שאלה של אופי: איך מתמודדים ספורטאים עם "הקריירה השנייה"

***

למה בחרתי בנושא, מקל מסביר: "בעניין הזה מעניין אותי לדעת שני דברים: האם יש קשר בין אופי השחקן לדרך שבה הוא בוחר את המשך הקריירה שלו. האם האופי משתנה או שנשמר בצורת חיים אחרת. מעניין אותי לדעת במקביל מה הם עשו עם ההצלחה שלהם. האם זה מתבטא בחייים שאחרי, ואיך".

גל מקל, עורך אורח:

גל מקל מציג את האג'נדה התקשורתית שלו

מדוע הספורטאים בישראל פורשים בגיל מוקדם?

כל הסיבות לכך שבארצות הברית לא מתלהבים מכדורגל

30 עבירות טכניות ספג ג'ייסון קיד לאורך קריירת ה-NBA העשירה שלו, שנמשכה 1,549 משחקים. בשתי העונות האחרונות שלו, אותן העביר בדאלאס ובניקס, אפילו עבירה טכנית אחת לא נשרקה לחובתו. הכבוד הגדול שקיד קיבל מהשופטים לקראת סיום הקריירה, בתור שחקן וותיק והוגן, עמד לצידו. בקושי חצי שעה אל תוך משחקו הראשון כמאמן ברוקלין נטס, תפקיד אליו התמנה מיד לאחר הפרישה ממשחק פעיל, קיד כבר גילה גבולות חדשים.

הנטס היו בפיגור מול דטרויט לקראת סיום המשחק שפתח את ליגת הקיץ עבורם בחודש יולי והמאמן דרש משחקניו להתחיל לבצע עבירות מכוונות על אנדרה דראמונד, במטרה ששחקן הפיסטונס יחטיא מהקו. מדובר בצעד מאוד לא אופייני עבור משחק בליגת הקיץ, אבל קיד הודה: "רציתי לבחון איך נגיב למצב כזה ורציתי לנצח". השחקן שבו עדיין לא עזב. בשלב מסוים, לאחר שהשופט פספס את אחת מאותן עבירות והשעון המשיך לרוץ, קיד נזעק והגיע עד לקו החצי כדי להתלונן, כשהוא אפילו נכנס מעט אל תוך המגרש. עוזרו המנוסה לורנס פרנק עוד ניסה להציל אותו, אבל הטכנית מיהרה להישרק. "זה הגיע לי", הודה קיד בסיום, "ראיתי מאמנים אחרים עושים את זה, אבל אני לא יכול להרשות לעצמי כרגע. למדתי מהר מאוד איפה מותר לי לעמוד. המשחקים האלה הם מחנה קיץ גם בשבילי".

בבת אחת, במעבר החד שבין שחקן למאמן, הפך ג'ייסון קיד מוותיק ומוערך לרוקי שצריך ללמוד את החוקים מחדש. האופי שלו, שהתאים כל כך לפרקט והפך אותו לאחד הגדולים בליגה, יצטרך לעבור התאמות מהירות לעמדה החדשה, לקריירה החדשה. חייהם של הספורטאים מוזרים מאוד עבור האדם הממוצע. הרי כל ספורטאי מתחיל יודע שלא רחוק היום, חמש, עשר, חמש עשרה, מקסימום עשרים שנים, בו הוא יצטרך להתחיל הכול מחדש ולבנות את עצמו בעבודה שנייה. זאת, בעוד רובנו נשארים נאמנים לאותה משרה לאורך חיינו. על מנת לבצע את המעבר החד הזה, כל ספורטאי פורש צריך להחליט האם הוא ינסה לשנות את האופי שליווה אותו המגרש או שמא עדיף לו לשמור עליו. ההחלטות האלה יכולות להתגלות כהרות גורל והן בדרך כלל תלויות בגורמים רבים, לא כולם קשורים באופן ישיר לספורטאי.

