צפו במסיבת העיתונאים של ריאל מדריד לקראת גלאטסראיי
10. פאביו קאפלו
על המקום האחרון ברשימה נאבקו לא מעט מאמני על שנותרו בחוץ. למשל, רפא בניטס שהיה בשני גמרים עם ליברפול וזכה פעם אחת, או ארסן ונגר שפותח עונה 17 במפעל ושני רק לאלכס פרגוסון עם 156 משחקים, וגם יורגן קלופ והקטור קופר. אלא שמבחינת הישגים ואחוזי הצלחה, האיטלקי עולה על מתחריו. קאפלו הדריך ארבע קבוצות שונות (מילאן, רומא, יובנטוס וריאל מדריד) בליגת האלופות וברזומה שלו שמונה עונות במפעל.
בראשית שנות ה-90, כשהמפעל החדש הוקם, הכדורגל האיטלקי היה בשיאו ושלט ביבשת. כך הוביל קאפלו, מהבולטים והמשפיעים בעולם המאמנים של דורנו, את מילאן להיות אחת משתי הקבוצות היחידות שהופיעו בשלושה גמרים רצופים. לצד ה-0:4 הבלתי נשכח על ברצלונה הוא רשם הפסדים למארסיי ואייאקס. בהמשך, עם ריאל ויובה לא הצליח לשחזר את ההצלחה, אבל הוא עדיין אחד משבעה מאמנים בלבד שהצליחו להעפיל לשלושה גמרים או יותר בהיסטוריה של הצ'מפיונס.
9. לואי ואן חאל
המספרים מדברים בעד עצמם. 89 המשחקים שניהל ואן חאל בליגת האלופות כמאמן אייאקס, ברצלונה ובאיירן מינכן מעמידים אותו במקום השישי בקטגוריית ההופעות. עם 2.01 נקודות למשחק הוא שמיני בכל הקשור לאחוזי הצלחה, כאשר השבעה שמקדימים אותו ניהלו הרבה פחות משחקים ממנו. כשההולנדי היה חלק מליגת האלופות, הוא היה אחד המאמנים המשפיעים במפעל וגם הוא חבר של כבוד בשביעייה שהופיעה בשלושה גמרים או יותר.
הוא הוביל את אייאקס הגדולה לזכייה ב-1995 ושנה לאחר מכן שוב חזר למעמד רק כדי לרשום הפסד ליובנטוס בפנדלים. בנוסף, ההולנדי הופיע עוד פעמיים בחצאי הגמר עם אייאקס וברצלונה. הגמר השלישי והאחרון שלו עם באיירן ב-2010 הסתיים באכזבה עם אותו הפסד 2:0 לאינטר של ז'וזה מוריניו, אבל ישנה תמימות דעים שהיסודות שהניח ואן חאל באליאנץ ארנה עזרו לבנות את הקבוצה הגדולה שזכתה אשתקד בטרבל.
8. מרצ'לו ליפי
ב-1994, אחרי עונה נהדרת בנאפולי, הגיע ליפי ליובנטוס ושינה את יחסי הכוחות וההגמוניה באיטליה. שושלת מילאן הסתיימה והגברת הזקנה שבה להיות כוח דומיננטי גם באירופה. בקדנציה הראשונה שלו, שארכה חמש שנים, הוא הוביל את הביאנקונרי לשלוש זכיות בסקודטו לצד שלוש הופעות רצופות בגמר האלופות. ניצחון בפנדלים על אייאקס ב-1996 ואז הפסדים לדורטמונד וריאל מדריד. ב-2001, אחרי שנה כושלת באינטר, ליפי שב הביתה וחזר לחייך. עוד שתי אליפויות ועוד הפסד בפנדלים בגמר צ'מפיונס, הפעם למילאן באחד הגמרים הגרועים שידע המפעל.
