כל פרשן מכיר את הדינימקה הזאת. מתכוננים להתיישב מול המחשב ולכתוב דבר אחד, וברגע האחרון משנים את הדעה והולכים לכיוון אחר. במקור הרעיון היה לתת התייחסות לאלמנטים שונים במשחק, ואז הגיע הראיון של אריק שיבק בערוץ הספורט. מסתבר שהמאמן הלאומי חושב שהקבוצה שלו משחקת דווקא לא רע, שגם באליפות לפני ארבע שנים הנבחרת פישלה, שחסרים לו שחקנים מרכזיים כמו דיוויד בלו ושהעיקר שמתקיימת עבודה "מלמטה" כדי לקדם או להציל את הכדורסל הישראלי. איך הולך השיר של דודו אהרון? הכל זה מלמטה.
המסקנה של גיא עפרן מהראיון של שיבק - חייבים לפטר את המאמן
דיברנו על כך במשדר המקדים של וואלה! ספורט ונאזכר זאת שוב: קברניטי הכדורסל הישראלי ישבו על המדוכה והגו את הרעיון הגאוני של חיוב רישום שלושה שחקנים צעירים בכל סגל העונה בליגת העל. בהמלצתו ואישורו של מנהל האגף המקצועי כמובן, מר אריק שיבק. אכן נאה. מצד שני, נבחרת ישראל עצמה לא רואה לנכון לרשום אפילו צעיר אחד בסגל. ככה זה כשעובדים מלמטה. יש זמן, כי אין ספק שכוכבי האקדמיה, שלא מוצאים מקומם אפילו בנבחרת העתודה, הם אלו שיצילו את הנבחרת הבוגרת. אולי כשיגיעו לגיל 25.
ואם אין צעירים, תמיד אפשר להתלונן על חסרונו של גל מקל. אז מה אם המאמן הזה הצהיר שהנבחרת שייכת ליוגב אוחיון וייבש את מקל במהלך המוקדמות. וגם דייויד בלו חסר, ואז מה אם מותר לשלב רק מתאזרח אחד ושהבחור בכלל משתזף לו בקליפורניה כבר שנה. אה, ואל תשכחו שגם בפולין 2009 הנבחרת עשתה מאזן של 0 מ-3, ואז מה אם הנבחרת של שיבק בליטא 2011 עשתה גם 0 מ-3 וניצחה שני משחקים רק בגארבג' טיים. אל תדאגו חברים, הכל זה מלמטה.
בהמשך להפסד המביך אתמול מול בריטניה, שינה הצוות המקצועי של הנבחרת פאזה והחליט להעלות חמישיה אחרת לגמרי, עם כספי ב-4 ופניני וחנוכי על תקן הנושכים. רעיון בהחלט מקורי, אבל יש בעיה אחת. כשעולים עם הרכב של לוחמים צריך לשמור הגנה של לוחמים. אפשר ללחוץ על מגרש שלם או על חצי מגרש ואפשר סתם לשמור הגנה אישית חזקה, עם מלכודות או בלי. החמישיה ההגנתית של שיבק שיחקה הגנה מתחלפת (מאסקינג) עלובה ופסיבית, שזאת בדיוק ההגנה הלא נכונה ובדיוק הגישה ההפוכה מזו שצריכה להיראות על המגרש.
גם המאסקינג נזרק לפח בשלב מאוחר יותר והוחלף בהגנה אישית קונבנציונאלית יותר (מהולה במקטעים של לחץ 2-2-1 על כל המגרש). הבעיה כאן הייתה שמדובר בעיקר בהגנה אישית רגילה מהסוג שאנחנו מכירים בליגת העל שלנו, דוגמת פתרונות טקטיים ונסוגים לפיק אנד רול מהסוג שמשחקים בביצה המקומית. בכל פעם שהנבחרת התקיפה חזק את הפיק אנד רול של היריב, ובמיוחד של פו ג'טר, קרו דברים טובים. בכל פעם שהנבחרת ירדה למלכודת על הפוסט אפ של היריבה, היא איבדה את הכדור. הבעיה היא שזה קרה בדיוק פעמיים ובשתי הפעמים בזכותו של גיא פניני.
