בצבע, גם אם הוא רחוק מלהיות מוביל בתחום.
אך עם כל הכבוד ללופז, השינוי החשוב יותר קשור להחלטות האסטרטגיות של סטוטס. זאק לואו מאתר "גרנטלנד" כתב לאחרונה על כך שסטוטס והג'נרל מנג'ר ניל אולשיי הם חובבי סטטיסטיקות מורכבות ושסטוטס מעריך במיוחד את השיטה ההגנתית של אינדיאנה ובחר לאמץ אותה השנה במלואה. זה אומר הגנה שמרנית מאוד שכמעט לא מביאה עזרה ומתמקדת במניעת שלשות. בפיק נ' רול, השומר של החוסם (בדרך כלל לופז) יורד למטה כדי למנוע חדירה או הכנסת כדור לגבוה, פורטלנד מוכנה לחיות עם זריקה פנויה של אחד מהשניים מחצי מרחק.
מבט על המספרים מגלה שהבלייזרס חזקים במיוחד במניעת שלשות - היריבות קולעות שלשות באחוז הנמוך בליגה - 29.1. בכל מה שקשור לשלשות מהפינה, ניתן לקרוא לקבוצה של סטוטס אובססיבית. היריבות זורקות רק 3 פעמים מהפינה ומדייקות ב-26.7 אחוזים, שני נתונים קיצוניים מאוד. כדאי לשים לב לכך במשחקים של פורטלנד - השומרים של השחקנים בפינה פשוט לא זזים מהם, לא הולכים לעזור כמעט אף פעם. היריבות מאבדות הכי מעט בליגה, אך זה חלק מהשיטה של ההגנה השמרנית (השנייה בקטגוריה הזו היא אינדיאנה).
התוצאה היא, שמול פורטלנד קולעים בעיקר הכוכבים של היריבה. מובילי הכדור יכולים לסדר לעצמם זריקה נוחה מחצי מרחק כמעט מתי שמתחשק להם ומגיעים לצבע די בקלות, שחקני הפנים יכולים לעבוד בפוסט בלי שמגיעה עזרה. כך, שני המשחקים הטובים ביותר של דמרקוס קאזינס השנה היו נגד הבלייזרס - 35 ו-33 נקודות באחוזים נהדרים, אבל שאר השחקנים מיעטו לקלוע ופורטלנד ניצחה. גם סקוררים פחות גדולים כמו דמאר דרוזן, אריק בלדסו, ג'ארד סאלינג'ר ושון ליבינגסטון קלעו בכמויות מול הבלייזרס.
סטוטס, בעצם, הבין שהשחקנים שלו יתקשו למנוע מהיריבה להגיע לזריקות נוחות, אז הוא משתמש בסטטיסטיקות מורכבות כדי לדאוג שהזריקות האלה יהיו ממקומות פחות יעילים. כך, הוא מקווה שהיריבות לא יעמדו בקצב של ההתקפה הנהדרת שלו. בכך, פורטלנד שונה מאינדיאנה, שהסגנון הייחודי והשיטתי שלה בא לידי ביטוי בצד של המגרש בו היא גם ככה חזקה. אינדיאנה יכולה להרשות לעצמה להימנע מעזרה כי יש לה שומרים אישיים נהדרים ונוכחות נדירה ביעילותה של רוי היברט בצבע. כך, השיטה של ווגל עוזרת להגנה טובה מאוד להפוך למצוינת. פורטלנד מקווה להפוך הגנה חלשה לבינונית, בינתיים זה עובד אבל יש בכך סכנה לא קטנה.
את הסכנה ניתן היה לראות באחד משני ההפסדים - מול יוסטון. הבלייזרס הצליחו למנוע מהרוקטס להפגיז מבחוץ כמו שהם אוהבים, יוסטון סיימה עם 6 מ-22 משלוש, אבל המחיר היה שיוסטון קלעה ב-66 אחוזים ל-2 ו-54 נקודות בצבע. דווייט הווארד יכול היה לבצע את מהלכי הפוסט שלו בלי שאף אחד יפריע לו, ג'יימס הארדן הגיע לצבע בלי בעיה ויוסטון קלעה 116 נקודות גם בלי הצגת שלשות.
עד כה, פורטלנד לא שיחקה נגד יותר מדי יריבות עם יכולת התקפית גבוהה ושחקנים שיוכלו לנצל את המחסור בעזרה ואת הנתיב המהיר לצבע, שם מחכה לופז שאין לו יכולת להתמודד עם שחקן שבא עם תנופה. היחידות היו יוסטון וסן אנטוניו (לה פורטלנד הנחילה את ההפסד היחיד העונה), ברוקלין הייתה אמורה להיות השלישית אבל הגיעה ללא דרון וויליאמס וברוק לופז. כאשר פורטלנד תשחק מול מיאמי, OKC, הקליפרס, הניקס ושאר הקבוצות עם הסקוררים הגדולים, לא בטוח שהשיטה הזאת תעזור נגדן. גם אם הסגנון של סטוטס יוכיח את עצמו בעונה הרגילה, ובינתיים הוא מוכיח את עצמו בענק, בפלייאוף אי אפשר לתת לשחקנים כמו הארדן, כריס פול או ראסל ווסטברוק לעלות לזריקה נוחה מחצי מרחק מתי שמתחשק להם ולחדור בלי יותר מדי הפרעה.
עצם הדיבור על הפלייאוף מבהיר שפורטלנד נמצאת במצב טוב מהצפוי. הפתיחה החזקה הופכת אותה למועמדת ברורה לשחק בפוסט סיזן השנה, גם בהנחה שבקרוב יגיעו יותר הפסדים והבלייזרס לא ישמרו על המקום השני במערב. ההתקפה אמורה להספיק כדי לשמור על מאזן טוב, כל עוד לא יהיו פציעות אצל ארבעת הגדולים הדרך לפלייאוף נראית די בטוחה. אם וכאשר זה יקרה, פורטלנד תגיע על תקן הקבוצה הצעירה שנמצאת שם כדי לצבור ניסיון. לכן, גם אם השיטה ההגנתית לא תעבוד בפלייאוף זה יהיה בעיקר לקח לעתיד, אין צורך לטפח ציפיות מוגזמות כבר עכשיו.
אני מניח שהבלייזרס לא יבצעו שינוי משמעותי בסגל השנה (אלא אם כן תצוץ הזדמנות, למשל להביא את עומר אשיק במחיר מבצע) כי תהיה להם הזדמנות להחתים בקיץ שחקן על ה-MLE המלא והם יכולים להשתמש בכך כדי לחפש סנטר עם נוכחות משמעותית יותר בצבע מבלי לוותר על אף אחד משחקני המפתח. אם אולשיי יצליח למצוא אחד כזה פורטלנד מסוגלת להתפתח לקבוצה גדולה באמת, אבל יהיה לנו מספיק זמן לדבר על כך בעתיד.