10. שמעון אבוחצירא, רן אבוקרט ואלעד גבאי
הגיעו: קיץ 2013
רגע השיא: אבוחצירא כבש צמד בשמינייה באזרבייג'אן, גבאי ואבוקרט עדיין מחפשים.
איפה הם היום: ממתינים לפריצה.
מוקדם מאוד לשפוט את שחקני הרכש שהביא אריק בנאדו הקיץ, אבל עד כה התרומה שלהם, כמו גם של רובן ראיוס, מינורית עד לא קיימת. אבוחצירא לא כובש, גבאי (כמו שני מגנים ימניים נוספים שיופיעו בכתבה) צופה באייל משומר מהספסל ולאבוקרט יש 230 דקות בכל המסגרות. כשמסכלים על הבעיות המקצועיות של הירוקים: חוסר האיזון בסגל, המחץ בהתקפה והסגל שלא עבר רענון, אי אפשר שלא לתהות מה עשו שם כל הקיץ ומתי אחד המועדונים המפוארים בישראל יבין שמה שחסר לו יותר מכל זה סמכות ניהולית-מקצועית שחושבת לטווח ארוך. מנהל ספורטיבי. לפרטים: ג'ורדי קרויף.
9. דינו אנדלובו
הגיע: קיץ 2012
רגע השיא: רביעייה מול הפועל ניר רמת השרון (אפריל 2013).
איפה הוא היום: ממשיך לחפש את השער.
ראובן עטר התעקש, יעקב שחר הרים גבה, אבל יישר קו ושילם לבני יהודה מיליון יורו. שנה מוקדם יותר, הדרום אפריקאי היה ברירת מחדל של קבוצה בתקציב נמוך שפרץ בעיקר בזכות הפיזיות ומבנה הגוף. ייתכן שהקפיצה להיות הסקורר הראשי במועדון כמו מכבי חיפה הייתה גדולה מדי. המספרים דווקא סבירים. תשעה שערי ליגה ב-21 הופעות אשתקד. עוד שער אחד העונה, אבל הסטיגמה כבר קבועה. האוהדים סבורים שהוא גמלוני, מחמיצן ולא מתאים. בינוני וסביר. לא חומר ממנו עשויים חלוצים בכרמל.
8. דלה ימפוסלקי
הגיע: קיץ 2011
רגע השיא: שער שוויון בגמר הגביע מול הפועל תל אביב (מאי 2012).
איפה הוא היום: מושאל להפועל חיפה, מושבת בגלל שבר בארובת העין.
כשמנתחים את הירידה ההדרגתית של מכבי חיפה, אפשר לזהות נקודת פתיחה ברורה. קיץ 2011. שנה אחרי האליפות, שחר השאיר את אלישע לוי לעונה רביעית וזה יצא למסע רענון. רפאלוב נמכר, חמד עזב, מסיללה הושאל והזרים הוחלפו. לוי הלך על שחקני ליגה שהצליחו בקבוצות קטנות, אבל שוב נוכח לגלות שהמעבר למועדון עם לחצים וציפיות לא תמיד חלק. ההיפך הוא הנכון. כשקופצים גבוה מדי, ההתרסקות כואבת יותר. ימפולסקי דווקא התחיל טוב עם הופעות נהדרות במוקדמות ליגת האלופות, אבל דעך בהמשך ולא הצליח לבסס את מקומו. הוא ירד מ-26 הופעות ליגה תחת לוי לתשע אצל עטר ובנאדו עונה לאחר מכן ובקיץ שוחרר. ימפולסקי נכנס לסטטיסטיקה ארוכת שנים של שחקני רכש ישראלים שהגיעו לחיפה ונעצרו.
7. עודד אלקיים
הגיע: קיץ 2012
רגע השיא: באמת שניסינו למצוא
איפה הוא היום: עירוני קרית שמונה
אחד השחקנים הכי מוזרים שנחתו בכפר גלים בשנים האחרונות, אפילו ביחס למסע הרכש ההזוי שביצע עטר אשתקד. אפילו אצל מחזיקת הכרטיס, היריבה העירונית האדומה, היה מי שנדהם כשהגיעה ההצעה לרכוש את השחקן. אלקיים בילה בשנתיים שקדמו למעבר בעונות השאלה ולא היה בתכניות של הפועל חיפה. אז למצוא מקום בסגל של מכבי חיפה? להתחרות עם משומר ודגני? זו הייתה משימה בלתי אפשרית עם תוצאה ידועה מראש. אלקיים בילה בעיקר ביציע ורשם בסך הכול חמש הופעות, מתוכן ארבע בגארבג' טיים של הפלייאוף העליון.
6. דניאל צסארץ
הגיע: ינואר 2012
רגע השיא: שער שוויון בדקה ה-90 בדרבי (מרץ 2012).
