ריבוי ערוצי הטלוויזיה והזמינות של משחקים גדולים לא עשו בשנים האחרונות טוב לתדמית של אוהד הכדורגל הישראלי. הוא חלק מהנוף של ליגה שרבים טוענים שאין לה זכות קיום, של כדורגל שנחשב בעיני הציבור לנחות. הוא צריך לתרץ, כל הזמן לתרץ, להיאבק על קיומו. הוא נדרש לשאלות כמו "איך אתה רואה את הדבר הזה" או "מה איבדת בעכו". מפנה חצי יום ויוצא מוקדם מהעבודה כדי להגיע לטדי. צריך להתחנן לאישה שתלך היא לאסיפת הורים ביום שני, כי "זה נופל בדיוק על חיפה-הפועל. אז מה אם זה מתחיל בתשע ואני אספיק? לא, אין מצב שאני מספיק".
קשים הם חייו של האוהד ממילא, והם הופכים לבלתי אפשריים כשמציבים מולו משוואה לא הוגנת, לא שוויונית ובעיקר חסרת אחריות: ברצלונה ריאל מדריד מול רמת השרון הפועל תל אביב.
אדם מן היישוב לא היה מעז להעלות במוחו אפילו שקילה של האפשרויות. לו היה זה הדרבי של מילאנו או ארסנל-צ'לסי אולי עוד היו צפים הלבטים. הלא משחקים אלו, אטרקטיביים ככל שיהיו, עשויים להסתיים ב-0:0 בדיוק כשם שתוצאתם הסופית יכולה להיות 3:5. אבל הקלאסיקו, הו הקלאסיקו - המחוז היחיד שעדיין מבטיח גולים ודרמות ותמיד מקיים, המשחק הבודד שמצדיק את הדציבלים הגבוהים של נדב יעקובי. ניימאר, רונאלדו, בייל ומסי על אותו מגרש. איך אפשר לוותר על החגיגה הזו?
אפילו להתייעץ עם חברים אסור. זה סוד. אף אחד לא צריך לדעת שברבע לשבע צעקת על המסך "שופט, תשרוק כבר, חבל על כל דקה" והתחלת לחשב. עד שבע יש רבע שעה. קלאסיקו זו חפיפה של חצי שעה ואז מחצית. עוברים רבע שעה לספרד, חוזרים להפועל לרבע שעה, ואז עוד חצי שעה חופפת ונגמר. בזמן ששני המשחקים מתקיימים במקביל נזפזפ כמו משוגעים ואם יהיה מזל לא נפסיד גולים. אבל אתה הרי תמיד מפסיד גולים, זה משהו שאתה לוקח בחשבון. אם תפסת את הגולים, אלה שלא ראית, בהילוך החוזר - דיינו. מהבחינה הזו, עליכם להסיר כעת את הכובע בפני: שלושה גולים בגרונדמן ועוד שניים בקמפ נואו בלייב, ארבעת האחרים בריפליי. מחאו כפיים למאסטר.
ואחרי שכל זה נגמר אתה מרגיש אשם כמו גבר שבגד בזוגתו או מהמר שיצא מהקזינו בלי פרוטה, מאתגר את עצמך בשאלה הקיומית איזה מין אוהד כדורגל אתה. ובכלל, האם תהיה מסוגל לספר את האמת לאלה שבעבודה ישאלו אותך אם ראית את הקלאסיקו? מה תגיד להם, שעה, חצי משחק? ואוי לך אם תעז לספר להם לאן זפזפת באמצע, עדיף כבר לשקר ולהגיד שמשהו צד את עיניך בערוץ ההיסטוריה. את העובדה שעשית את המסלול הבלתי אפשרי בין קמפ-נואו לגרונדמן איש לא יידע.
אז אל תספרו לאף אחד. טוב?
הופעה של שלושה שערים ושני בישולים משמשת כרטיס כניסה מיידי לפנתיאון של כל שחקן, גם כשההספק הזה נרשם מול קבוצת תחתית חלשה. איתי שכטר ניצל את ההזדמנות לא רק להקים את הפועל תל אביב מהקרשים, אלא גם לפרוק הרבה לחץ עם התפוצצות שהביאה להתמוגגות גדולה מצדו ומצד רן בן שמעון.
יש פעמים שבהן עדיף לחסוך את הפוליטיקלי קורקט. הפועל ניר רמת השרון, אליה עוד נגיע בהמשך, היא בדיחה עצובה, קבוצה שמאיימת להפוך לקרקס הכי גדול שראתה הליגה מאז בית"ר נתניה ב-1986. לכן, היכולת הזו של שכטר והניצחון הגבוה של האדומים לא יכולים להעיד על שום דבר. שכטר טוען שגם בטדי יכול היה להיגמר כך ויש בדברים שלו מידה רבה של אמת עד עכשיו לא ברור כיצד הפועל תל אביב ירדה ביום שני להפסקה עם אפס שערים ועדיין, אין להשוות בין ההגנה הרעה לעתים של בית"ר להפקרות שמסתובבת ברחבה של רמת השרון. השער הראשון, שבו קיבל גילי ורמוט מתנה משכטר בעקבות התפרסות רעה מאוד של ההגנה, הוא דוגמה מצוינת לקלות שבה הפועל תל אביב הצליחה לנצח אתמול.
