בשבת האחרונה צוין היארצייט (יום הזיכרון) הלועזי למוני פנאן (יום הזיכרון העברי חל לפני כשבועיים) - בדממה תקשורתית וציבורית. ארבע שנים חלפו מאז מת, חמש מאז עזב את מכבי תל אביב. בשבוע שעבר פתחה מכבי את עונתה השישית ללא פנאן על הקווים.
הזיכרון האנושי קצר. הזיכרון בעולם הספורט לא כל שכן. זה עניין טבעי; הספורט לעולם אינו עוצר. האינרציה מכתיבה בו קצב התרחשויות מסחרר.
חמש עונות הן נצח במושגים ספורטיביים - קל וחומר במושגיה של מכבי תל אביב בכדורסל: בחמש השנים האחרונות חוותה מכבי תהפוכות ניהוליות, מקצועיות ותדמיתיות; העפילה לפסגות והתדרדרה לתהומות.
כל זה קרה למכבי עוד קודם לכן, בשנותיו של פנאן. בקיץ 2008, בו נפרד פנאן מהמועדון, הייתה מכבי סגנית אלופת אירופה וסגנית אלופת ישראל. מאז הספיקה לשוב לפוזיציית הקבוצה השנייה בטיבה ביבשת (ב-2011), איבדה פעמיים את אליפות המדינה (2010, 2013), והנה העונה - אם לשפוט עפ"י דברים שאמר המאמן דיוויד בלאט - מסתערת מכבי מחדש על הפיינל פור האירופי. במובן הזה, של עליות וירידות על ציר הזמן, אין חדש תחת השמש.
ואולם לא הכול במכבי כתמול-שלשום. בשנים האחרונות חווים רבים, במועדון ומחוצה-לו, תחושה שמתקשים לבטא במלים: משהו השתנה. דבר-מה הלך לאיבוד. אלא שהם מתקשים ללכוד את אותו אובדן או לתארו באופן מוחשי.
שהרי לכאורה, מבחינה חיצונית לא השתנה דבר: היו"ר הוא אותו יו"ר; האולם אותו אולם; המדים אותם מדים; ובקיצור: האריזה - בשינויים קלים - היא אותה אריזה.
ועדיין, זה מרגיש לגמרי אחרת.
מכבי ת"א במשחק ביתי ראשון העונה מול מכבי חיפה (19:00, ערוץ 1)
בשנתיים האחרונות חקרתי לעומק את דמותו האניגמטית של מוני פנאן. פגשתי רבים מחבריו וממקורביו, מנפגעיו ומניצוליו - רובם ממכבי תל אביב, מקצתם מסביבותיה. מכולם ניסיתי לקבל תשובה לשאלה: האם היה לפנאן חלק בהצלחתה הפנומנאלית של מכבי תל אביב בעשור הקודם? ואם כן - כיצד התבטא הדבר בפועל?
היה איש אחד, בכיר לשעבר במכבי, שתשובתו ריתקה אותי - ושסיכמה, במובן מסוים, את תשובותיהם של האחרים.
אותו בכיר השיב לי בדרך של סיפור. הוא תיאר בפניי את הסצנה שהתרחשה, באופן קבוע, בחדר ההלבשה של מכבי, דווקא אחרי כל הפסד - בליגה, בגביע אירופה, במשחק אימון.
"מוני היה מתיישב על כיסא במרכז החדר, בדממה, בפנים מיוסרות", סיפר הבכיר. "זה לא היה פרצוף של 'אני כועס', אלא פרצוף של 'אני מאוכזב'".
הפרצוף הזה שעשה פנאן, מעיד הבכיר, "היה משגע את השחקנים".
כי הם אהבו אותו, באמת ובתמים; ופנאן נראה להם סובל. מכל הפסד. מכל כישלון.
"זה היה נראה כאילו מוני יושב שבעה", הוסיף הבכיר, "והשחקנים הרגישו את זה".
שאלתי אותו כיצד הגיבו לכך השחקנים בפועל. "הם היו ניגשים אליו, שמים יד על הכתף שלו ואומרים: 'מוני, אל תדאג, נחזיר לך בפעם הבאה'", אמר הבכיר, "ובמשחק הבא הם באמת היו עולים בטירוף, נלחמים בשבילו - ומנצחים".