איפה הוא היום: רייקה הקרואטית, מתאושש מקרע ברצועות הקרסול.
בשלב מוקדם מאוד של עונת 2011/12 הבינו הירוקים שלא יוכלו לשמור על תואר האליפות, אבל כשוולדימיר דבאלישווילי נמכר ו-ויאם עמאשה נפצע, הוחלט לצרף חלוץ. הבחירה בקרואטי בן ה-29 הייתה הזויה. צסארץ הגיע בהעברה חופשית מאריס סלוניקי אחרי גל פציעות, שנים של חוסר מזל, רזומה בינוני והמון חלודה. כל כך הרבה חלודה, עד שגם בתור סותם חורים זמני צסארץ לא הוכיח את עצמו. הוא נראה רע באימונים, שיחק מעט (192 דקות ליגה) וסיים עם אותו שער בדרבי שספק אם גם השרופים שבאוהדי חיפה יזכרו. צסארץ יצטרף לרשימה של שחקנים שבאו לתקופה קצרה, לא הותירו חותם ונעלמו מהתודעה. זוכרים את זקיץ'? זבאדיל? לורפיסה? לא ממש אה? ואגב צסארץ, הוא חזר בינתיים לקרואטיה. ושוב נפצע.
5. אוראל דגני
הגיע: קיץ 2011
רגע השיא: המעבר להפועל תל אביב
איפה הוא היום: מנסה לפרוץ אצל רן בן שמעון
רגע לפני סגירת חלון ההעברות של אוגוסט 2011 ואחרי שני מחזורי ליגה, הירוקים ביצעו העברה מפתיעה. מיליון דולר הועברו למכבי נתניה תמורת הקפטן והמגן הימני. דיברו אז על השקעה לטווח ארוך, על שחקן הגנה ורסטילי שיכול להתקדם ולהשתבח, אבל הציפיות התנפצו לרסיסים. דגני כבר היה במקום אחר, קפטן, שחקן מוביל ושחקן נבחרת והמלחמה על מקום בהרכב לא עשתה לו טוב. הוא נעלם, נראה כבוי ונדחק הצידה. אפילו ההגעה של עטר פגעה בו ודקות המשחק שלו רק הלכו והידרדרו. דגני היה צריך לצבור מומנטום, לקבל הערכה ממאמן שמאמין בו כי הכישרון קיים. בהפועל תל אביב זה בא לידי ביטוי. במכבי חיפה לא. כי לפעמים, לא מספיק לשלוף את הארנק ולהביא רכש. מאחורי כל ההעברה מתבקשת מחשבה לטווח הקצר והארוך ותכנית פעולה לשילוב שחקן. בחיפה נופלים בזה שוב ושוב ואולי בגלל זה קשה לשחקני רכש ישראלים לבוא שם לידי ביטוי. מנהל ספורטיבי כבר אמרנו?
4. חן עזריאל
הגיע: קיץ 2011
רגע השיא: שער ב-1:1 מול בני יהודה (נובמבר 2011). היחיד שלו בקבוצה.
איפה הוא היום: במאבקים משפטיים מול מכבי חיפה.
עסקה שנועדה לכשלון. שחר הודה לא פעם שרכש את החלוץ כדי לעזור כלכלית לבית"ר ירושלים ולאפשר לה לפתוח את העונה. נכון, עונה לפני המעבר עזריאל הבריק עם 10 שערים, אבל הוא לא היה מוכן מנטאלית או מקצועית להצטרף למכבי חיפה וספק אם בכלל רצה את זה. החיבור לא היה שם מלכתחילה והתוצאות היו בהתאם. 13 הופעות ליגה בלבד, שער אחד וחזרה לבית"ר בעונה שעברה. גם אשתקד הוא לא הרשים יתר על המידה ולא שכנע את אלי טביב לרכוש את כרטיסו. כרגע, עזריאל הוא שחקן מתנדנד. הסיפור שלו עם חיפה נגמר, הרומן עם בית"ר בפגרה והוא יושב בבית ולא מוכן לקבל כל הצעה. מוסר ההשכל: כדורגל וצדקה לא תמיד הולכים ביחד.