ליפי תמיד היה מאמן של ניגודים. יש שרואים בו גאון טקטי שגידל דורות של כוכבים, אבל גם דמות טראגית שהצליחה להסתכסך עם לא מעט שחקנים אותם גידל. לצד ההצלחות המסחררות ביובה והזכייה במונדיאל עם איטליה ב-2006, הוא התרסק באינטר ושוב עם האזורי במונדיאל בדרום אפריקה. מאז ליפי התרחק מאור הזרוקים, שם את קריירת האימון קצת בצד ושב אליה רק לטובת המיליונים בסין. למרות הכול, כשמסתכלים על ליגת האלופות אין בכלל שאלה. שבע עונות, ארבעה גמרים. אגדה במפעל.
7. פפ גווארדיולה
בין המאמנים בעשירייה המובילה, גווארדיולה הוא הצעיר ביותר. 50 משחקים בלבד, שנפרשים על פני ארבע עונותיו על הקווים בברצלונה, ניהל הקטלאני בליגת האלופות. באותן ארבע עונות הוא רשם שתי זכיות עם שני ניצחונות על מנצ'סטר יונייטד במשחקי הגמר של 2009 ו-2011 ושני הפסדים בחצאי הגמר לאינטר וצ'לסי. בארסה של גווארדיולה החזיקה באותן שנים ב-70 אחוזי הצלחה בליגת האלופות, כך אפשר לראות את גווארדיולה כמאמן המוביל במפעל בקטגוריה הזו.
על המקום של גווארדיולה בהיסטוריה של בארסה ועל ההשפעה שלו על הכדורגל של הבלאוגרנה אין חולק. מדובר במהפכן. לא פחות. מאמן שעוד ישפיע על הכדורגל העולמי בשנים הבאות, אבל במפעל היוקרתי ביבשת יש לו עוד מה להוכיח. הוא צריך לרשום עוד הצלחות, לזכות בעוד תארים וכן, להראות שהוא יכול לעשות את זה גם בקבוצה בה לא משחקים מסי, צ'אבי ואינייסטה. זו אולי אחת הסיבות שהוא בחר לצאת לדרך חדשה מחוץ לקאמפ נואו. והדרך החדשה של גווארדיולה לפסגה מתחילה בניסיון להפוך את באיירן לראשונה ששומרת על תארה האירופי.
6. ויסנטה דל בוסקה
אולי זו בגלל מראה הסבא החביב, אולי בגלל שהוא פחות תקשורתי, טקטי ונוצץ לעומת המאמנים המודרניים, אבל דבר אחד בטוח. דל בוסקה אחד המאמנים הפחות מוערכים בכדורגל העולמי. קל לבקר אותו, לצחוק עליו ולייחס את התוצאות שלו לאחרים. בפועל, אפשר וצריך לראות את דל בוסקה כאחד המאמנים המצליחים בכדורגל הספרדי של דורנו. הרי איזה עוד מאמן זכה במונדיאל, אליפות אירופה, ליגת האלופות ואליפות ספרד?
דל בוסקה אימן את ריאל בשלוש קדנציות, האחרונה בין 1999 ל-2003. בפרק הזמן הזה, הבלאנקוס זכו פעמיים בליגת האלופות ופעמיים נוצחו בחצי הגמר. מאז חלום הדסימה הפך לאובססיה במדריד, מיליונים נשפכו, מאמנים נוצצים הגיעו, אבל איש לא הצליח עדיין להגשימו. גם לא אחד משני המאמנים היחידים מלבד דל בוסקה שמחזיקים ב-100 אחוזי הצלחה בגמרי ליגת האלופות. השם הבא ברשימה, ז'וזה מוריניו.
5. ז'וזה מוריניו
בעיני רבים, המיוחד הוא המאמן האולטימטיבי של ליגת האלופות. האיש שמזוהה עם המפעל יותר מכל, שצמח דרכו והפך אותו לאובססיה. עבור מוריניו, ליגת האלופות היא קודש הקודשים, מטרה שכל האמצעים כשרים כדי לזכות בה. בין אם מדובר בבונקר מכוער בקאמפ נואו בחצי גמר 2010, מלחמות פסיכולוגיות אינסופיות מול מאמנים יריבים או מסיבות עיתונאים בלתי נשכחות. מוריניו הוא הפנים של המפעל והמפעל הפך אותו למאמן שהוא.
