לאחר ההפסד בדרבי האחרון, כתבנו כאן על הקורולציה בין אבדן הדורסנות של הנהגת מכבי תל אביב לבין היעדר האגרסיביות, כפי שבא לידי ביטוי על המגרש כשהצהובים משחקים בכלל ושומרים בפרט. לאחר ההפסד אמש לקוצ'ה לבוראל, צריך להצביע על זיקה אחרת ומשמעותית לא פחות. היחס בין האדישות שמפגינים השחקנים של דיוויד בלאט לבין האדישות, מידת ההשלמה או אולי הייאוש שמפגינים כלפיהם יושבי נוקיה. יכול בהחלט להיות שההפסד לקבוצה של סקאריולו מסמן, הלכה למעשה, את תחילת סוף דרכו של דיוויד בלאט במכבי. סביר להניח שהוא רחוק הפסד קרוב נוסף מלהיקרא לישיבה המכרעת עם חבריו הטובים מההנהלה. בפעם הקודמת שראשו של בלאט התנדנד, אמר דיוויד פדרמן שהם "שומעים את הקולות". אז זהו, שהפעם אין קולות. יש שתיקה רועמת. הדבר הגרוע ביותר שקורה למכבי תל אביב מודל חורף 2013 הוא שפשוט נמאס ממנה. במיוחד לאוהדים שלה. כמעט אין סיבה להתאכזב, כשכבר אין יותר שום ציפיות. אם יש רחשושים, הם מגיעים במיוחד מכיוונם של בעלי המנויים הלא מעטים שרוטנים ומודיעים שזאת השנה האחרונה שלהם בהיכל. נשבר להם. ובצדק.
והאדישות הזאת נשאבת מחבורת הזרים בצהוב, ואולי מקרינה על הביצועים שלהם. נציגי מכבי הפריחו לחלל האוויר את ההצהרות המתלהמות הצפויות לפני המשחק מול לבוראל. הבטיחו מלחמה, דם, אש ותמרות עשן. בפועל, מכבי הגיעה לסופם של שלושת הרבעים הראשונים עם פחות מארבע עבירות קבוצתיות. וזה רק הסימפטום ולא הבעיה. הבעיה היא שמכבי תל אביב היא כרגע קבוצה שאין לה כלום. אין טעם לפרט שוב את הבעיות בעמדת הרכז, עמדה מספר 4, את משחק ההתקפה האימפוטנטי והשבלוני וכן הלאה. יש טעם להסביר שוב כמה שאין לקבוצה הזאת דרך או אופי. ואין לה ביטחון. למעט דייויד בלו ושון ג'יימס שעשו קולות של מרפקים ונחישות, נשארה מכבי עם חבורת שחקנים מעוררת רחמים (אבל לא מעוררת סימפטיה) ששוטטה על המגרש עם הרבה כוונות טובות, אבל ללא ערך מוסף, מנהיג או מושיע שיכול להוציא את הכוונות הטובות הללו לפועל.
לפני פתיחת המשחק דיברנו בתכניתנו "משחק מקדים" על החדשות הטובות של מכבי. חולשתם הידועה של הצהובים בכל הנוגע לריבאונד ההגנה אמורה הייתה להסתדר מול אחת מקבוצות ריבאונד ההתקפה הגרועות ביורוליג, עם ממוצע של 8.6 ריבאונדים כאלה למשחק. בנוקיה לקחו הבאסקים כבר 15 כאלה, שהיוו מעל 38% מסך הריבאונדים מתחת לסל של מכבי. וכך, גם אם קבוצה מגיעה באנרגיות גבוהות ובטרוף (וזה לא בדיוק המקרה בעניינינו), אז חוסר היכולת לתגמל הגנה מוצלחת בסל קל בצד השני פשוט מוציאה מהבלון את האוויר אט אט.
אחד ממאמנינו הבכירים ביותר נקרא משם שנים על ידי שחקניו, מאחורי גבו כמובן, בכינוי "רנדום". טענו נגדו שניהול המשחק שלו, וניהול החילופים בפרט, מקרי ונטול תכנון מוקדם. ולמרות זאת, הרבה פעמים הדברים איכשהו מצליחים לו. הכדורסל של דיוויד בלאט אמור להיות הכל חוץ מרנדומלי, בהמשך לעבודה קשה, ידע עצום בכדורסל ותכנון ארוך וסיזיפי. אז אולי הוא לא רנדומלי, אבל הוא בטח שלא הגיוני או שיטתי. טייריס רייס עלה אתמול שוב בחמישיה. שיחק 15 דקות. קלע 7 נקודות. מסר 3 אסיסטים ואיבד כדור אחד. טוב הוא לא היה, אבל אקטיבי ואסרטיבי כן וגם סיפק מספרים לא רעים בכלל. ועדיין, למרות חסרונו של אוחיון, הוא שיחק בסך הכל 15 דקות.