3. מרלון דה חסוס
הגיע: קיץ 2011
רגע השיא: אין
איפה הוא היום: במונטריי המקסיקנית ששילמה עליו שלושה מיליון דולר
הקשרים ההדוקים של שחר עם פיני זהבי הביאו למכבי חיפה בשנים האחרונות לא מעט זרים צעירים, בדרך כלל בעסקאות בזק וללא מבחנים. אלישע לוי, מצידו, לא תמיד אהב את הסוגייה ולא נתן לכל אחד מהם את הצ'אנס הראוי, אלא העדיף את הזרים שהוא הביא אחרי תקופה של בדיקה. דה חסוס הוא הדוגמה המושלמת. הוא נחת בישראל במפתיע למשבצת הזר החמישי. ילד פלא בן 20 אחרי פציעה לא פשוטה. שישה משחקים הספיקו לצדדים להיפרד. דה חסוס חזר לאקוודור, חזר לפרוח ולפני חודשיים נמכר למקסיקו תמורת שלושה מיליון דולר. האם חיפה פספסה הזדמנות לעסקת ענק? קשה להעריך. מה שכן אפשר לומר בוודאות זה שילד בן 20 במדינה זרה צריך את הזמן שלו להתאקלם כדי לבוא לידי ביטוי. בלי סבלנות, אין שום טעם לצרף זרים צעירים. לתשומת לב הקוראים זהבי ושחר.
2. יוריצה בוליאט
הגיע: קיץ 2011
רגע השיא: שער לרשת א.א.ק לרנקה בליגה האירופית (דצמבר 2011)
איפה הוא היום: אנרג'י קוטבוס מהבונדסליגה השנייה
מבחינה כלכלית, עסקת בוליאט היא אחת הנפילות הגדולות של שחר. הציפיות ממנו היו בשמיים. הרי לא כל יום מגיע לישראל בלם שנמנה על סגל נבחרת קרואטיה ועוד בן 24. הירוקים חשבו שמצאו שחקן לשנים, מחליף לדקל קינן ושחקן שאחרי כמה עונות טובות יוכל להימכר בסכום עתק. אבל בוליאט היה נפילה מקצועית גדולה. היו לו בעיות של מיקום ומהירות, הוא כבש שני שערים עצמיים וההגנה של הירוקים נראתה איתו מבולבלת וחסרת כיוון. אלישע לוי נתן לו צ'אנס אחרי צ'אנס, גם כשהמבקרים חתכו והאוהדים איבדו סבלנות. הוא המשיך לשחק גם אחרי ההגעה של אדין צוצאליץ', אבל השיפור לא הגיע. בכל הקיץ שעבר חיפשו לו הירוקים קבוצה ובסופו של דבר נאלצו להתיר את חוזהו ולשלו לו פיצויים. בוליאט חזר לזאדאר והשנה הוא בגרמניה. יעקב שחר הפסיד על העסקה שבעה מיליון שקל.
1. ג'ואל דמאו
הגיע: קיץ 2012
רגע השיא: טקס ההצגה הרשמי
איפה הוא היום: דברצן ההונגרית. בערך
אחת הביקורות הגדולות על מסע הרכש של עטר קשורה בחוסר היכולת שלו לקחת סיכונים. עטר חשב כמו מאמן מכבי נתניה, הלך על בטוח, על שחקנים מהליגה ועל זרים ששיחקו בישראל. לא חשב מחוץ לקופסה, תרתי משמע, ושילם מחיר כבד. כי מה שמתאים לקבוצה בתקציב נמוך כמו נתניה לא יכול בחיים לעבוד במועדון כמו מכבי חיפה. דמאו הוא הדוגמה המושלמת. בסך הכול מדובר בשחקן ליגה טוב שנתן עונה יפה בסכנין, אבל לא יותר מזה. הוא צעיר, אבל קשה לסמן אותו כפוטנציאל ענק. זו הייתה עסקה של פאניקה. עטר נלחץ מהפציעה של תמיר כהן ורץ לצרף קשר אחורי. הירוקים נתנו לדמאו חוזה לשלוש שנים ובמהרה הבינו את גודל הטעות וצירפו גם את אביחי ידין. כשעטר היה במועדון, הוא ניסה להצדיק את המהלך ונתן לדמאו לשחק. כשעטר פוטר, גם דמאו סיים את דרכו במועדון. הוא הוקפא ובתום העונה קיבל את הכרטיס וחתם בהונגריה. גם שם אגב הוא לא משחק. דמאו הוא השחקן שמסמל יותר מכל את הכשלון של עטר ומבהיר את הבעיה הכי גדולה של חיפה. שחר וצ'יזיק נותנים יותר מדי משקל לגחמה של מאמן כזה או אחר. הם לא שואלים שאלות ואומרים 'כן' לרוב הבקשות המקצועיות. התוצאה היא שלמכבי חיפה אין קו, אין מדיניות רכש ברורה וגם הצעירים שלה הולכים לאיבוד. דמאו צריך להיות הנורה שתהבהב לשחר כל ינואר, כל קיץ וכל פעם שהוא חושב על מינוי מאמן. טראומה שתלמד אותו שמשהו בהתנהלות חייב להשתנות. ויפה שעה אחת קודם.
