כל האופציות פתוחות: מיכאל יוכין מתכונן לקלאסיקו הראשון

יש משחקים בלתי נסבלים לצפייה באופן קיצוני, במהלכם בא לך לשבור את הטלוויזיה, ואפילו אופרת סבון מקסיקנית נראית אלטרנטיבה ראויה יותר לזפזופ. למזלנו, זה לא קורה יותר מדי, אבל את סיוט המפגש בין פרגוואי ליפן בשמינית גמר מונדיאל 2010 קשה לשכוח. זו היתה זוועה אמיתית, 0:0 יבש ומחפיר, והוא עוד נגרר להארכה. 120 דקות מבוזבזות בהחלט מהחיים. טאטה מרטינו היה מאמן פרגוואי באותה התמודדות, והוא יצא עם ידו על העליונה בתום דו קרב הפנדלים.

באופן כללי, פרגוואי של מרטינו היתה נבחרת פיזית ומשעממת להחריד. היא סחטה תיקו מאיטליה, ואפילו לא היתה רחוקה מלנצח את ספרד ברבע הגמר, אבל המטרה הראשונה שלה היתה להרוג משחקים. אפילו מול ניו זילנד, במחזור הנעילה של שלב הבתים, כאשר מרטינו ידע שנקודה תספיק לו – הוא שיחק על תיקו מאופס. זה עבד טוב אפילו יותר בקופה אמריקה כעבור שנה, כאשר חמש תוצאות תיקו רצופות הזניקו את פרגוואי לגמר, ללא אף ניצחון לרפואה.

אז איך זה מסתדר עם הצגתו של מרטינו כתלמיד מחונן של מרסלו ביילסה? איך הוא הפך את ניואלס אולד בויס לקבוצה כה מלהיבה ותוססת בליגה הארגנטינית ההגנתית, והצעיד אותה לאליפות הקלאוסורה האחרונה עם ממוצע של יותר משני שערים למשחק? הרי זו היתה קבוצה ששיחקה במערך 3-3-4, עם לחץ בלתי פוסק על היריבה, והוכתרה כ"מיני ברצלונה".

ברצלונה דואגת: ג'רארד פיקה לא התאמן, בספק לקלאסיקו

זלאטן מרים את רף הציפיות, כל המספרים מהרביעייה המדהימה

התשובה לכך פשוטה. מרטינו אינו דוגל בשיטה מסוימת, אלא מתאים אותה לכלים העומדים לרשותו. לא רק זאת - הוא מסוגל ליישם רעיונות שונים, לעתים מנוגדים, עם סגל קבוע. הארגנטינאי אינו שבוי בקונספציה מסוימת, אלא מנתח כל משימה בפני עצמה, כאשר התוצאה הסופית מהווה יעד מרכזי. כדורגל יפה ואטרקטיבי אולי רצוי מבחינתו, אך ממש לא הכרחי. קשה לחשוב על נבחרת בונקריסטית יותר מאשר פרגוואי מודל 2010.

זה בסדר. יש מאמנים שמזוהים באופן מוחלט עם סגנון ייחודי משלהם. הוא הופך למורשתם, וכל חייהם מוקדשים לו. פפ גווארדיולה הוא דוגמא נפלאה לכך, ולרשימה זו קל להוסיף דמויות כגון טלה סנטאנה ויוהאן קרויף מצד אחד של הסקאלה, או אגיל אולסן וג'קי צ'רלטון מהעבר השני. אבל יש גם מאמנים גדולים ללא זיהוי מסוג זה או איזו אידיאולוגיה עמוקה שהם מעוניינים לקדם. הם זורמים עם מה שיש.

תנסו, למשל, לחשוב מה מאפיין את פאביו קאפלו. בעונת 1991/92 מילאן שלו שיחקה כדורגל מהפנט עם השלישיה ההולנדית המפורסמת ודרסה את הליגה האיטלקית ללא הפסד, עם 74 שערי זכות ב-34 משחקים, כולל 0:5 בלתי נשכח על נאפולי. שנה בלבד מאוחר יותר, ללא מרקו ואן באסטן, רוד חוליט ופרנק רייקארד, אותו קאפלו לקח בעונת 1993/94 סקודטו בסגנון מתסכל ומשעמם עם אלפי יציאות לנבדל בכל משחק, ו-36 כיבושים בלבד – הממוצע הנמוך ביותר עבור אלופה אפילו באיטליה. ואז, בסיום העונה ההיא, התפוצצו לפתע הרוסונרי על ברצלונה בגמר ליגת האלופות, וגרמו לדרים טים של קרויף להיראות כמו חבורת חובבים עלובה עם 0:4 היסטורי. פנים רבות יש לקאפלו. האליפות הראשונה שלו בריאל מדריד ב-1997 לא דומה כלל לתואר השני ב-2007.

