מכבי תל אביב יכולה להצליח השנה. לא רק בגלל שקבוצות הדרג הבינוני-גבוה של היורוליג (לבוראל, מלאגה, סיינה, מילאנו, פנרבחצ'ה-אולקר, אנדולו אפס) לא בנו סגלים מרשימים מידי (גלאטסראיי, נדגיש, דווקא כן; גם קובאן לא רעה; והכוכב הגדול של פנר-אולקר הוא ז'ליקו אובראדוביץ') - אלא כי מכבי התחזקה.
הסגל שבנתה איכותי, עמוק ומגוון יותר מאשר היה בעונה שעברה. הוא גמיש יותר מבחינה מקצועית. והוא טומן בחובו הרבה אפשרויות מעניינות.
מרחב התמרון הטקטי שיעמוד העונה בפני הצוות המקצועי רחב: עם רייס, אוחיון, היקמן, אינגלס, טיוס, סמית' וג'יימס תוכל להעמיד ליינאפ סופר-אתלטי, מהיר ולוחץ; עם רייס, לנדסברג, אינגלס ובלו תוכל להעמיד ליינאפ של גאנרים חסרי-מצפון; עם סופו בצבע, ובלו, סמית', אינגלס ורייס סביבו תוכל להעמיד ליינאפ קלאסי.
מכבי תוכל להיות גבוהה וחזקה עם קו פנים מאסיבי שכולל את סופו וג'יימס (או בלו); רזה וגמישה עם קו פנים שכולל את ג'יימס וטיוס; ונמוכה וזריזה עם קו פנים שכולל את טיוס כסנטר ואת סמית' כפאוור פורוורד (ראינו את הניסוי הזה מול פנאתיייקוס).
השחקנים שצורפו מביאים איתם אלמנטים חדשים. סופו יחזיר למשחק את משחק הפנים - שהתפוגג לגמרי בעונה שעברה - על כל המשתמע מכך (דומיננטיות בצבע, הפחתת העומס מהגארדים, סיוע בפינוי הקלעים); טיוס יאפשר לה התאמות הגנתיות מול אופנת הסנטרים-פורוורדים החדשה (מסינה המגה-שמרן החתים את קייל היינס!); רייס יוסיף אקספלוסיביות ומהירות (ובתקווה שגם יציבות, מה שכשל אשתקד דיוויד לוגן מלספק), ובתיאוריה אמור להפוך לבעל הבית בקו האחורי; אינגלס, ג'ייק כהן ובלו (אני יוצא מתוך נקודת הנחה שאכן יחתום) אמורים להפוך את מכבי לקבוצה קטלנית מחוץ לקשת.
אבל הדבר החשוב ביותר הוא התמהיל האנושי-מקצועי שנרקח במכבי. זו הייתה הכוונה, המרתקת לכשעצמה, בעת בניית הקבוצה החדשה: בחירת השחקנים, כפרסונות, אמורה לסייע בהנעת שינוי מקצועי, אך ללא תופעות הלוואי המוכרות הכרוכות במהפכות מקצועיות.
הכיצד? ובכן, ראשית - אחרי שנים ארוכות של בנייה מחודשת, הצליחה מכבי לשמר שלד מקצועי עם השארתם של היקמן, סמית' וג'יימס (וגם אוחיון, לנדסברג ופניני); שנית - רוב המצטרפים החדשים הם שחקנים חוזרים (סופו, בלו) או כאלו ששיחקו בעבר בישראל ומכירים היטב את המועדון (טיוס). למעשה, השחקנים היחידים שעשויים לחוות קשיי התאקלמות הם רייס, כהן ואינגלס. אלא שכפי שראינו במשחקי ההכנה, הסבירות שאינגלס יחווה קשיים כאלו נמוכה - הוא מגיע אחרי שנים בבית הספר לכדורסל (ולסבלנות) של ברצלונה (וביקר איתה בתל אביב פעמים רבות).
