צפו ביוסאין בולט חורך את המסלול בגמר ה-200
מצד אחד, סיימנו תשעה ימים של אתלטיקה ללא שיא עולם. זה קרה לראשונה מאז 2007. מצד שני, זה קורה בפעם הרביעית מתחילת שנות האלפיים. הרי שיאי עולם באתלטיקה נקבעים בדרך כלל בתחרויות קטנות יותר מאליפות עולם ומשחקים אולימפיים. יש יוצאים מן הכלל, אבל ידוע שקשה לרוץ מהר בריצות ארוכות בתחרויות כאלה, ומי שעשה זאת בריצות קצרות יותר הוא יוסאין בולט שכבר לא בכושר של לפני 3-4 שנים. מה שכן, העובדה שנחשפנו לכמה 'כמעט' שיאי עולם במקצועות השדה רק מוכיחה שהאתלטיקה העולמית נמצאת במצב מצוין. אז איך אפשר לקבוע את זה בעידן שבו שיאי עולם הם נדירים ואתלטים מסוממים לא, ויציעים מלאים באצטדיון שמארח את אליפות העולם זה כבר לא ברור מאליו? צריך הרבה כדי שזה יקרה, אבל מסתבר שאפשר.
צפו והחליטו: זו נשיקה תמימה או אקט מחאה נגד פוטין?
היסטוריה בריצות הספרינט
אולי בולט היה רחוק משיאי העולם שלו בריצות הספרינט, אבל הוא סיים את אליפות העולם עם טריפל בפעם השניה בקריירה. גם שלי אן פרייזר פרייס, רצת ה-100 השלישית בכל הזמנים, סיימה את האליפות הזאת עם טריפל, שכולל זכיות ב-100, 200 ובריצת השליחות 4X100. זו הפעם הראשונה בהיסטוריה של האתלטיקה שבה אצן ואצנית ממדינה אחת משתלטים על שלושת התארים של ריצות הספרינט. זו הפעם השניה בהיסטוריה של האתלטיקה שבה קורה בכלל דבר כזה באליפות עולם או במשחקים האולימפיים. הפעם הקודמת הייתה במשחקים האולימפיים ב-1956 במלבורן, אז האצן היה בובי מורוו האמריקאי והאצנית הייתה בטי קאתברט האוסטרלית. תמיד אפשר למצוא נתונים מדהימים בביצועים של האתלטים הג'מייקנים, והפעם הם הוכיחו לנו מה היא עליונות כשהם מייצרים עבורנו את האצן והאצנית המושלמים באותה שנה.
פחות תוצאות, פחות אמריקאים
אי אפשר לקבוע שום דבר בוודאות כשהכל לכאורה, אבל עושה רושם שהפחד מהבדיקות ההולכות ומחמירות לאיתור חומרים אסורים גרם לירידה בתוצאות, לא בהכרח של האתלטים המובילים בעולם כי אם באופן כללי. במוסקבה 2013 יכלנו לראות תוצאות חלשות יותר של המסיימים אחרונים במקצועות השדה, וגם נחשפנו לשני מקרים בלבד שבהם היו גמרים של יותר מ-12 משתפים במקצועות האלו. בדרך כלל, במקצוע שדה כמו קפיצה לרוחק קובעים במוקדמות תוצאה שמכניסה אוטומטית לגמר. במקרים רבים היו יותר מ-12 שהשיגו את התוצאה הזאת, אבל הפעם זה קרה עם קופצת אחת בגובה לנשים ועם עוד קופץ אחד במוט לגברים.
הנתון הבולט ביותר של ירידה ברמה נרשם בקרב האתלטים האמריקאים. זו הייתה הפעם השניה בהיסטוריה שבה ארצות הברית לא מסיימת את אליפות העולם בראש טבלת המדליות. זה קרה לראשונה באליפות העולם הראשונה ב-1983, אז הייתה זו מזרח גרמניה. ב-1987 האמריקאים היו שווים למזרח גרמניה בכמות מדליות הזהב וב-2001 לרוסיה. הפעם הם סיימו את האליפות עם 6 מדליות זהב לעומת 7 של המארחת רוסיה. העובדה שהם זכו בסך הכל ב-25 מדליות, שזה הרבה יותר מכל מדינה אחרת, לא ממש מצילה את הכבוד שלהם וגם לא מסתירה חשדות של הרבה אנשים לכך שאולי יש סיבה לכך שכמה מהאמריקאים הטובים ביותר "הורידו הילוך" באליפות הזאת.
כוכבים
לצד האכזבה של האמריקאים, החלק החשוב והמרענן של האליפות הזאת היה ריבוי כוכבים חדשים באתלטיקה העולמית. עד הקיץ האחרון הרייטינג של האתלטיקה הבתסס בעיקר על בולט, מו פראח ודייויד רודישה. השלישי לא השתתף במוסקבה בגלל פציעה, בולט ופראח עשו את העבודה אבל חוץ מזה קיבלנו עוד כמה מוקדי תשומת לב עיקריים באליפות העולם. בוגדן בונדרנקו האוקראיני היה קרוב מאוד לשבירת שיא עולם בקפיצה לגובה אחרי 20 שנים, ומאחר והוא בן 23 בלבד אפשר לקבוע שיש לנו כוכב לעוד הרבה שנים על מזרן הקפיצות.
