פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        אחד משלנו

        הוא מעורר גאווה וסלידה, מביא כבוד ומבוכה, כשהוא מצליח הוא שגריר, כשהוא מפסיד הוא בושה. פז חסדאי צופה במעלליו של גיא לוזון בבלגיה, ורואה שיקוף של הכדורגל הישראלי

        העניין עם גיא לוזון, הוא שאי אפשר להישאר אליו אדיש. יש בו משהו שסוחט ממך מחשבות ורגשות, שליליות וחיוביות, כמעט תמיד קיצוניות. אני צופה בו ומתמלא בסלידה ואימה, בגאווה והזדהות, בדרך כלל במבוכה, לפעמים גם במעט חיבה. אנחנו כבר מכירים את האיש ומזהים את המניירות, אבל לא פעם אני תוהה מה הייתי חושב עליו אילו הייתי בלגי.

        סביר להניח שבעיניים בלגיות, קצת נאיביות, הוא נראה כמו טיפוס מעניין. עוף מוזר. מאמן אקזוטי עם סגנון מיוחד. מעין שינוי מרענן מהשמרנות המקומית, מישהו לא צפוי, איש מקצוע ייצרי מהמזרח התיכון. ייתכן שעבור אחרים הוא נראה אלים. פרוע, לא ייצוגי, בעיקר חסר תרבות. כך או כך, נדמה שלאחרונה גם הבלגים, בין אם הם רוצים או לא, בדיוק כמוני, לא מצליחים להתעלם מהמאמן שמוליך את הטבלה.

        גיא לוזון מאמן סטנדרד ליאז' (רויטרס)
        מכור למצלמה, שבוי בתוך הדמות שבנה לעצמו, של ?המאמן המשוגע?. לוזון (צילום: רויטרס)

        והוא נהנה מכל שנייה. ביום ראשון, מול אנדרלכט, כל הסימפטומים שלו הגיעו לשיא. הוא הורחק אחרי שהשתולל על הקווים, עלה ליציע והתחיל בהצגה. התנהג בתזזיתיות, עבר ממקום למקום, נעמד על הגדר בהפגנתיות, התחיל לקשקש עם שדרית הקווים. לאורך כל הזמן פשוט התמוגג מתשומת הלב. כמו שחקן (actor) שמכור למצלמה, לוזון כבר שבוי בתוך הדמות שבנה לעצמו, של ?המאמן המשוגע?. מתישהו זה עובר את גבול הלגיטימיות.

        כל סוגיית ?המאמן האמוציונלי? היא שנויה במחלוקת. כולם אוהבים מאמנים מעורבים, שצועקים על הקווים, שלפעמים יוצרים קשר מיוחד עם השחקנים ויוצרים מחויבות, ותמיד מחמם את הלב לראות שחקן שכובש גול ורץ לחגוג עם המאמן. מצד שני, כואב לי לשמוע שמספידים את קשטן ודומיו, כשטוענים שהימים של הגנרלים הנוקשים חלפו מן העולם. אני חסיד גדול של דיסטנס, של גינוני כבוד, של תלמידים שקמים כשהמורה נכנס. כל הסחבקיות הזאת לא הולמת לטעמי את מקצוע המאמן. היא נטולת פאסון או קלאסה, היא זילות לתפקיד.

        לוזון באמת מקשה עלינו לחבב אותו. הוא לוקח את ההצגות שלו לרמה אחרת. זאת לא החגיגה האמוציונלית של שלומי דורה בדרבי, שהיה בה משהו חינני. באמוציונליות של גיא לוזון יש אלימות. הפרומואים בצ?רלטון מראים אותו חוגג עם השחקנים בפראות, קופץ עליהם באגרופים קפוצים תוך כדי חגיגות שערים, צורח. לאחרונה הוא גם יורה מהמותן בראיונות, והשבוע טען שהשופטים בבלגיה מעדיפים את אנדרלכט. לא מכובד, בטח לא ממאמן זר, אורח במדינה.