אבל בואו נעזוב לרגע את נושאי המיקרו, נדבר על מאקרו וננסה להבין מה מנסה נבחרת ישראל לעשות. אחרי משחקי ההכנה ושני המשחקים הרשמיים, ברור שחל איסור מוחלט על משחק ריצה. ולא, זה לא בגלל נחיתות בריבאונד ההגנה. אחרי שני משחקים באליפות, אפשר להכריז באופן ברור שלא שם הבעיה. יש מספיק ריבאונדים כדי לצאת לפאסט-ברייק, אבל אין שום נסיון או הנחיה לעשות את זה. לא ברמת הריצה הנכונה בנתיבים הנכונים ולא ברמת הנכונות של מובילי הכדור לקחת את הכדור ולשעוט קדימה.
ומה לגבי המשחק העומד? אולי בזכות דומיננטיות יתר של עודד קטש, עושה רושם שהנבחרת החליטה לייבא סט שלם של תרגילים שמצליחים יפה מאוד כשהם משוחקים נגד הגנות של ליגת על. הבעיה כאן היא שחומר השחקנים של הנבחרת לא מתאים לשחק את אותם תרגיליםמצד אחד, ושההגנות היריבות לא ממש מתקשות מולם מצד שני.
אפשר היה אולי לצפות למעט יצירתיות ומחשבה כדי לנסות ולשחק כדורסל אחר, אינטנסיבי ומהיר יותר, עם דגש על טמפו. אפשר אולי לנסות ולהכריח גארדים (או את כספי) לשחק קצת כדורסל של גב לסל, אפילו מול שומרים גבוהים יותר, כדי לשנות את הבאלאנס של משחק ההתקפה. אפשר אולי לשחק סטים התקפיים של חסימות גביות במקום חסימות לרוחב (פליירים למיניהם). אפשר הרבה דברים, אבל לא ממש חייבים. כי הכל, אל תשכחו, הכל זה מלמטה.
כתבנו אתמול על הבעיה הקרדינלית של מאמני הנבחרות לדורותיהם, שלא ממש אוהבים לשלב שחקנים שיודעים להבקיע ומעדיפים בדרך כלל את השחקנים היפים והנכונים. אתמול זה היה אפיק ניסים שהחזיק את הנבחרת בחיים. במחצית השנייה מול אוקראינה זה היה בעיקר רביב לימונד. ניתן היה לצפות אולי שמישהו בספסל של הכחול לבן יהיה אמיץ מספיק כדי לתת לשני אלה לשחק כמה דקות אחד לצידו של השני ולהציב מול היריבה שני איומים מקבילים מהקו האחורי. גם זה לא קרה, ובמקום זה נאלצנו לצפות בעוד כמה דקות בהן מכריחים את יותם הלפרין לשחק כשהוא עצמו כמו מתחנן שיניחו לו כבר לנפשו.
אם לא יקרה משהו לחלוטין בלתי הגיוני, אליפות אירופה תסתיים בדיוק בעוד שלושה משחקים ואז יהיה מספיק זמן כדי ללהג ולהציע פתרונות כאלה או אחרים. בינתיים, הציפיות שלנו צנועות לחלוטין: רוצים לראות על המגרש את השחקנים שרוצים ויכולים לתרום. אפשר לוותר על האחרים. שיבק, קטש ואלפסי יודעים בדיוק מי אלה ומי אלו. ועוד בקשה אחת קטנה: רוצים לראות כדורסל עם קצב ותשוקה. זה הכל. אחר כך נמשיך לספר אחד לשני שהכל זה מלמטה.
