שבר פתוח: למה ספורטאים בישראל שבירים ופורשים כל כך מוקדם?

למה בחרתי בנושא, מקל מסביר: "האם רפואת הספורט בחו"ל יותר מתקדמת מישראל? אני שואל את זה כדי להבין למה ספורטאים בחו"ל שורדים עד גיל מאוחר מאוד, באזור 40, ואילו אצלנו בגיל 31 הם לפני פרישה. האם זו הרפואה, המקצוענות, המתקנים, או שזו הישראליות - התרבות. יכול להיות שזה בכלל עניין תרבותי? מה שומר על הגוף של הספורטאי כל כך בחו"ל? למה יש שם הרבה מאוד מקרים כמו ריאן גיגס, ואצלנו בארץ זה יחידי סגולה כמו באדיר? אני מכוון לכמה ענפי ספורט וכמה מדינות, לא רק בארה"ב".

גל מקל, עורך אורח:

גל מקל מציג את האג'נדה התקשורתית שלו

מדוע בארצות הברית לא מתלהבים מכדורגל?

איך ממשיכים ספורטאי העל לקריירה שאחרי הפרישה?

נסים כהן, שבגיל 44 שיחק בליגת העל ואולי עדיין עושה זאת ואף אחד לא יודע, עשה כמעט הכול נכון בקריירה. רק כמעט. כי כשהיה בין 23, ועבר ממכבי הרצליה למכבי פתח תקוה, הבוס הציע לו חלקה של 5 דונם כמשכורת שנתית. כהן סירב. בימים אלו הוא בטח יושב ותוהה איך חשבון הבנק שלו היה נראה עם 5 דונם מסוף שנות השמונים, אבל אנחנו בכלל עסוקים בלתהות איך אין פה עוד נסים כהן.

האיש אמנם מצחיק, אבל הנושא עצוב, והכתבה שביקש הבוס הזמני גל מקל מגלה דברים עצובים עוד יותר. אנשים מדברים על חרפות ביורובאסקט ופנצ'רים מול אזרבייג'אן וטביעה בחימר בבלגיה. אנשים מופתעים, מאוכזבים. אין סיבה. יש אלף בעיות לפני מי טס באיזו מחלקה ומה סחב ויינטרוב מאחורי הברך. למשל:

אייל ברקוביץ' 34, חיים רביבו 32, אבי תקווה 31, ניר סביליה 29, עודד קטש 30, גיא גודס 33, אמיר כץ 30, אלון מזרחי 34, טל בורשטיין 32.

זה מדגם מייצג ומייאש של ספורטאים ישראלים בולטים וגיל פרישתם. לכל אחד תמצאו סיבה פרטנית, איזו פציעה מקרית. אבל לרוב לא מדובר במקריות. אין קובץ אקסל עולמי לדבר, אבל זה לא יהיה הימור לקבוע – ישראלים פורשים מוקדם יותר, מוקדם מדי. יש הבלחות ויש יוצאים מן הכלל כמו יגאל אנטבי, עידו קוז'יקרו ויניב גרין. אבל למעט מאיר טפירו, לא תמצאו – בשני הענפים הבולטים – ישראלי ותיק ומוביל. געגועינו למיקי ברקוביץ'.

ובחו"ל?

נאש 39, ריי אלן 38, דאנקן 37, גארנט 37, ג'ינובילי 36, פירס 35. הם אולי לא כמו פעם, אבל הם לא סייד קיקס, והם מכדררים בעונות של 100 משחקים. סאנטי כבר חגג 40 ויחזור להיות הקפטן של אינטר אחרי השיקום מהפציעה הראשונה בקריירה. ריאן גיגס, מכירים? 39, וחורך אגפים כאילו ילד. חואן ורון נחשב לשחקן מוביל באסטודיאנטס בגיל 38 וחצי. קווין פיליפס, 40, חלוץ פרמיירליג. פאצ'י פוניאל, 38, קשר אחורי, קפטן ושחקן מוביל של אוסאסונה. סדריק ברבוסה, קשר שמאלי בן 37, הוא אחד השחקנים הטובים של אוויאן בליגה הצרפתית. באיטליה עדיין מרביצים טוני וטוטי ואמברוסיני. מירוסלב קלוזה, 35, לקח צעד אחורה בקריירה – הוא לא עושה יותר סלטות אחרי גולים. אבל כמה גולים...