כהן לא נחשב לשחקן מפתח במערך, ולכן הלחץ הנמוך עליו אמור לסייע. למעשה, רייס הוא היחיד שמגיע למכבי ממועדון קטן (באיירן מינכן), שאינו מכיר את החוויה המכבית ונדרש להתאקלם מהר. בשנים האחרונות מרבית הסגל היה מבוסס על שחקנים שיצאו לדרך מנקודת הפתיחה הזו בדיוק. אכן, פתיחות העונה המגומגמות - הגם שהיו צפויות - השפיעו על רמת המשחק של מכבי, שהשליכה על יציבות הסגל, מה שהשפיע על כל המשך העונה. בשנה שעברה נפרדה מכבי בתוך זמן קצר ממלקולם תומאס ומגיורגי שרמדיני - רעידות אדמה שיצרו רעשי-משנה שהורגשו היטב לאורך החורף. כעת רק רייס נמצא בפוזיציה הזו. ובמשחקי ההכנה ראינו שהיציאה ממנה איננה פשוטה. אולם זו בעיה נקודתית, קטנה יחסית, לעומת שנים קודמות. פתיחת עונה טובה תעניק למכבי ביטחון ותאפשר לצוות המקצועי שקט תעשייתי.
זה אמור להיות תמהיל נכון בין ניסיון לרעב, בין חדש לישן, בין יציבות לאי-וודאות.
***
אבל זו רק תיאוריה. מילים שמתארות מצב אוטופי-אידילי. המציאות של מכבי נראית אחרת לגמרי. ולכן אני רחוק מלהיות משוכנע שמכבי של השנה מסוגלת, כפי שהצהיר שלשום בלאט, להגיע לגמר היורוליג. או אפילו קרוב לשם.
לא רק בגלל שחברות מועדון הסילון של אירופה - צסק"א, ריאל מדריד, ברצלונה - עשו הקיץ שיעורי בית ובנו סגלים חזקים בהרבה (לכאורה) ממכבי; אלא כי מכבי, כמו מכבי, אפילו לא נתנה לרעיון המקצועי שעמד בבסיס בניית הסגל הנוכחי להבשיל. או אחרת: היא בישלה מאכל חדשני, אבל ברגע האחרון הוסיפה תבלין שעשוי להרוס את כל הטעם.
לא שקודם לא היו בעיות. לא שקודם לא היו שאלות. בניגוד להצהרות המוקדמות, מכבי שוב בנתה סגל רחב; סגל שכולל יותר מדי שחקנים דומים מבחינת האיכות, היכולת והאפ-סייד המקצועי - ונטול שחקנים בעלי ייחוד, שוברי-שוויון. מה שמכונה בשכונה "כוכבים".
למשל: מה בין רייס להיקמן? ומה בין סמית' לאינגלס?
הרעיון המקצועי המקורי היה לבנות סגל נטול פאוור פורוורד קלאסי. סמית' אמור היה לזוז לעמדה מספר 4, ולמלא אותה יחד עם טיוס (וכהן). המעבר של סמית' ל-4 פינה מקום בקו החוץ - מקום שתפס אינגלס.
אינגלס הוא לא כוכב, אבל הוא שחקן מוכשר ומגוון. אם סגנון המשחק בטורניר גומלסקי אמור לייצג את הלך הרוח המקצועי במכבי, הרי שאינגלס הוא בלי ספק שחקן המפתח של בלאט: הוא קיבל קרדיט בלתי-מוגבל, נע בין עמדות 1 ל-3, תופקד לעתים כמנהל משחק ולעתים כמוציא לפועל. הפוקוס האופנסיבי היה עליו (בעונה שעברה היה בעיקר על סמית').
אינגלס וסמית' היו אמורים ליצור צוות מעניין בעמדות הפורוורד. צוות שאמור היה לשחק כדורסל לא-קונבנציונאלי. זהו כמובן הימור מקצועי מסוכן. אבל הוא נולד מתוך הכרח. כדי לדגדג את חברות מועדון הסילון מכבי צריכה להמר: או שמהמרת על שמות, או שמהמרת על סגנון. הפור נפל על סגנון.
הצירוף הצפוי של בלו מחרב, במידה רבה, את התוכניות האלה. כי אם בלו חוזר, הוא חוזר לעמדה מספר 4. דווין סמית' ינוע בחזרה לעמדה מספר 3. אינגלס לעמדה מספר 2. כך שחוץ מנעימי - שיצטרך לפנות את מקומו בסגל - חזרה של בלו מייתרת מבחינה מקצועית שני שחקנים לפחות: בעמדות הפורוורד (את טיוס, כהן או פניני) ובעמדות הגארד (את רייס, היקמן, לנדסברג או אוחיון); אבל בעיקר, מבטלת את התכנון המקצועי המוקדם. עם בלו מכבי תשחק כדורסל יותר קונבנציונאלי. ובכדורסל קונבנציונאלי, בהתחשב באיכות השחקנים שלה, יש לה סיכוי הרבה יותר נמוך להצליח.