דווין סמית' וג'ו אינגלס, שניים משלושת הפורוורדים עליהם בנויה הקבוצה הזאת, לא הגיעו אתמול לשחק. גם בגלל ההיסטריה וההקפדה ההגנתית (באישית ובאזורית) של סקאריולו, אבל בעיקר בגלל שהם פשוט לא באו לשחק. הצלע השלישית, דייויד בלו, דווקא כן. בלו נראה מהחדים בקבוצה בשני צידי המגרש. ועדיין לקח רק 4 שלשות. את הזריקות וההחלטות המכריעות במשחק לקחו השחקנים הלא נכונים ובמקומות הלא נכונים. בסך הכל, מכבי הצליחה להחזיק את ההתקפה של לבוראל קצר וקרוב. אם נוריד את מספר הנקודות מהזדמנות שניה ושלישית, הרי שעל אף הגנת הפלאט הלפ הפסיבית של בלאט, הוא הצליח לעמוד ביעד הנקודות של היריבה. אז אם ההגנה מחזיקה מעמד, למה בשני הפוזשנים המכריעים שמרה מכבי את הגנת המאסקינג המתחכמת של אזורית שמתחלפת לאישית ואפשרה שתי זריקות קלילות מחצי מרחק (באופן שמזכיר את ההפסד לאותה ויטוריה בעונה שעברה)? לא ברור ולא הגיוני.
בלאט אחראי ראשי לאיך שהחבורה שלו נראית. וכפי שכתבנו בתחילה, יש מקום להניח שהפסד קרוב נוסף ישלח אותו הביתה. הבעיה היא שאם וכשזה יקרה והנמסיס של חבורת פדרמן יתאדה להם מהעיניים, הם יאלצו להתמודד מול המציאות. והמציאות היא שהם ייצרו עבור המאמן שלהם סביבת עבודה בלתי אפשרית. שהם הצליחו להתרסק עם החלטה מקצועית אחר החלטה מקצועית בשנים האחרונות. שהקונספטים הנאורים והיפים שלהם, מגובים בתאוריות אינטילגנטיות, התגלו כקשקוש מוחלט. שתחת הנסיון לייצר מכבי חדשה, מודרנית וידידותית למשתמש הם נשארו קרחים מכאן ומכאן. מכבי תל אביב מודל חורף 2013 זקוקה לרמונט כללי. ואם מכוונים את האש כלפי קבלת ההחלטות המקצועית, צריכה לקחת אחריות כל שדרת מקבלי ההחלטות המקצועית במכבי. ובתוך השדרה הרחבה הזאת, אסור לשכוח את חלקם של כל הנוגעים בדבר, כולל המנהלים המקצועיים בתואר או בפועל, מחלקת הסקאוטינג ושאר האנשים שחשבו וכנראה חושבים שהם יודעים טוב יותר מכולם. כי מסתבר שהם לא.
כל אופציה אחרת תהיה עצימת עיניים שמונעת מחוסר מודעות עצמית ו/או מיהירות בלתי מוצדקת. האויב הכי גדול של מכבי תל אביב הוא לא ריאל מדריד, צסק"א, הפועל ירושלים או מכבי חיפה. האיום הגדול ביותר על האימפריה הצהובה טמון באדישות שבה כשלונותיה מתקבלים. ואם לא יחול שינוי משמעותי באופן ההתנהלות של מכבי תל אביב, אז סביר להניח שמצבה בעידן פוסט בלאט לא ישתפר.
יש שיר בשם "המנון לאדישות" שכתב ארקדי דוכין, שכולל את הטקסט הבא:
בואו נסתגר בחדרנו
ונאמר לעצמנו
זה מה יש, זה מה שהבאנו
הגיע הזמן, אומרת אמי, שהנהלת מכבי תל אביב תחליט מה היא רוצה לעשות ומי היא רוצה להיות כשהיא תהיה גדולה. אפשרות אחת היא להסתגר בחדר ולהגיד שהכל בסדר. שהיא בסדר. האפשרות השניה היא להבין שהבעיה המרכזית של מכבי תל אביב היא בהנהלה של מכבי תל אביב.