מסע הראיונות הנרחב לחג שהעניק אריק שיבק לכלי התקשורת השונים לקראת ראש השנה הזכיר רמת חשיפה לה זוכים במחוזותינו רק נשיאים, ראשי ממשלה או רמטכ"לים. במסגרתם ובשילוב שיגור מסרים אפקטיבי ויעיל שהועבר על ידי מספר כתבים ידידותיים, טרח מאמן נבחרת ישראל להזהיר מראש שמצבם המנטאלי של מספר שחקני נבחרת מרכזיים איננו שפיר. במידה רבה של צדק אגב. ההפסד המביך לבריטניה נובע, ללא ספק, גם מכושרם הלקוי של מספר שחקני מפתח.
מצד שני, נדמה שנמנעים מלעסוק אצלנו במצבם המנטאלי של חברי הצוות המקצועי של נבחרת ישראל. ולא, לא רק שיבק, קטש ואלפסי. (מרבית) מאמני נבחרות ישראל לדורותיהם. במשך שנים על שנים ושנתונים על שנתונים, התפתחה אצלנו בשלולית גישה שמקדשת שחקנים שהולכים בתלם. ומחרבת שחקנים שלא. בימים האחרונים התפרץ שוב לדיון הציבורי נושא האפליה העדתית. חלק גדול מדי ממאמני נבחרות ישראל (הצעירות והבוגרות) לוקים אף הם באפליה, אבל לא כנגד מזרחיים. כנגד השחקנים המוכשרים. בכך, הפכו והופכים עצמם למסרסי כשרונות מדופלמים.
ישראל הושפלה 75:71 על ידי בריטניה בפתיחת היורובאסקט
אריק שיבק: "אין זמן לבכות ולספוג", עומרי כספי: "אין לי הסברים"
כך מצא עצמו אפיק נסים כאאוטסיידר בנבחרת העתודה, כשהוא בעיקר רואה את גבו של ארז כץ. כך מצא עצמו רביב לימונד על תקן הבן החורג של נבחרת העתודה כשהוא בצילו של הכוכב הבלתי מעורער יותם הלפרין. כך מצא עצמו מורן רוט מחוץ לנבחרת הקדטים, כי לא יכל למלא את נעליו העצומות של שמוליק ברנר. יש צורך להזכיר כמה קדנציות חיכה מאיר טפירו עד שקיבל הזדמנות בנבחרת של הגדולים? בניגוד לתדמית שהעניקו מאמני ישראל לעצמם, הרי שלפחות בכל הקשור לנבחרות ישראל, חלקם הגדול סובל מקיבעון מחשבתי ותפיסתי. מאדירים את השחקנים היפים והנכונים שלא עושים בלאגן, ומזיזים הצידה את אלה שכן. גם ובמיוחד אם הם אלה היחידים שיכולים מדי פעם להכניס גול. פרשן ערוץ הספורט החדש ישן פיני גרשון אמר בשידור שיותם הלפרין (ולא רק הוא) משחק כאילו במגרש אין סל. אמר וידע למה. מידיעה אישית.
כך מוצאת עצמה נבחרת ישראל כשהיא יוצאת לאליפות אירופה בלי אף שחקן מרכזי שאפשר לתת לו את הכדור. על עלילותיו ומעלליו של יוגב אוחיון כבר דיברנו פעם אחר פעם. האמת? אם במכבי תל אביב מותר לרכזה הראשון של הנבחרת לכדרר עצמו לדעת ולקחת החלטות חצופות, פרועות וחסרות אחריות בסוף משחק, אז קל וחומר שמותר לו כשהוא לובש כחול לבן. אם יש מישהו שעדיין חושב שיותם הלפרין מסוגל כיום להיות גו-טו-גאי בנבחרת ישראל, אז שיבושם לו, כי הלפרין עצמו יודע כבר שזה כנראה לא יקרה. ועדיין, למרות שהראשון סיים את המשחק במדד פלוס מינוס של מינוס 15 והשני במינוס 11, הם אלה שנמצאים על המגרש כשזה חשוב והם אלה שלרוב מקבלים את הכדורים האחרונים. למה? ככה.
אז אפיק ניסים עולה למגרש רק כשאין ברירה אחרת, כי הוא לא מספיק רכז. רביב לימונד נדחק לשולי הרוטציה כי הוא לא מספיק חכם. יובל נעימי נדחק הצידה כי הוא לא מספיק שומר ומורן רוט לא מזומן כי הוא לא מספיק חזק. ולא משנה שהנבחרת מסיימת את המחצית הראשונה מול בריטניה בתיקו 0 בנקודות במתפרצת. ולא משנה שמשחק ההתקפה של נבחרת ישראל נראה כמו משחק פינבול. ולא משנה שהנבחרת נראית איום ונורא בכל תקופת ההכנה. כל הצ'יפים נשארים על אותם הנסיכים ויהי מה.
נבחרת ישראל לא סיימה את תפקידה באליפות אירופה. ההגרלה והסגלים החסרים מאפשרים עדיין לנצח מספיק משחקים כדי להעפיל לסיבוב השני. כדי שזה יקרה רצוי לראות שני שינויים מרכזיים. האחד, שישחקו אלה שבאמת צריכים להיות על המגרש. השני, שעומרי כספי יחזור להיות חלק מנבחרת ישראל. גם כחלק ממשחק ההתקפה ובעיקר כחלק ממשחק ההגנה. על קבלת החלטות שמנותקות לגמרי מהסכמות ההתקפיות אפשר עוד איכשהו לסלוח. לא על עצלות הגנתית ואי כיפוף ברכיים מופגן.
