בן ג'ונסון מביט קדימה, מבטו מרוכז, השמש בעיניים, שרשרת הזהב מתנדנדת על צווארו, דממה באצטדיון האולימפי בסיאול. כל חייו הקשים חישלו אותו לרגע הזה. לשמאלו, במסלול השלישי, קרל לואיס, הילד הטוב של אמריקה, האתלט הכי מוצלח ומצליח שהעולם ראה, רוצה לשמור על מדליית הזהב מלוס אנג'לס, שואף להשאיר מאחור את אלוף העולם הקנדי. זינוק. ג'ונסון פותח חזק ופותח פער, לואיס, שידוע בסיומת החזקה שלו, מנסה להדביק את המרחק, אבל ג'ונסון מרחף על המסלול, על קו הזינוק הוא מניף את יד ימין למעלה לתמונה אייקונית שתגדיר את הרגע הזה בנצח הספורטיבי כאחד הרגעים הציניים והעצובים.
ב-24.09.1988 העולם רעד, רק כדי לרעוד חזק יותר שלשה ימים לאחר מכן.
היום עולם הספורט מציין 25 שנים לריצה שהייתה הרבה יותר הרבה יותר מריצה. היא הייתה משל באורך 9.79 שניות על מוסר, טוהר מידות, אתיקה בספורט, על תקשורת שמחייה וממיתה, על דימוי ומציאות בלב ההמונים, על המלך ה"טוב" שנושל מכתרו לרגע קט, על קורא התיגר ה"רע" שעלה מן הדלות לפסגת העולם והתרסק לבלי שוב.
9.79 שניות שנכנסו להיסטוריה
היריבות בין קרל לואיס לבן ג'ונסון החלה במחצית השנייה של שנות ה-80 ומגנטה אליה את חובבי הספורט. אחרי שבעה הפסדים, ב-1985, ג'ונסון הצליח לראשונה לנצח את לואיס והכניס את העולם כמו גם את קרל הגדול, לטירוף. הבום הגדול הגיע באליפות העולם ב-1987, בה זכה ג'ונסון כשהוא מביס את לואיס עם שיא עולם של 9.83 שניות. בעולם הייתה אהדה רבה לג'ונסון, יליד ג'מייקה שהיגר עם משפחתו לקנדה, ואחרי ילדות קשה וענייה הגיע לגדולה. הוא היה אנדרדוג הקלאסי שהתעמת נגד מלך האתלטיקה, לואיס הקר והמנוכר. חובבי הספורט נחצו לשניים. היו שהעדיפו את הזינוק המעולה של ג'ונסון והיו שאת הפיניש המצוין של לואיס, אבל זה היה יותר מזה. היה פה מאבק בין הקנדה המיוצגת על ידי מהגר, לבין נציג האימפריה האמריקאית, בין המלך החדש למלך הישן, ובאולימפיאדת סיאול 1988 השניים התייצבו לדו-קרב בצהרי היום.
9.79 שניות לקח לג'ונסון להפוך את לואיס ללשעבר, ולהפוך לאיש שכל העולם מדבר עליו. בדיקת הסמים שהגיעה בעקבות הריצה הפכה את המציאות על פיה. ג'ונסון נמצא אשם בלקיחת חומרים אסורים, מדליית הזהב נלקחה ממנו, ומתברר שאיתה גם עתידו.
לואיס הפך באותו רגע לסמל האתלטיקה הנקייה, לספורטאי ההוגן (הוא הרי היה הראשון ללחוץ את ידו של ג'ונסון מיד בתום הריצה), לנסיך המסלול ובור הקפיצה, שסיים את הקריירה המפוארת שלו כשלצווארו תשע מדליות זהב אולימפיות ושמונה אליפויות עולם. בן ג'ונסון הפך לסמל של כל מה שאנחנו שונאים בספורט. הוא נתפס כשקרן, נוכל, כזה שסיפר לחובבי הספורט סיפור רומנטי על מהגר עני שניצח את מסלול חייו רק כדי להתרסק על מסלול המציאות, ולרסק איתו את תמימותנו.
