ההפסד לנובאק דג'וקוביץ' אמש (שני) בגמר טורניר סוף השנה בלונדון מנע מרפאל נדאל לסיים את עונת הטניס בקליימקס גדול. זו עובדה. הוא מנע ממנו לכבוש את המעוז הנחשב האחרון, התואר היוקרתי היחיד שלא הצליח לשים את הידיים עליו. ההפסד הזה אולי מנע ממנו לשכוח, ולו לשני חודשי המנוחה שמחכים לו לפני אוסטרליה, שהסרבי היה ונותר האתגר הכי מסובך שעומד לפניו כעת, ושיעמוד לפניו עד סוף הקריירה ככל הנראה. אבל מה שההפסד הזה לא שינה הוא את העובדה ש-2013 תיזכר לעד כשנה של נדאל.
לא של אנדי מארי ששבר את מנחוס ווימבלדון, לא של נולה שלקח מייג'ור משלו וסיים את השנה עם רצף של 22 נצחונות. אלה רק סיפורי רקע, כותרות משנה, בתוך נרטיב גדול בהרבה. והסיבה שבגללה 2013 שייכת לספרדי היא לא הקאמבק הגדול אחרי 7 חודשים בחוץ, אלא מה שהקאמבק הגדול הזה הצליח לעשות לראשונה לפתוח לדיון אמיתי, פומבי, שאלה שעד עכשיו התשובה עליה היתה די מובנת מאליה: האם יש לו, לנדאל, כבר עכשיו, קייס לגיטימי בשאלת מיהו גדול שחקני הדור הנוכחי? עכשיו, כרגע, היום. מבלי שיוסיף אפילו גראנד סלאם אחד לחגורה וכאשר המירוץ ההיסטורי-מספרי אחר פדרר עודנו בעיצומו.
ערב פתיחת טורניר המאסטרס פורסם בניו יורק טיימס מאמר מסקרן. הכותרת שלו היתה: "פדרר ונדאל מחזיקים בטיעונים שווים לגדולה. נכון לעכשיו". לא מעט אנשי טניס מוכרים התראיינו לכתבה והלך הרוח שהשתקף היה מאוד חד משמעי. הטיעון שחתם את המאמר היה שזכיה ראשונה בלונדון תהווה מסמך חשוב ב'תיק המשפטי' של רפא שהולך ונבנה במהירות. ולא, לא מדובר כאן בטרנד חולף.
מאז הזכיה האחרונה של נדאל ב-US OPEN לא מעט טניסאי על ששלטו בסבב בדורות הקודמים התבטאו בנושא יותר ויותר. השורה התחתונה זהה, ולא חשוב אם תשאלו את אגאסי ("גם אם לא יזכה מעכשיו והלאה בעוד סלאם, אפשר לטעון שרפא הוא הטוב בהיסטוריה"), את מקנרו ("אם יישאר בריא, נדאל יעבור בקלות את ה-17 זכיות"), וקצת במפתיע, גם את סמפראס ("תמיד היה לי ברור שרוג'ר הוא הכי גדול, אבל שכשברקע רפא עושה את מה שהוא עושה, יש לו קייס מהותי בוויכוח הזה"). אפשר לשער שאלה לא אמירות שהיו מופרחות לאוויר אלמלא הטניס הקסום שנדאל הציג מאז החזרה. עם 17 טורנירים בהם השתתף, 14 גמרים, 10 תארים, זכיה בשני סלאמים, ומאזן כמעט בלתי נתפס של 6:71, אלה אמירות שהספרדי הרוויח בכבוד.