פנים רבות יש גם למרטינו. טרם הגענו לסוף אוקטובר, עברו חודשיים בלבד מאז הבכורה הרשמית של טאטה כמאמן ברצלונה, ועדיין מוקדם להגיע למסקנות נחרצות לגבי השינויים שהוא הנהיג, אך אפשר לקבוע בזהירות המתבקשת כי הבלאוגרנה היא קבוצה מגוונת יותר בעידן החדש. המאמן החדש לא שבר את הכלים, ובמקרים רבים הטיקי טאקה מיושם בקפידה יתרה, כמו למשל מול סלטיק בגלזגו בליגת האלופות, שם התישה ברצלונה את היריבה עם אינספור מסירות כמיטב המסורת. לעומת זאת, ראינו גם את המשחק המפורסם מול ראיו וייקאנו בו נהנתה היריבה מיתרון באחזקת כדור לראשונה מאז 2008. מרטינו לא מתנגד עקרונית למורשת גווארדיולה וטיטו וילאנובה, אבל לא מכור לה. המסירות הקצרות אינן מהוות סם שהוא חייב להזריק לווריד כל בוקר. "אני לא בוגר לה מאסיה, ולא הולנדי", אמר מרטינו עם כניסתו לתפקיד. וזה אכן נדיר מאוד בקאמפ נואו, גם אם וילאנובה לא עונה טכנית להגדרה הזו.

יש פרשנים שטוענים כי מרטינו החזיר לברצלונה את שיטת הלחץ האינטנסיבי במחצית המגרש של היריב, שהיתה כה אופיינית בתקופת גווארדיולה והוזנחה מעט בעונתו של וילאנובה. קביעה זו שגויה – או ליתר דיוק נכונה למחצה. היו משחקים בהם התנפלה בארסה על היריב ביתר שאת ולא איפשרה הנעת כדור, כמו ב-1:4 על סוסיאדד בו נכבשו שלושה שערים ב-23 הדקות הראשונות. אבל היו גם מקרים לא מעטים, כמו נגד ראיו ואלמריה, בהם ברצלונה נסוגה בכוונה תחילה לעמדות עמוקות הרבה יותר, והזמינה את היריבה לחשוף את עצמה למתפרצות. גישה זו מזכירה יותר את ריאל של ז'וזה מוריניו מאשר את בארסה של פפ, ואם כבר מדברים על המיוחד – הרי לכם עוד מאמן שמשנה פנים וצורות בהתאם לנסיבות. בראייה לטווח ארוך, השיטה המעורבת עשויה להוות יתרון, כי הוא חוסכת את כוחות השחקנים. פעמים רבות בעידן גווארדיולה הגיעה בארסה לישורת האחרונה תשושה מדי, והעונה הסיכוי לכך נמוך יותר.

ליאו מסי, אשר מעורבותו במינויו של מרטינו ברורה על אף ההכחשות, היטיב לבטא את הגישה החדשה: "ככל שיש אופציות מגוונות יותר, כך המצב טוב יותר עבורנו. יהיו משחקים בהם נניע את הכדור כל הזמן, ויהיו משחקים בהם נתגונן ונצא למתפרצות. יש לנו שחקנים מהירים ומוסרים טובים". "אין כל פסול בכדורים ארוכים", קבע ג'רארד פיקה, ובמשחקים מסוימים אפילו ויקטור ואלדס שלח כדורים ללא כתובת למחצית המגרש של היריב.

אז מצד אחד ברצלונה גמישה הרבה יותר, אולם במובן נוסף היא דווקא מקובעת יותר. עד כה, עמדות השחקנים על המגרש נוקשות הרבה יותר אצל מרטינו בהשוואה לגווארדיולה ו-וילאנובה. חילופי המקומות תכופים הרבה פחות, ואפשר לראות זאת במיוחד בתפקודו של ניימאר שדבוק לקו השמאלי במשך משחקים רבים, ולא מאפשר למגן השמאלי שמאחוריו להצטרף להתקפות באופן יעיל. מסי נראה כמו חלוץ חוד טבעי יותר בתחילת העונה, יחסית לתפקיד "תשע מדומה" הידוע. בעוד גווארדיולה ניסה לשכלל ולשדרג את המערך, השתמש ב-3-4-3, וביקש מהקשרים לנוע למקומות שונים במגרש, דוגל מרטינו אך ורק ב-3-3-4 הקלאסי בכל דקה ודקה.