11 עונות יש למוריניו בליגת האלופות ומאזן מדהים. זכיות עם פורטו ואינטר ושישה חצאי גמר שמחולקים שווה בשווה בין צ'לסי וריאל מדריד. הוא אמנם לא הצליח להביא את הדסימה לברנבאו, אבל עד סוף הקריירה הוא קבע לעצמו מטרה ברורה - לשים שוב את היד על הגביע הנכסף ולהפוך אולי למאמן הראשון שזוכה בו עם שלוש קבוצות שונות. עד שזה יקרה, הפורטוגלי יסתפק במקום החמישי. בעוד חמש או עשר שנים, כנראה שנדבר אחרת.
4. קרלו אנצ'לוטי
המחליף של מוריניו בריאל מדריד מחזיק במאזן די דומה לזה של המיוחד בליגת האלופות. 11 עונות. 113 משחקים (לעומת 107 של מוריניו, מה שמעמיד אותם במקומות השלישי והרביעי בהיסטוריה של המפעל), 205 נקודות (לעומת 198, מה שנותן למיוחד יתרון קל באחוזי הצלחה) ושתי זכיות. אנצ'לוטי עשה זאת עם מילאן ב-2003 ו-2007, כשבתווך הוא עמד על הקווים בגמר המפורסם בו הרוסונרי הפסידו בפנדלים לליברפול אחרי ששמטו יתרון של 0:3 במחצית השנייה. את הנקמה, כאמור, הוא השיג כעבור שנתיים.
מאז מילאן דעכה ואנצ'לוטי, בשקט, מבסס עצמו כאחד ממאמני העל ביבשת. זה בא לידי ביטוי עם דאבל חלומי בצ'לסי, אליפות וקמפיין צ'מפיונס מרשים בקבוצת המיליונים של סן ז'רמן ועכשיו המשרה החלומית בברנבאו. מאז 2007, האיטלקי לא הצליח לעבור את מחסום רבע הגמר וזה נתון שבהחלט יצטרך להשתנות אם אנצ'לוטי רוצה לשרוד לאורך זמן כמאמן הבלאנקוס.
3. אוטמר היצפלד
מאז הקמת ליגת האלופות במתכונתה הנוכחית, שלושה מאמנים זכו בה בשתי קבוצות שונות. הראשון לרשום את ההישג הזה היה "הגנרל". היצפלד זכה לראשונה עם דורטמונד ב-1997 ושוב עם באיירן כעבור ארבע שנים. בתווך, באותו ערב אומלל מבחינתו בקאמפ נואו ב-99, באיירן שלו ספגה פעמיים בתוספת הזמן ממנצ'סטר יונייטד לא מעט בגלל ניהול משחק וקבלת החלטות לא מספיק טובים ברגעי ההכרעה. מאז 2008, היצפלד נהנה מהחיים כמאמן נבחרת שוויץ ולא בטוח שתהיה לו את ההזדמנות לנסות להשיג את התואר בשלישית.
למעשה, היצפלד חתום על שתיים משלוש הזכיות של הכדורגל הגרמני בליגת האלופות. הוא היה שם לפני הפריחה המחודשת של דורטמונד ובאיירן, עם פחות משאבים ורשם הישגים שהכניסו אותו לפנתיאון. היצפלד הוא פורץ דרך, מאמן שהוא לא רק טקטיקן אלא מומחה ביחסי אנוש וניהול שחקנים. מאמן שנכנס להיסטוריה של ליגת האלופות. וכמה חבל שהוא העביר בה רק תשע עונות.
