בן ג'ונסון כבר בן 50. הוא יושב בביתו בקנדה, לבוש מעיל עבה, ראשו עטוף בכובע צמר, דיבורו איטי ולא ברור. הוא נראה מיואש, עייף מהחיים, שחוק. כשהוא נזכר בימיו הגדולים, ועל המסך נראים קטעי הווידאו מאותה תקופה, קשה להאמין שזה אותו אדם. אותו ספורטאי שרירי ואצן מופלא, זה שבאולימפיאדת סיאול ניפץ את שיא העולם ב-100 מטר, זה שהיה ליומיים קצרים מלך העולם, נראה היום כמו שבר כלי. הכרס עוד מתבקשת, גם הקמטים שחורכים לו את הפנים, אבל העיניים שלו חושפות את הנשמה. המבט עצוב. האישונים כבויים. כמו של אדם שכבר היה בפסגת העולם, וברגע אחד הפך לנבל הגדול בתולדות הספורט.
ג'ונסון הוא כוכב הסרט "9.79*" ששודר השבוע ב-ESPN (מסדרת 30 על 30), סרט שחוזר לריצת ה-100 מטר המיתולוגית בסיאול 1988. זה בוודאי לא הסרט הטוב ביותר בסדרה (המצוינת), ועדיין הוא יסודי מאוד ומקצועי. כמו בשאר הסדרה, גם הוא מאופיין בתחקיר עמוק, אבל הדגש הוא על הדרמה האנושית. מעבר לחזרה לאירועים המסעירים, שכוללת ראיונות עם כל שמונת האצנים מאותה ריצה, "9.79*" נגרר כמעט בלית ברירה לשאלות פילוסופיות על מוסר, וממחישה את ההבדלים (המינימליים, כך מתברר) בין רע לטוב, בין ווינר ללוזר, בין גורל למזל.
בפתיחה נדמה שהכל ברור. בן ג'ונסון הוא האיש הרע. הוא נראה שבור ומוכה, נבוך ומבויש, כמו שאלוף מושמץ אמור להיות. העצב על הפנים שלו הוא המשך טבעי לסיפורו של הילד שנולד בג'מייקה לפני 50 שנה בתת משקל, התקשה במעבר בילדותו לקנדה, וסבל מליקויי דיבור וקשיים חברתיים. מנגד, קרל לואיס. האגדה האולימפית. "שוויצר", תיאר אותו ג'ונסון, "כמו כל האמריקאים". לואיס חד הלשון נראה מחויך ומאושר, כאילו הוא עדיין חוגג את הניצחון על יריבו הקנדי, כאילו הוא עדיין מתמוגג מהמפלה שלו. הווינר האולטימטיבי, כביכול.
לאט לאט התמונה הופכת מורכבת יותר. הסיפור מקבל עומק. הרקע מתבהר. בימים בהם ספורטאים ממזרח גרמניה קובעים שיאים בלתי שבירים, מייאש להיות אתלט. הם רואים את היריבים שלהם צומחים לגדלים לא טבעיים, בקצב לא אנושי. "למה להתאמן חזק, כשאתה יודע שבמילא תפסיד?", שואל רובסון דה סילבה הברזילאי, שהשתתף באותה ריצה, "אתה עובד כל כך קשה, משקיע כל כך הרבה, ולהם כל כך קל. זה לא הוגן".
ואז המאמן של ג'ונסון מציע לו לקחת חומרים. אותו מאמן שטיפח אותו, שגידל אותו, הגורו שלו. ולא רק שהוא מציע, הוא אף מבהיר לו בנחרצות: "אם לא תיקח, לא תוכל להצליח". איזו אמירה קשה. ואתה מדמיין את הבחור הצעיר וחסר הביטחון מג'מייקה, שלפתע טועם הצלחה לראשונה בחייו, ורק רוצה שהיא תימשך. לאט לאט הוא מפתח שרירים, צובר כוח, הופך לשור, משפר תוצאות. הוא מנצח את קרל לואיס הגדול, והופך לסופרסטאר. בכל תחרות שהוא מגיע, הקהל משתולל. "אנשים רוצים לראות קרקס", הוא מספר במבט מפוכח, ומתאר את עצמו כעוד כלי בזירה.
במקביל הסרט מציג את המחנה האמריקאי, ומתברר שגם שם הסמים היו חלק בלתי נפרד מהאימונים. ספורטאים השתמשו בכל כך הרבה הורמון גדילה, עד שנאלצו לשים טבעות בשיניים (כחלק מתופעת הלוואי). מאמנים חמדנים, שנטען עליהם שדרשו שהספורטאים שלהם לא ייבדקו במהלך תחרויות גרנד פרי. בדיקות שבהן קרל לואיס נכשל, והועלמו על ידי הממסד. ובסיום אותו הגמר בסיאול, קלווין סמית האתלט היחיד מאותה ריצה שמעולם לא נכשל בבדיקת סמים הצהיר בצורה חד משמעית: "אולי הפסדתי, אבל אני יודע את העובדות, ואני עדיין טוען: אני האצן הטוב בעולם". כולם ידעו, אבל גזר הדין הוא נחרץ. ג'ונסון נגזר לקלון, לואיס עדיין כוכב.