אז לפני שבוכים על הפסדים במסגרות הלאומיות, בואו נבכה על חלב שנשפך. תחשבו כמה שנות כישרון ישראל מפסידה. קחו כל ברקוביץ' וקטש ותנו להם עוד חמש שנים, לפחות. דמיינו את האושר. אבל זה לא קורה. למה? לפיכך התכנסו שוער ישראלי ממוצא קרואטי; פיזיותרפיסט בכיר; מאמן כדורסל שאימן גם פה וגם שם, ודוקטור למדעי האימון על קו ישראל-גרמניה. הם הרביצו מונולוגים כואבים, וכשמבינים את המצב, חוסר ההישגיות בספורט הישראלי כבר לא מפתיע. רק מתסכל.

ליגת העל בכדורגל. הראש מנסה למצוא שני שחקני שדה שבשנות ה-30 המאוחרות עדיין טורפים דשא. גוסטבו בוקולי ודריו פרננדס. אתם יודעים לבד מה משותף לשניהם. חוץ מתזונה נכונה וחיים ספורטיביים, לשניהם דרכון זר. "כותבים בעיתון 'פרננדס זקן', ואני אומר לך שבגיל 35 הוא רץ יותר מכל הקשרים האחוריים בארץ", אומר קאלה דרשלר, שוער הפועל חיפה, ביוני הבא בן 40. "תבואו לראות אותו, תעשו בדיקה, תריצו סטטיסטיקה. אני לא אומר שהוא בקהאם, אבל הוא נותן עבודה".

שוערים זו עמדה שמושכת עד גיל מאוחר, ולא חסרות דוגמאות ישראליות לכך. אבל קאלה זה משהו קצת אחר. הוא חולה נפש (חיובי) שמטפל בגוף שלו בצורה הכי מקצועית שיש, וכישראלי שלא גדל כישראלי, הוא יכול להצביע על כל הרעות החולות בספורט. הנושא בוער בו.

"תשאל אותי 100 שאלות בנושא ונדבר עליו 100 שנה", הוא אומר. "כל ההבדל בין ישראלים לזרים מתחיל באקדמיות. פה לא מכירים כאבים. הילדים הישראלים מפונקים מדי, מקבלים דברים בחינם, לא עובדים מספיק, לא דורשים מהם מספיק. זה לא סוד. אנחנו יודעים שיש פה מאמני ילדים טובים, אבל אין להם תנאים. בן אדם למד שלוש-ארבע שנים איך להיות מאמן ילדים, רוצה להשקיע. ואז הוא מקבל 4,000 שקל לחודש. מה זו המשכורת הזו? אתה יכול לשלם שכירות אבל איפה אוכל, בגדים, משפחה? אם למאמנים תהיה משכורת מכובדת, הם יתנו מעבר".

אז מה חסר בישראל?

"הכול".

תתמקד.

"חסר אחד חואן טוריחו (מאמן הכושר של מכבי תל אביב בעונה שעברה). חסר איש כזה, שכולם ילמדו ממנו וישאלו אותו שאלות; שכולם יידעו מה זה שעון דופק ומה זה בדיקת V2O max. הוא עושה את הבדיקה הזו לכל השחקנים שלו, וכך אתה יודע מה הגבול של כל שחקן עוד לפני שמתחילה העונה, ויודע איך לבנות את הכושר שלו לעונה. אני, בכל עונה, עושה את הבדיקה באופן פרטי, מכספי. 400 שקל. לדעתי זה צריך להיות חובה בכל קבוצה. זה כל כך בסיסי. פה כולם רצים את אותו המרחק באימונים, אבל אם הדופק המקסימלי שלי 180 והדופק שלך 200, למה שנרוץ אותו מרחק? טוריחו לא סתם מאמן כושר, הוא מדען, הוא אמן של כושר גופני".

