בכל התאחדות ספורט בעולם שמכבדת את עצמה, אריק שיבק לא היה המאמן הלאומי של הנבחרת בסיום ערב שכזה. לא, לא בגלל ההפסד המביש לנבחרת בריטניה החלשה עד דמעות אתמול, או בגלל תצוגת הנפל מול אוקראינה הערב. נבחרת לאומית יכולה להפסיד לנבחרות חלשות ממנה, נבחרת לאומית יכולה להיראות רע בשני משחקים רצופים, ונבחרת לאומית יכולה להיות מודחת בשלב מוקדם יותר משכולם צפו. כל זה מותר לחלוטין. מה שלא יכול לקרות בשום סיטואציה, הוא הראיון המחפיר של המאמן הלאומי בסיום המשחק הערב.
לא בכל יום רואים שדר כניב רסקין משיל מעצמו את מעטה המקצועיות ומדבר מדם ליבו עם מאמן נבחרת ישראל. רסקין ידוע בהתלהבות שלו בכל הנוגע למכבי תל אביב, נבחרת ישראל ונציגות ישראלית בכלל בעולם. הבדיחה במערכת אומרת שכשמכבי תל אביב משחקת, רסקין עולה על מדים. גם הפעם עלה השדר הוותיק על מדים, וניסה בכל כוחו להחזיק את עצמו ולהישאר חיובי לאורך מרבית המשחק הנרפה מול אוקראינה. בסוף הוא כבר לא היה יכול יותר, והכל השתחרר.
הוא סיפר לשיבק כי שמע שדר בריטי שאמר כי בכל שנותיו במקצוע לא ראה נבחרת משחקת בצורה כה חלשה, ללא לחימה. רסקין אף חשף כי לאחר ההפסד של ישראל אתמול לבריטניה, הוא והפרשן, פיני גרשון, לא הגיעו לארוחת הערב, בגלל שהרגישו כל כך רע. הוא ציין שגם היושבים באולפן, אריה מליניאק ורון קופמן, ובכלל, כל מי שקשור לשידור הנבחרת הישראלית חש באותו רגע השפלה אדירה השפלה להיות קשור לכדורסל הישראלי.
ומה ענה אותו אריק שיבק? מה היה למאמן הלאומי לומר בנושא? הוא טען שהיריבה דווקא היתה טובה. שאוקראינה היא נבחרת כדורסל מוצלחת. שהיא טובה יותר מבריטניה (בהחלט עובדה שהאוקראינים מוזמנים לשים בקורות החיים שלהם). רסקין ניסה להקשות, ניסה שוב להעביר את התחושה, אבל נתקל בקיר של קרירות מצד המאמן הלאומי.
לרגעים היה נדמה ששיבק כלל לא שם, כמו נפגע הלם לאחר נפילה של טיל ליד ביתו. אבל הבעיה הגדולה היא שגם רסקין, גרשון והצופים בבית יודעים ששיבק אינו בהלם. הוא לא חש השפלה, כיוון שהוא לא רואה את מה שכל ילד חובב כדורסל שבור לב בבית יודע בשלב הזה: שנבחרת ישראל לא הגיעה בכלל לאליפות הזו, לא רק מבחינת כדורסל נטו, אלא בעיקר מבחינת התשוקה, הלחימה או האופי שכה אפיינו אותה בשנים עברו, ושלאותו שיבק יש את האחריות הגדולה ביותר לכך.
הנה גילוי נאות: לא חשבתי לרגע שהנבחרת יכולה לעלות שלב באליפות הזו. עכשיו כמובן זה קל לומר זאת, אבל למזלי הספקתי לעגן את האבחנה הזו בהתערבות שערכתי עם אחי הצעיר, לאחר שני משחקי ההכנה הראשונים של הנבחרת בטרנטו. באותו זמן זה נשמע מגוחך: שישראל לא תצליח לנצח את אוקראינה? את בריטניה? אנחנו לא טובים יותר מבלגיה? אלא שככל שחלפו משחקי ההכנה, דבר אחד היה ברור, וזה שלא רק שהרמה של הנבחרת ירודה, אלא שלא נעשה שום דבר לשנות את המצב. אין שום דרך, אין שום ניצול של היכולות של השחקנים הטובים שלנו, והצנעת החולשות הברורות (אם אראה עוד סיבוב אחד של יניב גרין בצבע, או את פניו המופתעות של עידו קוז'יקרו לאחר שחטף גג, אתפלץ).
כל אלו כבר דורשים את הדיון שצריך להתקיים בעולם הכדורסל הישראלי האם אריק שיבק ראוי או לא ראוי להישאר בעמדת המאמן. על כך יכולים להיות טיעונים לכאן ולכאן. אבל המצב הבלתי מתקבל על הדעת הוא שלשדר שמשדר את המשחק תהיה יותר תשוקה לכדורסל הישראלי מלמאמן הלאומי. לא יכול להיות שפרשן שיושב באולפן (אריה מליניאק) כמעט ייצא מדעתו, ויצביע על שורה של גורמים שמובילים לדעתו להתפוררות של הכדורסל בישראל (כמות הזרים בליגה, האקדמיה הלא קיימת, והקניית כלים לא נכונים לשחקנים צעירים), והמאמן הלאומי ישתוק. ולא יעלה על הדעת שגם כשפרשן כמו פיני גרשון מנסה בעדינות לא אופיינית לו להחמיא לשיבק על כך שאינו מאשים את שחקניו, ועדיין לא מצליח להוציא ממנו מילה אחת ביקורתית על צמד ההופעות של הנבחרת, שגרמו לאוהדי הכדורסל הגדולים ביותר לתהות האם אכן כל הדיבורים על הענף האהוב שלהם שנעלם כבר מזמן, נכונים.
בשניות שלאחר המשחק, רגע לפני שהמאמן יגיע להתראיין, הרשיתי לעצמי לצאת בעוד הצהרה: אריק שיבק הולך להתפטר. לא ראיתי כיצד יכול להיות שהמאמן ירשה לעצמו להגיע אל מול מצלמות הטלוויזיה ולא לומר שום דבר אחר. לא ראיתי כיצד מנהיג של נבחרת לא יכול שלא לקחת אחריות אחרי שניים מההפסדים המביכים בתולדות הענף. למזלי, הפעם לא סיכנתי שום דבר, כך שלא הפסדתי. לצערי, מי שהפסיד ובגדול הוא הכדורסל הישראלי.