לאורך השנים ניסו רבים לפענח את הצופן של המכביזם - אם כי ללא הצלחה.
יש המאתרים את מקורותיו בשנות החמישים והשישים, שנותיו הראשונות של הספורט העברי, בהן פעלה מכבי תל אביב כאחות הקטנה והמדוכאת של היריבה העירונית הפועל (שהייתה פופולארית, עשירה ומקושרת פוליטית בהרבה - לאור היותה קבוצת-הבת של ההסתדרות, שפעלה בחסות שלטון מפא"י).
בשנים ההן פעלה מכבי תחת איום ספורטיבי-קיומי מתמיד; לפי התיאוריה, שלצורך העניין נכנה "התיאוריה ההיסטורית-היסטרית", שם בדיוק נוצר תסביך הרדיפה ההיסטורי ממנו סבלו (ועדיין סובלים) חברי "ההנהלה הוותיקה" של מכבי.
בשנים ההן, ממשיכים האוחזים בתיאוריה ומסבירים, הבינו מזרחי ושותפיו כי רק קנאות ומסירות יאפשרו למכבי - אם בכלל - לצמצם את הפער מהקבוצה של הממסד. בפועל התבטאו הקנאות והמסירות בתחושת רעב, שאינה בת-שיכוך, לניצחונות ולהישגים.
ובקיצור, הדחף המתמיד לנצח מקורו בחרדה (מהאיום הספורטיבי-קיומי הישן); והרציונאל שעמד בבסיס הרעיון היה כי רק חתירה מתמדת לניצחון ושיפור עמדות במובן הספורטיבי יאפשרו למכבי לגשר על הפער הכלכלי-פוליטי-מעמדי מהפועל (אחרת הפועל תמשיך לשלוט, ועל מכבי תיגזר קמילה ספורטיבית איטית ומייסרת).
ניתן להקשות על התיאוריה הזו: היא אומנם נשמעת הגיונית כל עוד נאבקו מכבי והפועל על הבכורה - כל עוד קרב המעמדות טרם הוכרע. אך משנעלמה הפועל מהמפה ומשפתחה מכבי פער פיננסי ומקצועי על פני יתר קבוצות הכדורסל בישראל - שאינו ניתן לסגירה - לכאורה אין עוד מקום לחרדה; וללא חרדה, אין חתירה מתמדת לניצחון ואין מכביזם; אך הלא איש אינו סבור שהמכביזם חדל מלהתקיים בעשרים השנים האחרונות, בהן ביצעה מכבי את השח-מט הניהולי-כלכלי-מקצועי מול יריבותיה.
התשובה של מחזיקי התיאוריה ההיסטורית-היסטרית היא זו: החרדה המניעה את גלגלי המכביזם עדיין קיימת, גם היום, אף שלשלטונה של מכבי לא נשקפת סכנה, שכן זהו חשש שאינו מבוסס על היגיון - אלא על רגש - שהפסדים ואובדן תארים יסיגו את מכבי, באופן טבעי, אל אותה עמדה התחלתית טראומתית, ויחסלו את כל שהשיגה בעמל של שנים. זהו פועל-יוצא של התעצבותם הנפשית של מזרחי, ובמידה מסוימת גם של דיוויד פדרמן, וגיבוש השקפתם הניהולית-ספורטיבית בשנות שלטונה של הפועל.
מכאן שגם היום חייבים תמיד לנצח, חייבים לעמוד על המשמר. או בקצרה, לפי התיאוריה ההיסטורית-היסטרית, מכביזם נובע מהכרח פסיכולוגי, מעין קיבעון שקשור למבנה הנפשי של מנהלי המועדון - מזרחי בראשם (שקשור לרקע ממנו הגיעו ובו פעלו בתחילה).
ישנה תיאוריית-משנה למקור המכביזם, שמהווה הפשטה של התיאוריה הראשונה. זוהי תיאוריה שניתן לכנותה "התיאוריה הפרסונאלית": היא מתמקדת רק באופיים האישי של מנהלי מכבי בכדורסל, מבלי לחזור אחורה לשורשים הסוציולוגיים-ספורטיביים של הספורט הישראלי.