ועם הדיבורים הללו שמסמנים את המייג'ור ה-17 שלו, או בעצם את ה-18, כרף המוחלט, כיום שבו הכל ישתנה ועולם הטניס ירעד, עולה שאלה לא פחות חשובה האם המספרים הם באמת חזות הכל? ואם כן, מדוע יתרון הסלאמים של פדרר על נדאל נחשב יותר, נאמר, מהמצ' אפ הפנימי ביניהם שנוטה לטובת הספרדי? למה הוא שווה יותר מהעובדה שלרפא רקורד עדיף על כל יריב בטופ 30 העולמי ואחוזי הצלחה גבוהים יותר באופן כללי בסבב? וזה עובד גם להיפך מדוע יתרון המצ' אפ של רפא לא מתקזז עם מה שבעיני רבים הוא ההישג הכי מדהים הגעה ל-36 רבעי גמר מייג'ור ברציפות של השוייצרי? ומישהו בכלל סופר את העובדה שמתוך אותם 32 מפגשים בין השניים, 15 נערכו על משטח שבו נדאל הוא מוטציה אנושית? ומה עם גביע דייויס ומדלית הזהב של נדאל מבייג'ינג? והיכן לעזאזל נעלמה בחישוב ההיסטורי העובדה שעד אמש נדאל מעולם לא ניצח את פדרר על משטח קשה באולם, שעל דשא היתרון הוא של השוייצרי, ושכמעט שליש מהמפגשים התקיימו בתקופה בה הצניחה ביכולת של פדרר החלה/היתה בעיצומה?
כמו בכל שיחת סלון טיפוסית, לוויכוח הזה אין כנראה סוף אמיתי וחד משמעי. אין לו עכשיו, ובניגוד למה שנהוג לחשוב אולי גם לא יהיה לו בעתיד. כי לפעמים, רק לפעמים, מספרים הם אמצעי מדידה שמפספס את התמונה הגדולה. או עושה לדמויות המצויירות בה עוול.
וכאן נכנסת 2013, או יותר נכון, כאן נכנס התפקיד שלה בבניית המורשת של נדאל. הקאמבק הבאמת מרגש הזה, הדברים שחווה רפא בכניסה לשנה הזו והדרך שבה הוא יוצא ממנה, כל אלה כבר לא מקריים. הם עוד פרק בספר מאוד עבה. 2013 מסמנת את אחת הקימות לתחייה הכי מרשימות, פיזית ומנטלית, של אתלט שמידת הרלוונטיות שלו כבר דרשה הוכחה יותר מפעם אחת בעבר. וההוכחה תמיד הגיעה.
הרי זה אותו רפא שלמד לשחק על דשא מול פדרר, שגנב לו עוד סט ועוד סט שנה אחרי שנה בווימבלדון, עד שהביס אותו במגרש הביתי ב-2008. זה רפא שמבור הפציעות הארור והעמוק של 2009 יצא ל-2010 הקסומה בה זכה ב-3 סלאמים ברצף. זה רפא שלמד להרחיק מהראש שלו את האויב הכי מפחיד ומסוכן, ואחרי 7 הפסדים רצופים לדג'וקוביץ' בגמרים ב-2011-2012, ניצח אותו ב-6 מ-9 המפגשים האחרונים. וזה רפא שאחרי למעלה מחצי שנה בלי טניס, סגר אמש עונה שגם בימים הכי גדולים שלו היתה נחשבת למופרעת.
אז כן, העיסוק במספר סלאמים, בפערים היסטוריים ובמצ'אפים הוא לגיטימי וכיפי, באמת. אבל השתעבדות למאזנים יכולה גם לגרום לנו לפספס את הסיפורים שמאחוריהם. ו-2013 היתה חתיכת סיפור עבור רפאל נדאל.
לביוגרפיה המקיפה והמעמיקה ביותר שנכתבה עד היום על פדרר קוראים "חיפוש אחר שלמות הסיפור של רוג'ר פדרר". זו בקלות היתה יכולה להיות גם שם הביוגרפיה של רפא. כי פדרר אכן מצא שלמות מדהימה ביופייה וביעילותה ואיתה הוא פירק את הסבב במשך 6 שנים, אבל בתווך גם נדאל איתר אותה. ואז איבד אותה בגלל מכאובי גוף. ואז שוב היא חזרה, ואז שוב הלכה. ומה שהוא נאלץ לעבור כל פעם מחדש, ובעיקר ב-2013, כדי למצוא אותה, זו העדות הכי מהימנה ועקבית לגדולה שלו. זה גם בדיוק מה שהופך אותו למי שהוא טניסאי השנה, ובעל קייס לגיטימי לתואר גדול שחקני הדור הנוכחי. קייס שלא בטוח שגדול משל אחרים, אבל גם מאוד לא בטוח שקטן. ואת זה אף מספר או רקורד כבר לא יוכל לקחת ממנו, אף שינוי בדירוג או במידות ארון הגביעים הפרטי. ובטח שלא הפסד לנובאק דג'וקוביץ' בגמר טורניר סוף השנה בלונדון.