טדי טאמגו הצרפתי חזר מפציעה רצינית מאוד כדי להפוך במוסקבה לקופץ המשולשת השלישי בהיסטוריה שעובר 18 מטרים. הוא קבע 18.04, פסל בעוד שתי קפיצות שהיו טובות יותר, והוכיח שגם הוא יכול להתמודד עם שיא עולמי שקיים כמעט 20 שנים. גם במקרה הזה מדובר באתלט צעיר בן 24 שיש לו עוד הרבה שנים לככב. אפילו בקפיצה לרוחק, מקצוע שמתקשה להתרומם מאז הימים של קארל ומייק פאוול, ראינו קופץ בן 22 שקבע 8.56 מטרים ומי יודע לאן יוכל להגיע בפיק שלו בגיל 25 כשיתקיימו המשחקים האולימפיים בריו? שלא לדבר על מלכת האתלטיקה ילנה איסינבאייבה, שכבר השלמנו עם הפרישה שלה ופתאום היא מדברת על שבירת שיאי עולם נוספים.
בריאנה רולינס בת ה-22 הוכיחה שהיא לא רק אתלטית של תחרויות קטנות בארצות הברית אלא רצת 100 המשוכות הטובה בעולם שבהחלט יכולה להתמודד עם השיא העולמי שקיים כבר משנות השמונים. גם סוזאנה היינובה הצ'כית הראתה לנו מה זה להיות שליטה בלעדית בריצת 400 משוכות. תוסיפו לזה את אזקיאל קמבוי עם 3 תארים ברציפות בריצת ה-3,000 מכשולים ושש מדליות ברציפות באליפויות העולם, ואת המרתוניסטים סטפן קיפרוטיץ' ועדנה קיפלאגאט, ותקבלו שרשרת של כוכבים ותיקים לצד צעירים חדשים ומפתיעים. אז אולי יש פחות אמריקאים, אבל האתלטיקה העולמית נהנית היום כמעט מכל מה שצריך לתחרות מושלמת.
רחוק משלמות
כפי שציינו, לא מעט דברים באליפות הזאת היוו בסיס לתחרות מושלמת, אבל ידוע שכמעט בכל אירוע ספורט הגורם העיקרי לתפאורה מושלמת הוא הקהל, ובמקרה הזה הרוסים פישלו בגדול. לא ברור למה במדינה כל כך ספורטיבית כמו רוסיה ראינו כל כך הרבה קרחות ביציעים של אצטדיון לוז'ניקי. העובדה שהמארגנים צימצמו את גודל היציעים בתליית כרזות ענקיות לא ממש עזרה לתפאורה להיראות טוב יותר, ובימים הראשונים של האליפות ראינו קרחות מטרידות מאוד מסביב למסלול. אפילו בערב השני של האליפות, שהתרחש ביום ראשון, לפחות שליש מהיציעים נראו ריקים כשיוסאין בולט התחמם לקראת ריצת הגמר ל-100 מטרים. באופן טבעי הייתי אומר שהרוסים היו צריכים ללמוד משהו מהתאחדות הכדורגל הישראלית שעשתה עבודה מצויינת בהבאת ההקל ליציעים בטורניר היורו לנבחרות צעירות, אבל גם הם לא הפריזו במחירים וכרטיסים רבים להצגת הערב של היום השני ובמרכזה ריצת הגמר ל-100 מטרים נמכרו לקהל הרחב במחיר של 300 רובל (כ-35 שקלים).
אז מה בעצם קרה שם? סרגיי בובקה שהוא כיום סגן נשיא ההתאחדות הבינלאומית לאתלטיקה האשים את מזג האוויר החם שתקף את מוסקבה בימים הראשונים. ההנחה שלו אומרת ככל הנראה שבמצב אבסורדי שבו האתיופים גילו שמוסקבה חמה מדי בשבילם אחרי האימונים בהרים במזרח אפריקה, אפשר להבין את הקהל המקומי שפשוט לא מסוגל להתמודד עם חום מהסוג הזה. מצד שני, זה נשמע כמו תירוץ עלוב, במיוחד אחרי שהתרגלנו ליציעים מלאים בדרום קוריאה ובברלין, ובטח שבתחרויות האתלטיקה האולימפיות בלונדון ובבייג'ינג לשם אי אפשר היה להכניס נעץ.
העובדה שהאתלטים הרוסים כיכבו באליפות הזאת עם 7 מדליות זהב רק מחמירה את הכשלון של המארגנים במילוי היציעים, משימה שהצליחה רק אחרי 5-6 ימים של תחרות והצריכה את אירוע הפרישה היוקרתי של ילנה איסינבאייבה, שהסתיים עם תואר נוסף באליפות העולם אבל ללא פרישה. בדבר אחד אפשר להתנחם, שתי אליפויות העולם הבאות ייערכו באצטדיונים אולימפיים שהוכיחו את עצמם בעבר הלא רחוק. מדובר בבייג'ינג 2015 ובלונדון 2017. שם תוכלו לצפות גם ליציעים מלאים עד אפס מקום, לאווירה מחשמלת ביציעים, ולהופעות מדהימות של הכוכבים בהתהוות שעם כמה מהם עשינו היכרות רק השנה.