לפי התיאוריה הזו, המכביזם נגזר ממבנה האישיות הפרפקציוניסטי, הטוטאלי, של הקוורטט שהשתלט על ראשות מחלקת הכדורסל בסוף שנות ה-60' (מזרחי, שמלוק מחרובסקי, אריה ברנוביץ' ואמנון אבידן יבדל"א). הם פשוט שנאו להפסיד, אומרת התיאוריה, והם הטמיעו את התיעוב הזה להפסדים ב-DNA של המועדון - לנצח.
אך לתיאוריה הזו יש קושי מרכזי אחד: מכביזם הוא מושג שגור גם בענף הכדורגל, שם הרי לא פעלו אותם מנהלים. פתרון אפשרי, בהתאם לתיאוריה הזו, הוא כי ייתכן שהמכביזם של מחלקת הכדורגל הוא רק ניסיון לחקות את מחלקת הכדורסל - שם, למעשה, נולד והתקיים המכביזם המקורי.
וישנה תיאוריה שלישית (שבאופן אישי אני מרגיש קרוב יותר אליה מהשתיים הראשונות). זו תיאוריה שניתן לכנותה, בפשטות, "המכביזם כבושה" (או לחילופין, "תיאוריית כפל המקורות"). והיא קשורה באופן ישיר למוני פנאן.
התיאוריה הזו מציעה סברה לפיה קיימים מקורות שונים למכביזם, בתקופות שונות בחיי המועדון, וכי בתקופות האלה בא המכביזם לידי ביטוי בצורה שונה.
"תיאוריית כפל המקורות" מחלקת את ההיסטוריה המודרנית של מכבי לשניים: עד לשנות ה-90', ומשנות ה-90'. בראשית שנות ה-90' התרגשו על הכדורסל הישראלי חילופי משמרות היסטוריים: דור השחקנים שבתקופתו נולד המושג "מכביזם" - זה של ברקוביץ' וארואסטי - פרש ממשחק. זהו דור שחקנים שגדל יחד עם צמיחת המנהלים ה"וותיקים"; דור שהחל לשחק כדורסל במכבי בראשית שנות ה-70', שנות ילדותו של ה"קוורטט".
לפי התיאוריה הזו, בשנים ההן אכן נבע המכביזם מחרדתם הנצחית של המנהלים מהפסדים ומחזרה לפוזיציית האנדרדוג. בכך מאמצת התיאוריה הזו את "התיאוריה ההיסטורית-היסטרית" באופן חלקי.
רק באופן חלקי, אמרנו, כי החל משנות ה-90', עם פרישת דור השחקנים הוותיק, קם במועדון דור חדש (ומתחלף תדיר) של שחקנים, שלא הכיר מציאות בה מכבי איננה הקבוצה השלטת. ייתכן כי ראשי הקבוצה המשיכו לפעול תחת אותה תחושת רדיפה מתמשכת, אך הם לא הצליחו להעביר את תחושת הדחיפות לניצחון לדור השחקנים החדש והמפונק (הדור שלא ידע את לוסטיג ולובצקי, מן הסתם; גם לא את לייבוביץ', טורנשיין ודקל; ואפילו לא את פרישמן וזלוטיקמן). לפי התיאוריה, השחקנים החדשים של מכבי היו אדישים לחרדתם הקבועה של המנהלים - הם לא חשו "שותפות גורל" עם הבוסים שלהם כפי שחשו קודמיהם, תחושה אותה תרגמו השחקנים-של-פעם לדרייב עצום לניצחון.
אם כך, מה בכל זאת שמר על חיותו של המכביזם בשנות ה-90' והלאה?
כאן מתחברת "התיאוריה ההיסטורית-היסטרית" לתיאוריית "המכביזם כבושה": בשנותיו של פנאן - שנות ה-90' והעשור הראשון של שנות האלפיים - התקיים המכביזם בעיקר בזכותו.