והיא טומנת בחובה דילמה קשה: לבלו ייקח, מעריכים בקבוצה, לכל הפחות חודשיים-שלושה לחזור לכושר משחק מקצועני מלא - אפילו אם שמר על כושר. לא רק שמישהו יצטרך לפנות עבורו מקום; לא רק שמכבי תצטרך לשנות את הקונספט; אולי כל זה יקרה עבור מישהו שבסוף לא יזכיר את מי שהיה. כי כל המהלך הזה נועד כדי לקבל בחזרה את בלו הישן, ואולי בלו הישן מת עם הפרישה מכדורסל לפני שנה וחצי.
***
נזכיר: העונה המוצלחת ביותר של בלאט בקדנציה הנוכחית במכבי, 2010/11, הייתה עונה בה מכבי שיחקה כדורסל בלתי-קונבנציונאלי, עם קו אחורי אתלטי וקטלני שלחץ על כל המגרש ופירק ביעילות את היריבות הכבדות (כבדות על המגרש, ובארנק).
כאן אנחנו חוזרים לשאלת פיזור הכסף. אם בלו היה מוחתם בתחילת הקיץ, אולי כל הסגל היה נבנה אחרת. כי כדי לנצח עם כדורסל קונבנציונאלי, אתה צריך את השחקנים הטובים ביותר. להוציא את שון ג'יימס, אין למכבי אף שחקן שנמנה על חמשת הטובים באירופה בתפקידו (לא בטוח שאפילו סמית', כשהוא בשיאו, הוא אחד מחמשת הסמול פורוורדים הטובים ביורוליג). הסגל של מכבי שוב נראה ארוך, רחב, אבל לא מספיק עמוק; אין למכבי גארד בכיר שיכול לסחוב את הקבוצה על הכתפיים. אין למכבי פורוורד מזהיר שיכול לשמש שובר-שוויון. יש לה גיוון מבחינת שמות; לא בטוח שגיוון מבחינת היכולות, בהשוואה של שחקן מול שחקן.
גם בקדנציה הראשונה במכבי בנה בלאט סגלים ארוכים. הוא זה שהכריח את הקהל לבלוע, בעונת 2002/3, את שיטת הרוטציה, עם סגל בלתי-נגמר שכלל שמות כמו אודריך, גורי, לואיס ובשוק. גם ב-2011 בנה בלאט סגל ארוך, אבל ייצר היררכיה ברורה. לא היו לו כוכבים בתחילת העונה, אבל בתוך זמן קצר כל אחד משחקני החמישייה הפך לכוכב בפני עצמו. פארגו שיחק כמו הגארד המלהיב באירופה. אידסון היה בשיאו. שחורציאניטיס היה הסנטר הקטלני ביותר במפעל.
למה שזה לא יקרה גם העונה, נשאל. לכאורה, זה כמובן יכול לקרות. רייס יכול להתברר כגניבת ענק. אינגלס יכול להוכיח שלמרות שלא שיחק כמעט בברצלונה, הוא לא נופל, מבחינת הרמה, מאף אחד מכוכביה. ואולי סופו יחזור להיות סופו ההוא, של העונה הראשונה.
אבל מה שחידד את האיכויות של השחקנים האלו והבליט אותם באופן אישי היה שיטת המשחק של מכבי. הלחץ הרצחני. משחק ההתקפה התכליתי. הכדורסל הלא-קונבנציונאלי מחד, והסופר-יעיל מנגד.
מכבי לקחה הימור אמיץ בתחילת הקיץ. שני הפסדים בטורניר גומלסקי, הכדור עוד לא נעצר על המספר ברולטה, והיא כבר מתחרטת ומבקשת לקבל את הכסף בחזרה. אומנם עוד לא החלה העונה - אבל גם אוקטובר יכול להתברר כזמן מאוחר מדי לשינויים מסוימים.
לקזינו יש חוקים מסוימים מאוד.
ohad@walla.net.il
