תיכף נתחיל לספר ולהסביר על מידת הבינוניות של קוצ'ה לבוראל. ושל מכבי תל אביב. אבל לפני שמתחילים בביקורת, בואו נודה רגע על האמת. פתיחת עונת היורוליג הזו לוותה בתחושת חמיצות לא מוסתרת במחוזותינו. היה קשה מאוד לחוש את החגיגיות לה התרגלנו בשנים קודמות. אולי זו התוצאה של העונה הבינונית האחרונה, אולי זו ההרגשה שמכבי שוב העמידה קבוצה אפורה מדי, אולי עניין היעדר הישראלים בסגל מחלחל עמוק או שמותג היורוליג אצלנו נשחק עד דק. ואולי בכלל הביקור הקרב של הפועל תל אביב בטדי פשוט מעניין הרבה יותר. כך או כך, חסרה מאוד התכונה מפעם. והנה, משחק אחד לתוך עונת היורוליג ואפשר לשחרר אנחת רווחה. עזבו אתכם מהתוצאה ובואו נניח לרגע את סוגיית הרמה בצד. היה לנו יופי של משחק. קצב, אווירה, קשיחות, דרמה - שנתנו חשק לעוד.
המשחק אמש בויטוריה נפתח כששתי הקבוצות כאילו ונורות מתוך לוע של תותח. כאשר ויטוריה ומכבי מציגות רוטציות ובהן 5 גבוהים בסך הכל (2 למקומיים ו-3 לאורחים) שמחליפים רק האחד את השני, אנחנו למעשה נשארים עם 8 גארדים על המגרש בכל רגע נתון. אז אם נחריג את המילטון ואת פלייס מהצד האחד ואת סופו-ג'יימס-טיוס מהאחר, נישאר עם 4 שחקנים בכל קבוצה שלא צריכים לשחק כדורסל בקצב של הכתבה. הם צריכים לרוץ ולרוץ מהר. והמשחק אמנם התחיל עם שלושה סלי שדה ראשונים שהושגו במתפרצות. אלא מה? שמהשלב הזה ועד לסוף המחצית הראשונה המשיך גרף הנקודות בפאסט פרייק להמריא בכל הקשור למקומיים אך נתקע אצל השחקנים של בלאט.
זה קרה משתי סיבות מרכזיות. ראשית, כי הקבוצה של סקאריולו, בניגוד לזו של בלאט, משחקת כמי שהפנימה שהסגל שלה דורש ממנה מחויבות מוחלטת לקצב מהיר ולריצה. במשחק עומד (כפי שראינו במחצית השניה) היא פשוט נטולת כלים מספיק טובים. החל משחרור הכדור הראשוני אחרי ריבאונד או כדרור אגרסיבי של הריבאונדר עצמו קדימה, המשך בספרינט של הגארדים בנתיבי התנועה המוכתבים מראש וכלה ביכולות של הגבוהים בכלל ושל פלייס בפרט להגיע בגל השני ולסגור עניין בעצמם, אנחנו מבינים שסקאריולו שם על הריצה את מרבית הצ'יפים.
שנית, כי הירידה להגנה של מכבי תל אביב איחרה בשניה. כדורסל הוא משחק מהיר. לכל קבוצה יש 24 שניות ברוטו כדי לנסות ולהבקיע בכל פוזשן. העניין הוא שההבדל בין התקפה או הגנה מוצלחת בדרך כלל מוכרע בהרבה פחות. לפעמים שנייה או חלקי שנייה הם ההבדל בין סל לבין עצירה הגנתית ובין נצחון להפסד. ברמות האלו, חייב כל שחקן התקפה לזהות מראש את נתיבי החזרה שלו להגנה עוד כשהכדור בשליטתו. כלומר, חייב להגיב ברגע שמזהה חדירה לסל, זריקה לסל, ניסיון מסירת כדור לגבוה וכן הלאה.
ברגע שהקבוצה היריבה כבר השתלטה על הכדור, חייבים כבר להיות בתנועה אחורה ובמיקום הנכון. איחרת בשנייה? חטפת דאנק, לייאפ או שלשה במעבר. ולמה כל זה לא קורה למשחק הריצה של מכבי? כי מכבי, בניגוד לקוצ'ה לבוראל, איננה מחויבת למשחק ההתקפה המתפרצת. זה כלי חביב עבורה, אבל בשום פנים ואופן לא חלק מה-DNA שהונחל לה על ידי מי שאמור להנחיל.