כיצד? בדיוק בשל אותה סיבה בה נקב הבכיר לשעבר: השחקנים ניצחו פשוט כי התביישו להפסיד. והם התביישו להפסיד כי התביישו ממנו, מפנאן; לא מההפסד עצמו.
בכעשרים שנותיו של פנאן במועדון החליפה מכבי עשרות רבות של שחקנים. נסכים שרובם המוחלט של הזרים (מבלי להכניס את הישראלים לחשבון), עליהם התבססה הקבוצה מבחינה מקצועית בשנים ההן, מעולם לא שמעו על מכביזם (בניגוד לזרים המיתולוגיים מהשנים הקלאסיות, ארל וויליאמס למשל: וויליאמס שיחק במכבי בשנות צמיחתה, בשנים שבהן עדיין נאבקה על ההגמוניה המקומית מול הפועל, וטבע את המשפט האלמותי "Nobody fucks with Maccabi in the Yad"). כאמור, הזרים של שנות ה-90' והאלפיים לא נאלצו להיאבק על ביסוס ההגמוניה של מכבי. מכבי כבר הייתה מבוססת. ועדיין, יצר הניצחון בער בהם כפי שבער בשחקנים מהשנים הראשונות. אפילו שלרוב הניצחונות לא הייתה משמעות, מלבד היותו דלק להמשך בערת לפיד המכביזם.
על פניו, מקום בו כוחך אינו ניתן לערעור מהווה נקודת מוצא טבעית לזלזול, לאפאתיות או סתם לרשלנות. אלו מובילים למפלות. לכן זלזול, אפאתיות ורשלנות מנוגדים, במהותם, למכביזם.
שחקני מכבי בדור האחרון לא זלזלו מעולם כי פחדו מפנאן. נכון יותר: כי התביישו ממנו. הם ניצחו בשביל המנהל שלהם, שהיה האבא שלהם, פשוט כדי שלא לאכזב אותו; לא בשביל איזה "רעיון מכבי" גדול יותר, ולא בשל תיעובו הנצחי של שמעון מזרחי את קבוצות הפועל.
ובמלים אחרות: לפי תיאוריית "המכביזם כבושה" (חציה של "תיאוריית כפל המקורות"), בדור האחרון נבע המכביזם מבושה להפסיד. אבל הבושה הייתה למעשה מפנאן.
אין זה מעניינו של הטקסט הזה מדוע ובשל מה נוצרה אותה בושה מפנאן, ומה באמת עמד בבסיס אותו קשר ייחודי בין השחקנים לבין מנהל הקבוצה שלהם. בכך נעסוק בעתיד. אבל לצורך העניין די היה בביאור התיאוריה שהסבירה כיצד פעל המבנה הפסיכולוגי של השחקנים ושל הקבוצה בדור האחרון, וכיצד המשיכו גלגלי המכביזם לנוע הרבה אחרי שעומעמה השפעתו של האתוס שנוצר בוירטון (הניצחון על צסק"א מוסקבה ב-1977), בבלגרד (הזכייה בגביע אירופה ב-1977) ובשטרסבורג (הזכייה בגביע אירופה ב-1981).
גם לפי תיאוריית "המכביזם כבושה" מוסכם שישנם דברים נוספים שמניעים את השחקנים בדור האחרון. הרי כולם מקצוענים שמשחקים בשביל המשכורת. וחלקם הגדול נאבקים גם למען מטרות אחרות, כמו סיפוק האגו האישי או קהל האוהדים. וברור שאותם שחקנים שיחקו, בדרך כלל, מול יריבים שפשוט היו פחות טובים מהם - כך שניצחונם היה צפוי.
ובכל זאת: כל הדברים הללו נכונים גם היום. ועדיין קיימת התחושה שבחמש השנים האחרונות אנשים מנסים להבין מה קרה למכביזם הישן ומדוע הלך לאיבוד. הם מחפשים להסביר מה קרה למכבי ההיא, שלהם; איזה תבלין נחסך מהתבשילים האחרונים ומדוע אינם די ערבים לחך.
יש שטענו שהמכביזם ימות עם שמעון מזרחי. אבל אולי, תהיתי באחרונה ביני ובין עצמי, הוא כבר נקבר עם מוני פנאן.
ohad@walla.net.il