        גיא לוזון מאמן סטנדרד ליאז' (GettyImages)
        כל עוד הוא במקום הראשון, זה קטנוני להתמקד במניירות. כל עוד הקבוצה מנצחת, השתוללויות והפרצופים מקבלים לגיטימציה. לוזון (ציללום: אימג’בנק, Gettyimages)

        למרות הכול, היחס ללוזון אמביוולנטי, כי ההצלחה שלו מציגה את הכול באור אחר. היא כביכול ?סותמת פיות?, כמו שהלוזונים כל כך אוהבים לעשות. קשה להיות נחרצים נגדו, כל עוד הוא במקום הראשון. כל עוד השיטה עובדת, זה קטנוני להתמקד במניירות. כל עוד הקבוצה מנצחת, השתוללויות והפרצופים מקבלים נופך אחר. הכול לא סתם מקבל צידוק ולגיטימציה - אלא אף נוצרת תחושה כאילו להתנהגות שלו יש חלק בהצלחה. שה?טירוף? שלו מוציא מהשחקנים את המיטב.

        בנוסף, הוא ישראלי, ולא סתם ישראלי, אלא ישראלי בגולה. אוטומטית הוא זוכה לכינוי ?שגריר?, יעני נציג רשמי, דמות מייצגת, וככזה צריך ?לפרגן? לו, לאחל להצלחתו. מודה, גם אני חוטא לפעמים בפטריוטיות דביקה שכזו, ומאחל לו לנצח את הגויים בשמנו. בימים אלה, כשכל נציגינו ביבשת מתקשים להביא גאווה לכדורגל הישראלי, נחמד להתנחם במחשבה שמאמן משלנו מצליח באירופה.

        מצד שני, הישראליות רק מגבירה את המורכבות ביחס אליו. היא חרב פיפיות. העובדה שהוא ?משלנו? הופכת את המבט בלוזון לביקורתי יותר. אנחנו יותר רגישים להתנהגות שלו, הוא מביך אותנו יותר בקלות, כל השתוללות או ראיון אמוציונלי מבישה אותנו באופן אישי. ועם הרגישות הזאת, האמביוולנטיות גוברת: כשהוא מצליח הוא ?תוצר מקומי?, ?אחד משלנו?, ?מקור לגאווה?, ?השגריר הכי מצליח?. כשהוא מפסיד הוא מהר מאוד הופך ל?בושה למדינה?.

        גיא לוזון מאמן ישראל הצעירה חוגג (ברני ארדוב)
        מייצג את כל ישראל, על כל רבדיה. לוזון (צילום: ברני ארדוב)

        מה שבעיקר מטריד בכל הדמות של גיא לוזון, זה שהוא באמת ?משלנו?, בכל מובן המילה. הוא מייצג את החוצפה הישראלית, שיכולה להצליח במעוז המעונבים. יש בו כנות וישירות, שלפעמים יכולות לעורר חיבה. יש לו ידע מקצועי ויכולות מקצועיות, למרות ההספדים על הענף. הוא מצליח, גם כשרבים מאחלים לו להיכשל. מנגד, הוא מייצג את השפה הבוטה וההתנהגות האגרסיבית; את תחושת הנרדפות, גם כשאתה החזק; את ההתרחשויות התמוהות והמפוקפקות מאחורי הקלעים, את קיצורי הדרך; את הגישה האלימה, המתגוננת והתוקפנית במקביל. גיא לוזון הוא מדינת ישראל, הוא הכדורגל הישראלי. וככזה אי אפשר שלא להביט בו בחיבה ובסלידה, להרגיש מחובר ומנותק בו זמנית.

        מאמן נבחרת בלגיה לשעבר: ”הסגנון של גיא לוזון אלים”

        מאמן קורטרייק: ”גיא לוזון מתנהג כמו אחרון השחקנים”

        מדור השגרירים בוואלה! ספורט