במחצית השניה ראינו שינוי משמעותי במכבי. שינוי שהתחיל קודם כל ביכולת לכפות על הקבוצה מחבל הבאסקים משחק התקפה עומד, לא מעט בזכות משחק התקפה יעיל יותר (אבל גם בגלל ההחלטה לסגור חזק את הצבע ולחיות עם ההחטאות של נוצ'יוני ושות' מבחוץ). אל ריקי היקמן, שהחזיק את מכבי בחיים במהלך המחצית הראשונה הצטרפו עוד כמה שחקנים ובעיקר יוגב אוחיון בחצי טוב ומאוד אגרסיבי. אוחיון הצליח להעניש את ההגנה הספרדית עם שתי מסירות לוב, שלשה חשובה וכמה חדירות לטבעת, אבל כל זה לא הספיק. גם בגלל שתי החטאות הלייאפ של אוחיון ושל סמית' בסיום, גם בגלל פוזשן התקפי תקוע דקה לסיום (דוחקים את הכדור פנימה לג'יימס במצב פוסטאפ כשאין לו באמת מה לעשות שם, ואז היקמן צריך להרים שלשת התאבדות עם הבאזר) אבל בעיקר בגלל אותה שנייה מפורסמת אליה התייחסנו בפיסקה הקודמת.
לטעמי ההתקפה המשמעותית ביותר של הספרדים הייתה לקראת שלוש דקות לסיום, ביתרון 2 של מכבי. כשהכדור נמסר פנימה לנוצ'יוני למצב פוסטאפ. אוחיון, ששמר על הוארטל, צימצם את המרחק והתקרב לכדור. הכדור נזרק החוצה להמילטון, שהעביר הצידה להוארטל שדפק שלשה + עבירה של אוחיון. לכאורה, אין כאן שום דבר מיוחד. אבל אם בוחנים זאת לעומק, רואים את התגובה האיטית של אוחיון מול שתי המסירות הספרדיות. במקום לנוע בחזרה למקום מיד עם הוצאת הכדור החוצה, העדיף הגארד הישראלי להמתין עד למסירה להוארטל ורק אז החל לרוץ לעברו. וזה היה מאוחר מדי. בשנייה.
ואם מוסיפים את זה לטיפול הרשלני של אוחיון וג'יימס בפיק אנד רול של הוארטל 45 שניות לסיום (במינוס 2), מבינים איפה היה אותו גרוש שחסר לניצחון חוץ יוקרתי. אבל עם כל הכבוד, אוחיון הוא לא הסיפור כאן. שון ג'יימס כן. אין מחמאה שלא הורעפה על הקפטן הצהוב בעונה שעברה. וכל מחמאה הייתה במקום. השחקן שהגיע מבני השרון ועבר דרך עמדת הגבוה השלישי של דיוויד בלאט נתן לא פחות מעונה מופתית, בכל המובנים. עם השינוי בסטטוס שלו העונה (ברמה החוזית, ברמת מיקומו ברוטציה ואולי גם ברמת הציפיות), אנחנו בינתיים מקבלים גרסה חלשה ואנמית מאוד של השוט בלוקר האימתני מברוקלין.
נכון לעכשיו ג'יימס לא מייצר עבור הקבוצה שלו שום יתרון התקפי וחמור מכך הוא לא מעניק לה את המטריה ההגנתית שאמורה להיות הלחם והחמאה שלו. מי שמכיר היטב את ג'יימס עוד מהקדנציה שלו בבני השרון יודע שיש לשחקן הזה לא מעט חולשות בכל הנוגע לטיפול בפיק אנד רול של היריבה. אבל על כל זה ידע והראה יכולת לחפות בעונה שעברה בעזרת משחק מלא תשוקה ומחויבות. זה לא מקרי שסל הניצחון אתמול הגיע בדמות ג'אמפר פנוי של המילטון 16 שניות לסיום, מול אפס תגובה של שון ג'יימס. זה קרה גם בשלבים קודמים של המשחק וגם במשחקים קודמים העונה. מי שמכיר את ג'יימס יודע שמדובר בשחקן אכפתי ומחויב וסביר להניח שהוא ירים את רמת המשחק שלו בהמשך. בינתיים, כשעמדה מספר 5 שמיוצגת במכבי על ידי הטריו ג'יימס-סופו-טיוס מייצרת עבורה בעיקר כאבי ראש, זה לא הופך את משימת הדבקת הקבוצה לקלה יותר.
הבטחנו לדבר על הבינוניות של שתי הקבוצות - ולא נקיים את ההבטחה. הצד החיובי של המשחק אמש גדול מהשלילי. מתי מרימים ג'אמפ בול במשחק הבית הקרוב מול הכוכב האדום?