זו הסיבה שהפועל תל אביב לא יכולה לקבל שום אינדיקציה חיובית מהניצחון הזה. שכטר, למרות הטענה שלו ליכולת טובה גם במשחק הקודם, נראה חיוור ובעיקר מדושן מול בית"ר, על פניו אותו שובע ועייפות מסוימת שנראו גם במשחקים הקודמים. עד אתמול, ניכר היה שהבחירה שלו בהפועל תל אביב על פני מכבי חיפה או מכבי תל אביב באה מטעמי נוחות, היא נעשתה כדי להיקלט במערכת שהוא מכיר ושבה יקבל יותר זמן חסד. האם כל זה ישתנה מעכשיו ושכטר ו-וורמוט יחזרו להיות המכונה הקטלנית של ימי אלי גוטמן? יכול להיות, אבל עדיין לא צריך לבנות על הסנונית שעפה בשבת מעל אצטדיון גרונדמן.
שתי קטנות
1. שמו של איציק רוכברגר כיכב בכותרות השבוע, כשהיה אחד מראשי הערים שנבחרו לעוד קדנציה בתפקיד למרות הליכים פליליים המתקיימים נגדם. איני מתגורר ברמת השרון, אבל אומרים שרוכברגר הוא ראש עיר טוב. אלא שמה שאנחנו, אוהדי הכדורגל, זכינו להכיר מרוכברגר הוא בעיקר את התופעה העצובה של הפועל ניר רמת השרון את המעורבות הקבועה והמוגזמת שלו בנעשה (בנו הוא דובר הקבוצה), את ההנהלות שבאו והלכו, את המשכורות שלא משולמות ואת ההתנהלות החובבנית שבעטיה הגיעה הקבוצה לעברי פי פחת. אז אי אפשר, כנראה, לקחת מרוכברגר את מה שעשה ברמה המוניציפאלית ויש לזכור כי אם לא הוא רמת השרון כלל לא הייתה משחקת בליגה הבכירה, אבל מותר בהחלט לראות בו את אחד האשמים בכך שליגת העל מונה היום רק 13 קבוצות.
2. נגד אותה רמת השרון הסתפקה מכבי תל אביב בשער אחד בלבד, אף שהחזיקה בכדור יותר מ-70 אחוז מהזמן. זה גם היה השער היחיד שכבשו הצהובים בשלושת משחקיהם האחרונים בליגה ובאירופה. אפשר להסביר את חוסר המחץ ההתקפי בעייפות, בירידה ביכולת או ברוטציות של פאולו סוזה, אבל האמת, כך נראה, פשוטה בהרבה: מכבי תל אביב פשוט משועממת. היא משועממת כי כולם כבר קבעו שהיא תהיה אלופה, ונכון לעכשיו כולם גם מצדיקים את הקביעה הזו. מכבי חיפה לא קרובה, הפועל תל אביב מדשדשת, קרית שמונה לא מסוגלת להבקיע בבית מול מכבי פתח תקווה והפועל באר שבע, שבהתחלה נראתה כמו הדבר האמיתי, לא מנצחת כבר שלושה משחקים ברציפות.
אין, אם כך, פלא שמכבי תל אביב זחוחה. הפיתרון המיידי לזחיחות הזו יכול להיות תיקו או ניצחון לסכנין בבלומפילד ביום שני. תוצאה כזו יכולה אולי לשרת את מכבי תל אביב ולהוציא אותה מהשאננות כדי שתתחיל לשחק כדורגל טוב יותר, אבל עוד לפני כן תעשה טובה לליגת העל ותכניס קצת מרץ למאבק הצמרת העייף. דבר אחד בטוח: התוצאה הכי גרועה שיכולה ליפול שם היא עוד 0:1 חיוור.
בין השורות
מאמן הפועל תל אביב רן בן שמעון: "לעולם לא אוריד ציפיות מקבוצה שאני מאמן".
רוצה לומר: נבהלתי כהוגן מהלינץ' שעשו לי אחרי שאמרתי שאנחנו לא ברמה של מכבי תל אביב.
מאמן מ.ס. אשדוד ניר קלינגר: "אני מאוכזב, אבל אנחנו קבוצת כדורגל. פעם זה טועה ופעם אחר טועה".
רוצה לומר: אין לי כוח יותר לנאיביות האשדודית.
מאמן מכבי פתח תקוה משה סיני: "כרגע אנחנו לא יודעים עדיין לאן אנחנו הולכים, נדע בהמשך".
רוצה לומר: אה, אני יודע בדיוק לאן אנחנו הולכים לפלייאוף התחתון.
מאמן סטנדרד ליאז' גיא לוזון: "סטנדרד אנדרלכט זה כמו ברצלונה ריאל".
רוצה לומר: תמיד ידעתי לשמור על פרופורציות.
בית"ר ירושלים לאחר גילוי הרימון מתחת לרכב של אלי טביב: "חשוב שכולם יזכרו כי מדובר אך ורק בספורט, למרות כל האמוציות העוטפות את המשחק. אם מגיעים למצב של הנחת רימון מתחת לרכבו של בעלים של מועדון כדורגל, שום הישג ספורטיבי לא שווה".
רוצים לומר להם: רגע, רגע מי החליט וקבע שזה קשור לכדורגל?
לא להאמין ש...
עד שזר אחד (אנדלובו) כבר חוזר לעניינים במכבי חיפה, זר אחר (שראנוב) בדיוק מאבד את זה.
טל בן חיים הצליח לקבל פעמיים בתוך שתי דקות צהוב על נגיעת יד.
יוסי בניון ממשיך לקחת את הזמן.