"אני עוד זוכר שאנשים פה עשו צחוק מה-MLS", הוא ממשיך. "קראו לה 'הליגה של הזומבים'. והנה, לכל קבוצה אצטדיון מדהים, ושני מגרשי אימון לבוגרים, לפחות, עם תאורה. אצלנו, אימון מתחיל ב-10:45 בבוקר והנעליים שלך נשרפות מהשמש. אז מה עם העור? איך אפשר להתאמן ככה? אין כמעט אימוני ערב. בערב שחקן מקבל אוויר, אפשר לראות את היכולת שלו באמת. איך אפשר לנתח שחקן ב-35 מעלות, כשכל שנייה אתה צריך לשתות מים? ואז באים אוהדים ואומרים שאנחנו לא זזים. נראה אתכם ב-35 מעלות על הדשא ואני בטריבונה שותה בירה ועוד מקלל. זה לא צחוק וזה לא קל. אנשים חושבים שכדורגל זה קל. זה לא נכון. אחרי אגרוף ושחייה, כדורגל זה הספורט הכי קשה שיש. אין לך חילופים כמו בכדורסל, ואתה חייב להיות בנוי לזה".

רפי וירשובסקי הוא אחד הפיזיותרפיסטים הבכירים בארץ, ועובד בקבוצת הכדורסל של מכבי תל אביב. הוא רואה את ההבדלים בין הישראלים והזרים שמגיעים אליו מדי שנה. הוא גם חם על הנושא. "למעט מחלקות מסוימות בכדורסל, הילדים פה לא נבנים נכון", הוא פותח. "מאמני הכושר פה, בלי לזלזל וכמובן שלא כולם, לא כאלה טובים ולא בונים תוכניות טובות. יש פה בורות גדולה מאוד ואנחנו לא יודעים מה לעשות. מבחינה רפואית, ילד ישראלי לא אמור ליפול מילד הולנדי. אבל פה לא יוצרים שחקנים נכון. לא שומרים עליהם, מעמיסים עליהם יותר מדי בגיל צעיר ואז הכול נראה איך שנראה".

לפי המומחה, זה מתחיל הכי מלמטה. "הכול פה מקרי", הוא טוען. "מורה להתעמלות, למשל, לא מזהה ילד שעושה ריצת 2,000 בקצב מטורף. הוא לא אומר לו 'בוא נבדוק, אולי אתה מוכשר'. הוא מסמן עוד וי בחוברת של משרד החינוך. אין פה איתור, אין אנשים שחורשים את המדינה ומחפשים את הכוכבים הבאים, כבר בגילאי 7-8. ובנות? איך תגיעו להישגים? אם לילד או לילדה אין משפחה משוגעת שחולה על ספורט, הילדים לא יילכו לספורט. והאגודות? אנשים רואים ילד חצי מוכשר ומפותח עם שערות ברגליים – אומרים 'בוא ניקח אותו, שינצח לנו משחקים עכשיו'. לא עבדו פה אף פעם בצורה נכונה עם ספורטאים, ואם זה לא ישתנה מגיל צעיר כלום לא ישתנה".

יש יוצאים מן הכלל. "טל בן חיים הבלם", הוא אומר. "גלדיאטור מקרי אחד. זה ילד שלקח הכול באופן הכי מקצועי מגיל צעיר. הוא ימשיך עד גיל 38, אתם תראו, לא משנה איפה ישחק. ככה זה כשנבנים נכון. עבדתי במכבי כדורגל כשהוא היה חייל. אחרי האימונים כל בני המחזור שלו הלכו לדפוק שווארמה, והוא הלך לישון ולאכול בשר אצל אימא. הוא נבנה לזה והוא יוכל להמשיך. גם שחר פאר, שעשתה הכול לפי הספר. אבל כפי שאמרתי, אלו דברים מקריים. הכול מקרי. כולם רוצים להיות כספי, אבל לא נהיים כספי כך סתם. יש סיבה. הרי בן חיים הוא לא מתנה שהעניק אלוהי הגנטיקה למדינת ישראל. הבחור עבד".

דוקטור מרק ורטהיים, מומחה למדעי האימון, חזר שלשום מגרמניה. הוא הרצה שם בקורס מאמנים באקדמיה של מיינץ. הדוקטור עובד בישראל באופן אישי עם כדורגלנים, כדורסלנים וטניסאים צעירים, וגם לו בטן מלאה על מה שלא בסדר. "אנשים פה לא מבינים שתוכנית האימונים בישראל פשוט לא בנויה לילדים", הוא אומר. "זה בסך הכול חיקוי לאימון של מבוגרים. ואז הצעירים שוחקים עצמם מוקדם מדי. בישראל האימון לא מלמד, הוא רק מתרגל. הספורטאים לא לומדים כלום. כשאומרים על שחקנים גרמנים שיש להם מנטליות חזקה, זה כי לימדו אותם להתמודד ונתנו להם את היכולות להתמודד. אנחנו לא מסוגלים להתמודד. אי אפשר לכפר על יכולות גופניות רעות עם כדורגל, טוב ככל שיהיה".