אותם ימים ראשונים של קיד בתפקיד מאמן הנטס נבחנו משלל כיוונים. לארי בירד, אולי סמל ההצלחה הגדול ביותר של ה-NBA במעבר בין קריירות, פגש את קיד לפני משחקו הראשון וחילק כמה עצות שעזרו לו עצמו להפוך משחקן שקול ומחושב על הפרקט למאמן ולמנהל שקול ומחושב בליגה. גם ג'ון אלווי, מגדולי הקוורטרבקים אי פעם, עושה בימים אלה פלאים בתפקידו כג'נרל מנג'ר הקבוצה בה כיכב, דנבר ברונקוס. יכולת קבלת ההחלטות המבריקה שלו עם הכדור בהחלט ניכרת בעבודתו במשרד.

מצד שני, היו כאלה שנזכרו במג'יק ג'ונסון, שהאופי התזזיתי והגאונות המתפרצת שלו על הפרקט בימים בהם הוביל את הקבוצה החלומית של הלייקרס, פגעו בו כאשר ניסה לאמן את הקבוצה. 16 משחקים בלבד הספיקו למג'יק כדי להבין שזה לא בשבילו ושהוא לא מסוגל לסבול מצב בו השחקנים שלו לא יכולים לבצע דברים ברמה בה הוא היה מבצע אותם. 18 שנים אחרי קריירת האימון הקצרצרה שלו, ג'ונסון עמד בראש קבוצת רוכשים שביצעה את עסקת הספורט הגדולה בכל הזמנים, שני מיליארד דולר על קבוצת הבייסבול לוס אנג'לס דודג'רס. בניהול ההצגה הכי נוצצת בעיר המלאכים הוא הרי תמיד היה טוב.

אבל האם באמת ניתן למצוא קשר מתמיד בין הקריירה הראשונה לחיים שאחריה אצל ספורטאים? פסיכולוג הספורט גבי זקס נותן שתי דוגמאות מעניינות: "מצד אחד יש את קרים עבדול ג'באר. הוא תמיד היה נחשב לשחקן מיוחד, יוצא דופן ואינטלקטואל. כשהוא פרש, הוא לקח את כל התכונות האלה ועסק רבות בחינוך והקניית ערכים לנוער". עבדול ג'באר כתב מספר ספרים שהפכו לרבי מכר ואף נבחר על ידי הממשלה לשגריר התרבות של ארצות הברית. "מצד שני יש את איל ברקוביץ'", אומר זקס, "בתור פרשן הוא מציג היום בדיוק את אותו אופי שהיה לו על המגרש. יש הרבה קווים מקבילים בין הקריירות. יש משהו יותר קונסיסטנטי מאישיות של אדם?".

למעשה, אחד הדברים שמעסיקים יותר מכל את קהילת הספורט האקדמית בשנים האחרונות הוא המעבר שמבצעים ספורטאים בין הפרישה לחיים שאחריה. כתבה של "ספורטס אילוסטרייטד" מ-2009, שמאוחר יותר עובדה לסרט הנפלא "Broke" מסדרת "30 על 30" של ESPN, בדקה ומצאה כי 78 אחוזים, מספר מדהים לכל הדעות, משחקני הפוטבול בליגת ה-NFL מכריזים על פשיטת רגל תוך שנתיים בלבד מרגע הפרישה. ב-NBA המספרים עומדים על 60 אחוז מהשחקנים וחמש שנים מרגע הפרישה. גם כאן, מספרים בלתי נתפסים. תזרים המזומנים הענק שנגמר לפתע, חוסר היכולת להתמודד עם שגרה חדשה, הירידה מאור הזרקורים והיעדר האנדרלין שמלווה את הימים שאחרי ולפני משחק. כולם פוגעים בשחקנים הפורשים. רק אלה שידעו לבחור בכיוון הנכון וכאמור, לשמר או לשנות את אופיים, בהתאם לצרכים החדשים, יוכלו להסתגל לקריירה השנייה שלהם, אולי גם לשלישית אם פתאום יהפכו מפרשנים למאמנים או להיפך.

