מי מפחד משינויים? סיכום המחזור בליגת העל

הודעת בית"ר ירושלים לפיה הקבוצה לא תשחק יותר בשבת, כולל העיסוק בשעת המשחק מול הפועל באר שבע שנפתח זמן קצר אחרי מוצ"ש, עוררה לא מעט תגובות. חלקן עניינות (שבת זה יום של כדורגל, זה היום היחיד שבו אפשר ללכת למגרשים), חלקן ילדותיות (מה, איך בית"ר הפסידה אחרי החלטה כזו?), רובן המכריע מזלזלות בחלק לא קטן מהחברה הישראלית שלא מסוגל לצפות בליגה שאמורה להיות של כולם.

מאחר שמדובר בדיון חשוב, אפילו שהוא חוזר על עצמו בצורה מאוסה כמו השאלה מתי יהיה ערבי בבית"ר, שווה להתעכב עליו. לא, לא חלילה בגלל זכותם של הדתיים ליהנות בכל ימות השנה ממוצר קהילתי משמעותי שגם ממומן בחלקו מכספי ציבור. זה פחות מעניין, כנראה. הגיע הזמן להסתכל על הנקודה הזו גם דרך הפריזמה של אינטרס הכדורגל הישראלי.

והאינטרס הזה צריך לפחות לשקול ברצינות את הזזת הליגה משבת. הליגה הזו, הליגה החבולה הזו, שכל כך הרבה אוהדים טובים נטשו אותה, יכולה להזרים לעצמה דם חדש על ידי קירוב נוסף ואמיתי של הדתיים אליה. הרי מה אנחנו אומרים כל הזמן – שהאנשים האיכותיים נוטשים את הכדורגל הישראלי. שהם מעדיפים לעקוב מרחוק ולא להתקרב. הקדשת מחשבה נוספת ורצינית באמת לסוגיית המשחקים בשבת יכולה לעזור כאן מאוד.

ברור, זה לחלוטין לא פשוט. זו לא רק העובדה שלאנשים הרבה יותר נוח להתפנות לכדורגל ביום המנוחה המרכזי שלהם. אלו גם ליגות הנוער והילדים, להן יהיה מאוד קשה למצוא מועד אחר. אבל מצד שני, הכדורגל הישראלי יוכל להרוויח ככה ציבור מאוד משפיע בחברה הישראלית. ציבור של אנשים ערכים, אנשים שחונכו למצוינות ומאכלסים היום את היחידות הכי מובחרות של צה"ל. לא רק כאוהדים. אלא גם כשחקני כדורגל.

מדובר בנתח לא קטן של צרכנים, ענף עם היגיון כלכלי לא יכול לבטל אותו כך בהינף יד. יתרה מזו, שינוי החשיבה בנושא הזה יפנה לקבוצות הנוער ציבור חדש של שחקנים, ציבור איכותי מאוד, ציבור שיכול לשפר ולשנות את המצב הקיים אבל לא יכול לעשות זאת בגלל שהפעילות היא בשבת. תחשבו כמה כדורגלנים טובים יכולים לצמוח לנו מחיבור כזה. הציבור הדתי מתקשה להשתלב בחוויית הכדורגל הישראלי ומעדיף לא פעם את הכדורסל. אז נכון, החלטת בית"ר ירושלים לא תנגוס בקהל שמעדיף כרגע את נוקייה ומלחה. אבל היא בהחלט אמורה לספק נקודה לדיון רציני על סוגיה שהזלזול בה הפך להרגל מגונה.

בהפועל תל אביב תוקפים: "מי שלא עומד בלחץ שלא ישחק"

מכבי חיפה רוצה את דודו ביטון. מה אומר החלוץ?

הפועל באר שבע מחכה לאנדלובו

שלום תקווה מזהה את הפוטנציאל הגדול במכבי חיפה

איתי שכטר קיבל בשנתיים אחרונות החלטות שהונעו גם קצת מהאגו. בעונה שעברה, למשל, הוא בחר לשחק באנגליה, למרות שלא הצליח להשתלב בקבוצת תחתית בליגה הגרמנית. יש מספיק כדורגלנים שהיו מעדיפים לבנות את עצמם בהדרגה, ובטח שלא לעבור לליגה חזקה מזו שלא הצלחת להשתלב בה. ללכת לקבוצה שבה תתחיל להניע את הקריירה האירופית, ואז, כשאתה במומנטום הנכון, לחשוב על מקומות כמו הפרמיירליג. איך זה נגמר, כולם יודעים. השאלה היא האם שכטר יודע?

כי מה עשה שכטר אחר כך? בחר בהפועל תל אביב הלא ברורה על פני מועדון מסודר כמו מכבי חיפה שנמצא בפריחה תחת מאמן חדש. שכטר יחשוב העונה לא אחת על מכבי חיפה כמעט כמו שהוא נדרש לחשוב על מכבי תל אביב מתוקף היותו מנהיג אדום. הוא יסתכל על המרקם הבריא בקבוצה של בנאדו, על שמחת המשחק, על הסדר, על הארגון, ויצטרך להמציא לעצמו תירוצים טובים מדוע בחר ללכת עם הלב (והכיס) ולעבור להפועל תל אביב. שכטר הוא באמת אדם שהלב משחק אצלו תפקיד, אבל לפעמים עדיף להשאיר לשכל לקבל את ההחלטות. בטח אחרי שנתיים שבהן איבדת את המומנטום שהיה לך בקריירה.