2. יופ היינקס
הנתונים של אלוף אירופה המכהן פשוט מדהימים. 37 משחקים בלבד ניהל היינקס בליגת האלופות על הקווים בריאל מדריד ובאיירן מינכן. הרקורד שלו כולל שלוש עונות בלבד, מספרים נמוכים משמעותית מכל מאמן אחר ברשימה. והמאזן? שתי זכיות והפסד מאכזב בפנדלים בגמר 2012 מול צ'לסי. 31 מאמנים בהיסטוריה ניהלו יותר משחקים מהיינקס בליגת האלופות, רק שניים היו ביותר גמרים ממנו. הגרמני רשם את ההצלחות הגדולות בקריירה שלו באלופות. את ריאל הוא הוביל ל-0:1 על יובנטוס בגמר 1998 ותואר אירופי ראשון אחרי 32 שנה. את באיירן הוא כבר הקפיץ כיתה.
לאחר הזכייה בטרבל עם הבווארים, היינקס הודיע על פרישה מאימון בגיל 68. הוא הגיע לשיא אדיר שידע שלא יזכה עוד לשחזר. קריירת האימון שלו הייתה מגוונת ומעניינת. מקבוצת נעוריו בורוסיה מנשנגלאדבך, דרך אליפויות עם באיירן בסוף שנות השמונים, ספרד, פורטוגל, גרמניה, פריחה מחודשת בלברקוזן וחזרה לאליאנץ ארנה. באיירן שלו שברה אשתקד כל שיא בונדסליגה אפשרי והציגה כדורגל שאיים לערער סדרי עולם ביבשת. היינקס קיבל את הצ'אנס לפרוש בצורה המכובדת ביותר ולעד ייזכר בהיסטוריה כאחד הווינרים הגדולים של ליגת האלופות.
1. אלכס פרגוסון
הבחירה בסקוטי לא הייתה פשוטה. 194 משחקים ניהל פרגוסון בליגת האלופות, שיא בו יחזיק ללא עוררין לפחות בשלוש השנים הקרובות. פרגוסון היה שם עם מנצ'סטר יונייטד ב-19 עונות ולפיכך, הוא אחד משני המאמנים היחידים בהיסטוריה של המפעל שניהלו ארבעה גמרים. ב-99 ניצח את באיירן, תשע שנים לאחר מכן שבר לאברהם גרנט את הלב בדו קרב הפנדלים בגשם של מוסקבה ופעמיים נוספות הפסיד לגווארדיולה וברצלונה. בכך נמנע מפרגוסון להשוות או לשבור את השיא של בוב פייזלי המנוח, שזכה עם ליברפול שלוש פעמים בגביע אירופה לאלופות.
מקטרגיו של הסקוטי השתמשו בנתוני הסטטיסטיים הללו כנגדו, טענו שליגת האלופות הייתה עקב האכילס של פרגוסון, שקבוצה דומיננטית כמו מנצ'סטר יונייטד ששלטה בפרמיירליג הייתה צריכה לעשות יותר במשך השנים גם כדי להיות השליטה של אירופה. גם בעונות גדולות של השדים האדומים בפרמיירליג, ההצלחה לא תמיד באה לידי ביטוי גם באלופות, אבל יונייטד תמיד שבה לשם, תמיד היוותה איום.
אולי ההבדל בין פרגוסון לאגדות בהתהוות כמו מוריניו וגווארדיולה נעוץ בסדר העדיפויות, באובססיה לזכייה בליגת האלופות. יכול להיות שהפרמיירליג תמיד הייתה בראש מעייניו של הסקוטי, אבל זה לא ממעיט מהישגיו. פרגוסון הגיע למועדון מרוסק והפך אותו למותג. כוח. אימפריה בכל קנה מידה. כי מנצ'סטר יונייטד שייכת לעלית היבשת גם בעונות פחות טובות באלופות ו-19 שנה במפעל מדברות בעד עצמן. פרגוסון הוא הגדול מכולם באלופות. בינתיים.