העובדה שההתייחסות והטיפול במעבר החד הזה שונים מתרבות לתרבות וממדינה למדינה גורמת לכך שניתן למצוא עשרות מקרים ולפתח מכל אחד מהם תיאוריות שלמות. מחקר אקדמי שפורסם בשנת 2004 בדק את הדרך בה ספורטאים גרמנים, רוסים וליטאים מתמודדים עם השלכות הפרישה. התוצאות הראו שבגרמניה, שם משקיעים יותר בתיכנון היום שאחרי, הספורטאים משתלבים בקלות יותר מחדש בשוק העבודה ובשל כך גם נהנים מתחושות ומחשבות חיוביות יותר. בליטא לעומת זאת, סובלים רבים מהפורשים מהתכחשות למצבם החדש ואילו ברוסיה משתמשים רבים מהם בהסחות דעת על מנת להדחיק את המצב.

את אותן התכחשויות או הסחות דעת, תקראו לזה איך שתרצו, אפשר למצוא לא רק בליטא או ברוסיה, אלא גם בקרב לא מעט ספורטאי על ברחבי העולם. באופן לא מפתיע, המכנה המשותף בין רובם היה אופי פרוע גם בימיהם כספורטאים פעילים. כך למשל, מוצא עצמו דניס רודמן בשנים האחרונות כשהוא שופט בתחרות סחיבת נשים בפינלנד או משחק בחצר של הרודן הצפון קוריאני קים ג'ונג איל. כך למשל, מוצא עצמו דייגו מראדונה מארח חברה לפידל קסטרו, מטיל אימה על עיתונאים ומנצל כל הזדמנות על מנת לעקוץ את פלה. כך למשל, מוצא עצמו אריק קאנטונה קורא למרד נגד הבנקים ומנסה להשיג את כמות החתימות המספיקה על מנת להירשם למירוץ לנשיאות צרפת. פעם משוגעים, תמיד משוגעים.

פסיכולוג הספורט גבי זקס מסביר: "האנשים הצבעוניים האלה יכולים להצליח אחרי הפרישה רק אם הם יבחרו לעצמם קריירות מתאימות. אם קאנטונה היה צריך לעבוד היום במשרד, לא היה לו שום סיכוי להצליח. יש בשנים האחרונות גם הרבה מחקרים על ספורטאי על והאישיות שלהם. ביטחון עצמי גבוה ויכולת להתמודד עם כישלונות מאפיינים אותם. הם סופגים מכה וממשיכים הלאה, הם מוכנים לקחת סיכונים. יש להם יכולת פסיכולוגית להציב מטרות ויעדים".

אין ספק שניתן למצוא קו מקשר מסוים בין פרק א' לפרק ב' בחייו של ספורטאי עבר, אבל תמיד אפשר להסתכל גם על הצד השני, אפילו כאשר מדובר באותם ספורטאי על המחזיקים בקווי אופי זהים לכאורה. על המגרש, מייקל ג'ורדן לא נתן לאף אחד ולשום דבר לדחוק אותו אל המקום השני, אבל בקריירת הניהול שלו זה לא המצב. הכישלון הגדול של ג'ורדן בשארלוט הוא לא התוצאות, אלא חוסר היכולת ואולי גם חוסר הרצון והחשק שלו להביא את הדרייב המטורף שהיה לו כשחקן וליישם אותו כבוס. בזירה המקומית אפשר לציין את מיקי ברקוביץ', שהיה הכי גדול שיש, הכוכב הבלתי מעורער, אבל לאחר הפרישה העדיף להתרחק מאור הזרקורים ומלבד כמה שנות ניהול קצרות בקבוצות קטנות בחר לחמוק מההמולה.

אם כך, כמו בכל דבר הנוגע לנושאי אישיות ואופי, בלתי אפשרי להציג גרסה אחידה שתכלול את כל השחקנים לפי קטגוריות שישלבו בין החיים על המגרש לחיים שאחרי הפרישה, אבל בהחלט קיימים מקרים מייצגים כאלה ואחרים. ג'ייסון קיד, שהעבודה האמיתית שלו תיבדק לעומק לעיני המצלמות ומיליוני הצופים בעוד כחודש וחצי, כאשר עונת ה-NBA תצא לדרך, יכול להיות מקרה מבחן מעניין מאוד בשנים הקרובות, בעיקר בשל המעבר החד והלא שגרתי שהוא ביצע. ב-24 בינואר ברוקלין תארח את דאלאס. האם גל מקל יוכל לסחוט מקיד עוד עבירה טכנית?