שכטר לא מסתכל על זה ככה, כנראה. בישראל הוא עדיין סופרסטאר, לא משנה שלא נשאר כמעט זכר מאותו ילד פלא מעונת הדאבל. כשאתה חושב שאתה עדיין גדול מהחיים אתה נוטה לחשוב שבכל קבוצה אתה תהיה גדול, אם רק תשחק את הכדורגל שאתה יודע. אלא שכדי לשחק את הכדורגל הזה אתה זקוק למועדון בריא, סגל שמח, קבוצה צומחת ומקום שייתן לך שקט תעשייתי. לא מקום שבו השגת כבר הכל ואתה אליל מהרגע שהגעת אליו. בחודשים הקרובים שכטר יצטרך לחפש עמוק יותר בתוך עצמו את הכוחות שיוכיחו בעיקר לעצמו שצדק בבחירה בהפועל תל אביב. מבחינת יכולת משחק, הוא בוודאי מסוגל ועוד מוקדם להספיד אותו. אבל כמו שהוא נראה בתחילת העונה, השאלה הקשה הזו כבר אורבת לו מעבר לפינה.

דוד רביבו קיבל עם בואו לבית"ר ירושלים הזדמנות להמציא את עצמו מחדש. להראות שהוא לא רק שחקן של קבוצות קטנות, שהוא לא רק שחקן של כדורגל עומד, של כדורגל לא מתקדם, כדורגל ללא תנועה, ללא פיזיות. רביבו עזב את אשדוד בטונים צורמים, גם כי, בין היתר, היה שם מאמן שדרש ממנו לבחור בין שניים: או לשחק כדורגל שהוא לא רק כדורים נייחים או שישלים עם מגבלות הגיל שלו, לעבור להיות שחקן ספסל ולעלות מדי משחק ל-30 דקות. רביבו, עם אגו של שחקן בכיר, סירב להשלים עם הדרישה.

בבית"ר ירושלים רביבו יהיה חייב להראות שלדרישה הזו לא היה בסיס מקצועי נכון. הדרישה הזו, לצערו הרב, חיכתה לו מהרגע הראשון שהגיע לבית"ר, אבל כמות הצרות במועדון השכיחה את השאלה האם מדובר בשחקן שיכול לעשות את ההבדל בבית"ר. אחרי המשחק הראשון מול באר שבע, עוד קבוצה אליה ערק בעבר מאשדוד רק כדי לא להצליח, רביבו לא יוכל להתחמק מכך. המשחק הנרפה שלו רמז שיש הרגלים שלא משתנים. הרגלים שאמורים להדאיג מעתה את מאמן בית"ר אלי כהן.

רביבו מיעט לעשות תנועה כבר במשחק הראשון שלו בצהוב שחור. הוא לא בא לנהל את המשחק, לא פינה את עצמו לשטח ריק, לא הרוויח כדורים בעימותים ישירים מול יריבים והתנהל כמו פליימייקר עם קבלות מעטות מדי ביחס לכמות המגרעות הגדולה מאוד. אם רביבו חושב שבבית"ר הוא אולי יכול להרשות לעצמו את הפינוקים האלה מבלי לשלם מחיר, הוא טועה בגדול. אלי כהן הוא לא מאמן שמסוגל להסתיר את האמת שלו והקהל העצבני של בית"ר לא יאפשר לו שום מטריה, גם אם אחיו חיים יקנה את הקבוצה. לכן, הדרך היחידה של רביבו להתמודד עם הבעיה שלו היא קודם כל להכיר ולטפל בה.

כ-3,000 אוהדים ליוו את מכבי תל אביב לעכו. זה מספר מרשים, נוכח התוצאות הבינוניות של הקבוצה באירופה והעובדה שהאליפות כבר הושגה מזמן. מבחינת אוהדי מכבי תל אביב, שהאמון שלהם במערכת החדשה של קרויף וגולדהאר זו תופעה מרתקת וחשובה בפני עצמה, האליפות היא הדבר האמיתי. למכבי תל אביב הרבה יותר חשוב לזכות באליפות שנייה ברציפות מאשר להצליח באיזה קמפיין אירופי, דבר שאפשר לעשות בכל שלב אחר בחיים. אליפות בישראל תעניק למכבי תל אביב כוח עתידי הרבה יותר גדול. היא תתקע סיכה בבלון הטירוף של מכבי חיפה ותראה ליעקב שחר שלראשונה מאז מכבי תל אביב של שנות ה-90, ישנו מועדון שקורא תיגר אמיתי על השליטה שלו בכדורגל הישראלי.

אלא שעל הדשא הדברים נראו מעט אחרת. דגש על מעט. הדקות המתות של מכבי תל אביב במשחק מול עכו רמזו שאולי יצר ההוכחה שהניע את המועדון הזה בעונה שעברה קצת כבה. יצר ההוכחה הזה, תחושת השליחות ההיסטורית, גרמו לצהובים להיות מחויבים ומוטרפים עד לרגע האחרון של העונה שעברה. העונה מכבי תל אביב, כמועדון, כמערכת, חייבת לגרד את אותו יצר הוכחה, ולהיזהר מתנומות כמו זו ב-70 הדקות האחרונות בעכו. כשרואים את מכבי חיפה, נדמה לעתים שמדובר במועדון יותר רעב ויותר רוצה ממכבי תל אביב.

מוקדם עדיין להשוות בין שתי הקבוצות. מכבי חיפה משחקת לעתים את הכדורגל הכי טוב מבין שתי המתמודדות על התואר, אבל במשחק מול קרית שמונה ראינו גם את הצד האחר של הרנסנס הזה. רכות בעייתית שמובילה לספיגת שערים קלים מדי ותחושת בלבול כאשר הדברים לא הולכים בדיוק בצורה שאתה רגיל אליהם כשהמומנטום בגב שלך. בנאדו בונה את הטירוף החשוב הזה של המועדון ומנצל אותו היטב. הוא כנראה יודע: לפעמים מדובר בקלף שעושה את ההבדל בין שתי קבוצות שנראו די שוות ברמתן.