ורטהיים נחשב למומחה בתחום הקואורדינציה. "זה בדיוק מה שמונע פציעות ומאריך קריירה", הוא אומר. "ככל שאתה יותר טוב בזה, אתה נפצע פחות. בארץ לא עובדים עם זה ולא מבינים מה זה. אני רואה אנשים שמחקים אימונים מיוטיוב. אני רואה מאמנים שוויצרים, זה רצח. זורקים עליך 20 כדורים, בודקים את התגובות של השחקן לכל איום ואיום. פה חסר המון. בגרמניה, למשל, יש מאמן שכל התפקיד שלו זה להעביר שחקני נוער למחלקות הבוגרות. פה אין, חסר פה המון".

הדוקטור טוען שגם שיטות האימונים של הקבוצות הבוגרות בעייתיות. "כולם מתאמנים אותו דבר", הוא אומר. "באירופה, שחקנים יצירתיים לא עושים את אותם האימונים של השחקנים האחרים. הם צריכים לשמור על החדות שלהם, לא להישרף. באימונים מסוימים הם בכלל לא מתאמצים, כדי לשמור על הגוף. הם לא רצים מסביב למגרש סתם כך, לא עובדים איתם יותר מדי על סיבולת. הם לא נטחנים במכון כושר בלי סיבה, יש להם תוכניות משלהם. בגרמניה יש גם הבדל בין שחקנים נמוכים לגבוהים. שחקן נמוך וגבוה לא ירוץ את אותו המרחק באותה המהירות. תבינו, הכדורגל הולך לכיוון אינדיבידואלי. בקבוצות יש אנשים שתפקידם לנתח כל שחקן ושחקן באופן מדויק, ומי צריך מה. לא הגיוני ש-25 שחקנים יתאמנו את אותו האימון. זה לא קיים כבר".

מאמן הכדורסל ננו גינזבורג אימן שנים רבות באירופה. דווקא שם הוא הבין מה לא בסדר כאן. "יש עומס מגיל צעיר", הוא אומר, "המון כפילויות. נבחרות, בתי ספר, קבוצות, אימונים אישיים. כבר מגיל צעיר אתה נדרש ללחץ מנטלי לא הגיוני. אתה רוצה להצליח, להביא תוצאות. זה שוחק. אנחנו לא מדינה של ספורט. קטש וברקוביץ' הצליחו בגלל הכישרון ולא בגלל הפיזיות. באירופה כולם פיזיים. פה אין שיעורי חינוך גופני כמו שצריך, הגוף לא נבנה ובגיל 30-31 העומס מכריע".

בכתבה מ-2012 אמר טפירו: "ב-NBA ובאירופה יודעים לעשות שימוש בשחקנים ותיקים. לצערי, בארץ לא יודעים לעשות זאת. היו הרבה שחקנים שירדו ליגה מוקדם או פרשו בגיל צעיר". גינזבורג מסכים. "כשאני שיחקתי היו נותנים יותר צ'אנס, גם לצעירים וגם לוותיקים. בארץ מתבססים על סגל של 8-6 שחקנים, חוץ מבמכבי, שכמו באירופה מרכיבה סגל של 11-12 שחקנים. בסגלים עמוקים שחקנים כמו טפירו היו עוד יותר בולטים, ושחקנים כמו ארז מרקוביץ' היו נשארים יותר שנים. אצלי בנימבורק שיחק בשנה שעברה יירי וולש. שחקן NBA, שהגיע אלינו בן 33. ידענו להשתמש בו, מצאנו לו דקות איכותיות. בישראל, עם שישה זרים, קשה להתמודד. קשה לצעירים וקשה לוותיקים למצוא את הדקות".