במילים אחרות, המסגרת של ברצלונה בחודשיים הראשונים של טאטה קבועה, אך הגישה הטקטית עוברת שינויים – בין המשחקים ובמהלכם. האם זה משרת את המטרה בטווח הארוך? קשה לחזות את העתיד בשלב זה, אולם על סמך המשחקים הבודדים מול קבוצות חזקות ניתן לומר שהבעיות המבניות מהעונות הקודות טרם נפתרו, ואולי אף החמירו. בארסה עדיין פגיעה מאוד בהגבהות, במיוחד במצבים הנייחים, ונכונותה לסגת ולספוג את לחץ היריב במשחקים מסוימים מעלה את מספר הגבהות אלה באופן ניכר. מרכז ההגנה עדיין פגיע למדי גם במשחק מעבר, ולראיה – ולנסיה כבשה שני שערים והיתה ראויה לכבוש הרבה יותר בהפסד 3:2 בתחילת ספטמבר. גם סביליה כמעט חילצה נקודה מוצדקת בקאמפ נואו שבועיים לאחר מכן במפגש שהסתיים בתוצאה זהה. לבסוף, הטקטיקה הסבלנית מול אוסאסונה לא הניבה דבר בשבוע שעבר, ובארסה בעטה שלושה כדורים בלבד למסגרת ב-90 דקות.

אז למרטינו צפויה עוד עבודה מרובה, ולקלאסיקו הראשון בקריירה שלו עשויות להיות השלכות משמעותיות מאוד על המשך התפתחותה הטקטית של בארסה בתקופתו. האופציות פתוחות בפניו, והוא צריך להחליט אם ליישם את הטיקי טאקה הרגיל ולהפעיל את הלחץ המאסיבי במחצית המגרש של הבלאנקוס, או לנסות להכות בריאל בנשק שלה עצמה. עבור קרלו אנצ'לוטי מדובר באתגר מסקרן לא פחות. בניגוד לשנים הקודמות, למאמן ריאל קשה יותר להעריך את גישת הקטאלונים. מוריניו לא תמיד הצליח לנטרל את השיטה של בארסה, אך תמיד ידע מה מצפה לו. האיטלקי, לעומתו, צריך להכין פתרונות טקטיים רבים יותר לקראת הקלאסיקו הראשון שלו. לכן, במובן מסוים, קרב המוחות הזה יהיה מעניין יותר וצפוי פחות.

קווין פרינס בואטנג שיחק בדורטמונד בהשאלה מטוטנהאם ב-2009, ויורגן קלופ חשק מאוד להחתימו באופן קבוע. התרנגולים דרשו תשלום גבוה מדי מבחינת בורוסיה, וכך עשה את דרכו הקשר דווקא לפורטסמות של אברהם גרנט. בימים אלה, כאשר פומבי נמצאת אי שם בתחתית הליגה הרביעית, מצחיק לחשוב שהיא הרשתה לעצמה לבזבז יותר מאשר מעצמת בונדסליגה – אבל מצד שני זו הרי בדיוק הסיבה לקריסתה הכלכלית. קלופו לא הפסיק לסמפט את הסגנון של בואטנג מאז, אבל נדהם לשמוע על מעברו ממילאן לשאלקה בסוף אוגוסט. כאשר קיבל עדכון על כך מבנו, הוא שלח לו בתגבוה מסרון: "שאלקה????????" עם שמונה סימני שאלה, ואף סיפר על כך במסיבת עיתונאים מבודחת. בואטנג לא הבין את הבדיחה. בדרבי הראשון שלו במדים הכחולים הוא יהיה נחוש לצחוק אחרון.

לפני שנתיים ניהלה ריאל מדריד משא ומתן מתקדם להחתמתו של סרחיו אגוארו, ואפילו דייגו מראדונה המליץ אישית לז'וזה מוריניו להחתים את חתנו. לפי הדיווחים, המיוחד הוא שהפסיק את המגעים בגלל התנהלות לא נאותה לטעמו של אתלטיקו ודרישותיו הכספיות של החלוץ עצמו. הארגנטינאי חתם לבסוף במנצ'סטר סיטי, וסיפר מאוחר יותר: "אם ריאל היתה מעוניינת בי, הייתי עובר לברנבאו בשמחה. לבסוף, לא היתה לי ברירה אלא לחתום בסיטי". בימים אלה נמצא קון בכושר שיא, אחרי צמדים לרשת ווסטהאם וצסק"א מוסקבה. האם גם מוריניו, שגרם בעקיפין להגעתו למנצ'סטר, ישלם גם הוא את המחיר?

בניצחון על קורטרייק במחזור האחרון, עמד ממוצע הגילאים של שחקני אנדרלכט בהרכב הפותח על פחות מ-21. מדהים, אבל תשעה מהם נולדו בשנות התשעים, והצעיר ביותר הוא יורי טילמאנס בן ה-16 שמקבל העונה מקום קבוע בהרכב של המאמן ג'ון ואן דן ברום. הצערת הסגל לא בהכרח מניבה תוצאות מיידיות, ולראיה חוסר היציבות של האלופה בליגה והתבוסות בליגת האלופות, אבל הפוטנציאל לעתיד בהחלט קיים. גם סטנדרד של גיא לוזון היא קבוצה צעירה מאוד, במיוחד בחלק הקדמי. אז דור העתיד כבר כאן, וגם מאמן הנבחרת מארק וילמוטס בהחלט מגלה בו עניין. קרב צמרת מסוג זה יהיה מרגש מאוד עבור כולם.