הסמים היו בספורט עוד קודם, הרבה קודם. גם בלי מעבדה ניידת חובבי הספורט חשדו שהאתלטיות המזרח גרמניות בשנות ה-70 וה-80 שריריות וחזקות לא רק בזכות אימונים מפרכים. מאמנו של ג'ונסון ניצל את רצונו להצליח בכל מחיר וכמעט כפה עליו לקחת סמים, כשהטיח בו "אם לא תיקח, לא תצליח". ג'ונסון, שרק רצה להצליח ולצקת משמעות לחייו, היה מועד להדחה. הוא ידע, וגם מאמנו, שלא מעט מיריביו לוקחים חומרים אסורים. קלווין סמית האתלט היחיד מאותה ריצה ב-1988 שמעולם לא נכשל בבדיקת סמים הצהיר בצורה חד משמעית: "אולי הפסדתי, אבל אני יודע את העובדות, ואני עדיין טוען: אני האצן הטוב בעולם". תדמיתו של לואיס באותן שנים הייתה של ספורטאי נקי, אבל היו שמועות עליו גם בשנות ה-80 וה-90 שמעולם לא הוכחו.
ב-25 השנים שעברו מאז תדמיתו של בן ג'ונסון בכל זאת השתנתה. סרטים תיעודיים וכתבות עליו חשפו אדם אחר, מורכב, פגיע ורגיש, שגדל בסביבה קשה ורק רצה להילחץ ממנה. כן, הוא רצה בשלב מסוים יותר מדי, אבל הפרופורציות השתנו. העולם קיבע את ג'ונסון כסמל לאכזבה מספורטאים, כדוגמה למה שחובבי הספורט לא מוכנים לספוג מגיבוריהם, אבל ג'ונסון הוא כבר מזמן לא האיש הרע בסיפור, לכל היותר האיש המסכן.
הקנדים הקימו ועדה בראשות שופט לבדיקת השימוש בסמים האתלטיקה, ומאמנו של ג'ונסון צ'רלי פרנסיס הודה בפניה כי האצן נטל חומרים אסורים כבר משנת 1981. ב-1991, אחרי שחזר מהשעיה, ג'ונסון ניסה לחזור לתחרויות האתלטיקה ו-17,000 איש הריעו לו בתחרות גראנד פרי בה סיים שני בריצה ל-50 מטר עם 5.77 שניות. הוא השתתף באולימפיאדת ברצלונה 1992 אבל סיים אחרון בחצי הגמר ל-100 מטרים אחרי שמעד. אחרי מרוץ בגרנובל ב-1993 הוא הושעה לכל חייו לאחר שנמצאו שוב חומרים אסורים בבדיקה שנערכה לו. מאז, ג'ונסון לא מצא את עצמו ושמו עלה לכותרות רק כאיזוטריה - כשהיה מאמן הכושר של מראדונה ושל בנו של שליט לוב מועמר קדאפי, או כשהשיק אופנת בגדים על שמו. קרל לואיס, לעומתו, המשיך לנצח, לזכות ולקבע את שמו כאחד האתלטים הגדולים בכל הזמנים.
נראה כי 25 שנים לאחר אותה ריצה מיתולוגית עולם האתלטיקה השתנה לבלי היכר, ונשאר אותו דבר. בדיקות הסמים הפכו מקיפות ותכופות יותר; הפיקוח על תרופות, ממריצים ותוספים אותם לוקחים האתלטים גדול יותר מבעבר; המסלולים חדישים יותר; שיטות האימון מתקדמות. אבל 25 שנה אחרי התברר לנו שטבע האדם נותר כשהיה. השאיפה לניצחון, הרעב לתהילה, הרצון לשבור שיא - כל אלה גורמים לאתלטים לחצות את הגבול שמפריד בין חקיקת השם בפנתיאון לבין הפיכתו למושא ללעג. קרל לואיס ובן ג'ונסון היו כאלה.
מאז הריצה ההיא עוד הרבה גיבורי ספורט נתפסו ושברו למעריציהם את הלב. לאנס ארמסטרונג הוא דגומה מובהקת לספרטאי שסרח. טייסון גיי, אסאפה פאוול ו-ורוניקה קמפבל-בראון הם דוגמה טרייה מעולם האתלטיקה. שליטתו המוחלטת של יוסאין בולט עמעמה מעט את תחושת השבר ששלושת האצנים האלה גורמים לענף האתלטיקה, אחרי שנכשלו בבדיקת סמים, אולי מפני שמהרגע שבו הפציע הפנומן הג'מייקני וקבע תוצאות דמיוניות, הוא בחזקת "אשם כל עוד הוכחה חפותו" בעיני לא מעט אנשים. 25 שנה אחרי, נראה שסימני הכווייה מהריצה ההיא ב-1988 לעולם לא ייעלמו.