---
שידור הסרט על רקע אירועי לאנס ארמסטרונג מעניק לפרשת האחרונה פרספקטיבה אחרת. ארמסטרונג הוא בדיוק ההפך מבן ג'ונסון. ולא שג'ונסון הוא צדיק, אבל הסיפור במהותו שונה לחלוטין. אומנם שניהם היו חלק מענף חולה, שבו החומרים האסורים היו חלק מהנורמה, אבל התפקיד שלהם היה שונה. מיקומם בהיררכיה היה שונה.
ג'ונסון הוא כמעט קורבן, צעיר שההצלחה בלבלה אותו, שהמאמנים כפו עליו, שנגרר ונסחף. ארמסטרונג, לעומתו, היה החלק האקטיבי. העדויות מציגות אותו כ"ראש הקנוניה". הוא היה הכוח הסוחף. הוא זה שכפה על חבריו לקבוצה להשתמש בחומרים (כאמור, על פי העדויות). מי שסירב, הודח מהקבוצה. מי שהעז לצאת נגדו, ספג איומים. "הוא אמר שהוא ימרר לי את החיים", סיפר השבוע טיילר המילטון, "חברו" של ארמסטרונג לקבוצה. על פי הדו"ח, ארמסטרונג היה זה שהפעיל את הרופאים והנהגים, זה שנהנה מטיפים מוקדמים על בדיקות, זה שניצל את התמיכה מ"נייק" כדי "לשמן" פקידים, הראש של המכונה המרושעת.
בנוסף, חמור מזה, ארמסטרונג מכר סיפור. בניגוד לבן ג'ונסון, שהיה עוד ספורטאי ברשימה ארוכה של רמאים (שכמובן ראויים לכל העונשים, הגינויים והקלון שדבק בהם), ארמסטרונג גם התיימר להיות סמל. סמל לניצחון הנשמה על הגוף. האדם שהתגבר על המחלה, והפך לספורטאי-על. הסיפור שלו עורר השראה, כשלמעשה הוא בוסס על שקרים. זו הונאה במימדים אחרים.
כשהוא סימן "7" באצבעות אחרי שזכה בפעם השביעית בטור דה פראנס, הוא למעשה סימן "שבע שנים רצופות שאני משלה אתכם, מרמה אתכם בעיניים". זו לא מעידה אנושית, כמו שהייתה לטייגר וודס ולאחרים. כל ההצלחה הספורטיבית של ארמסטרונג בוססה על שקר. כשספורטאי מנצל מציאות שקרית לתהילה ולפרסום, ובמקביל נאבק בכוחנות בכל רודפי האמת ומכחיש ללא בושה את הטענות, זה מעבר לרמאות. זו נבזות, שנעשית במודע.
---
בסיום הסרט "9.79*" נראה בן ג'ונסון מפשפש בעליית הגג שלו, ומוציא מארגז מעופש אוסף ענקי של מדליות ופרסים, פוסטרים ותמונות, מזכרות מימי הזוהר. הכל נשמר במקום נסתר, רחוק מהעין, כמו ניסיון להדחיק את העבר הכואב. כשהוא מדבר על האירועים, ניכר שהפצע הפתוח חוזר לדמם. המראות קורעי לב, וקשה שלא לרחם על ג'ונסון, אבל זה עונש ראוי. הרי גם בתקופתו, אפלה ככל שתהיה, היו רבים שסירבו להשתמש בחומרים משפרי ביצועים. עם פרסום הדו"ח של ארמסטרונג, למשל, הוזכר שוב סיפורו של סקוט מרסייר, רוכב שסירב לקחת חלק בחגיגת הסמים, והעדיף לפרוש מהמקצוע שהוא כל כך אהב. מתברר שזה לא מופרך לדרוש הגינות.
ארמסטרונג, בינתיים, ממשיך להכחיש. לא יפליא אף אחד אם הוא יתנצל ביום מן הימים, הלא האמריקאים אוהבים למחול לחוטאים, אבל בינתיים הוא מתעקש. אולי הוא מדחיק, או שהוא כבר מאמין לשקרים שלו, או נבוך מדי לחזור בו. בכל מקרה, חובבי הספורט המרומים יודעים מה העונש הראוי לו (מעבר למאסר אפשרי, על עדויות שקריות במשפטים פדרליים). זה הפרצוף הכבוי של בן ג'ונסון. זה העיניים המיואשות, המבט הכואב, הפרסים שמוחבאים בארגז המעופש בעליית הגג. זה אות הקלון של הספורטאי שרימה את העולם. האיש שהעולם לא סלח לו, האיש שלעולם לא יסלח לעצמו.