גם גינזבורג ראה שחסר פה המון. "אין מה להשוות", הוא אומר בצער. "יש פה אנשי מקצוע מצוינים, אבל לא רבים. ברפואה חסר הרבה. במקומות שאימנתי בחו"ל, גם בנבחרת פולין וגם בנימבורק, כל כמה זמן מאמן הכושר והפיזיותרפיסט דוקרים את השחקן באמצע מאמץ, לוקחים דם, בודקים מה המצב בזמן נתון. תוך 12 שעות אני כמאמן מקבל סקירה מדויקת, ויודע כמה דקות אני יכול להשתמש בכל שחקן. בישראל יש את זה אולי במכבי, ולדעתי זהו. זה מונע פציעות, זה מאסט. אנחנו לא חזקים מספיק בקטע הפיזי, וזה גורם לפציעות, לסיום מוקדם של הקריירה. אני רואה את ורמוט למשל, את שכטר – מוכשרים, אבל כל הזמן נפצעים. אתה משווה את הגוף שלהם לשחקני כדורגל אירופים, אתה רואה הבדל. מבחינה טכנית, גם בכדורסל, אנחנו לא נופלים באירופה. אנחנו פשוט לא חזקים מספיק".

לפני כמה חודשים קאלה הרגיש שמשהו אולי לא בסדר. הוריד האנדברקס, נסע לווינגייט. הדוקטור הוציא מהמגירה תוצאות מבדקים מ-2006, אז השוער ניתר למרחק 82 סנטימטר מהרצפה. הוא ביקש מקאלה לנתר, ואמר לו שאם התוצאות יהיו נמוכות בהרבה, סימן שהוא אכן צריך לשנות את התזונה, לעשות משהו. קאלה קפץ 90 סנטימטר. הדוקטור נקרע: "אתה צוחק עליי? עוף, עוף הביתה". חוות הדעת: בריא כמו שור. "אני עם הגוף שלי אשחק לפחות עד 45", קאלה מבטיח, "אבל לכל בוס פה יש סטיגמה. רגילים שאנשים קרובים ל-30 בקושי זזים". שחקן נבחרת בכיר הוסיף בנושא: "זה עניין של מודעות. בישראל שחקן בן 31 נחשב לסוס מת".

"זה גם עניין של משמעת עצמית", קאלה ממשיך. "כך תשמור על עצמך ותאריך את הקריירה. קח את הדוגמה הכי פשוטה. אומרים לשחקנים 'אל תבואו בכפכפים לאימונים', והם באים בכפכפים. אתם לא יודעים כמה כפכף זה מסוכן לקריירה. תשאלו כל אורטופד. הקרסול פתוח, זה בעייתי גם לתאומים. הלו, אתה כדורגלן. רק נעל סגורה. חוץ מלחוף הים, אין סיבה לנעול כפכפים. אומרים לי 'חם לי בדירה', אז תדליק מזגן. אומרים 'חם לי באוטו', אז תדליק מזגן".

קאלה מתמוגג ממה שקורה בקרואטיה. פחות תושבים, ומכרו בשנה וחצי 10 שחקנים צעירים לחו"ל, הוא אומר. דינמו זאגרב נהייתה מעצמת נוער, הוא מוסיף. והוא שוב חוזר ל-MLS: "תבדוק באתר של כל קבוצה כמה גדול הצוות. עד שאתה מגיע לשחקנים, כואב לך הראש. זה מה שג'ורדי קרויף מביא לפה. זה לא סתם שיש לו שמונה מאמנים. שמעתי סיפורים משחקנים בליגת העל, שאומרים שיש להם מאמן כושר זוועה. בליגת העל! כל מה שאומרים להם זה לרוץ. מאמני כושר בלי ציוד, חדרי כושר לא רציניים. זה עצוב. היום כדורגל זה כוח, לא רק כישרון. תראו את ויאריאל. כולם קטנים, אבל כל אחד טרמינייטור. מהירות, יציאה מהמקום, כוח. אתה מנסה לתפוס שחקן שלהם והוא עובר לך בין הרגליים. ואצלנו?". ואז הוא נוקב בשם של שחקן בליגת העל, בן 26. "בעוד שלוש שנים גג הוא גומר. רק בגלל הגוף. אין לו שריר, אז איך ימשיך לקפוץ ולרוץ? על העצמות?".

רק בחודש האחרון ישראל לא עלתה למונדיאל, ישראל עפה מהיורובאסקט, ישראל הודחה מהבית העליון בטניס. נו, אתם עדיין מופתעים?