אולי זו העובדה שמדובר בסך הכל באולימפיאדת החורף, ואולי זה בגלל שמדובר במיעוט מושמץ, אבל נדמה שבישראל לא ממש סערו הרוחות מההודעה של משרד הספורט ברוסיה, לפיה החוקים ההומופוביים החדשים ייאכפו גם במשחקי אולימפיאדת החורף בסוצ'י 2014. כי בכל זאת, עונת "האח הגדול" מגיעה לשיאה, ויש משחקי אימון לברצלונה ובית"ר, ולמי יש זמן להתעסק בהפרת זכויות אדם לקראת "החגיגה הספורטיבית" הבינלאומית, כך שעד לגביע העולמי ברוסיה ב-2018, אין טעם להטריד אותנו בזוטות.
אבל אלו לא זוטות. שרשרת החוקים שאושרו ברוסיה ממשיכה את המגמה החשוכה של המדינה, שלאחרונה כמעט מתעקשת להפוך לאימפריית רשע. לא מדובר בצביעות מערבית או בניסיון לכפות דעה. אלה חוקים פרימיטיביים שמנוגדים לא רק לרוח הספורט, אלא לזכויות אדם אלמנטריות. אלה חוקים שבאופן מעשי הופכים לעבריינים חלק מהספורטאים בסוצ'י - שלא לדבר על הצופים שמגיעים לתחרויות - רק מעצם נטייתם המינית. מזל שאיסינבאייבה פתחה את הפה, אחרת מי היה שומע על זה.
בתחילה נמסר מרוסיה שהתקנות הללו לא ייאכפו באולימפיאדה - רק על מנת להרגיע את הרוחות ולטאטא את הבעיה לתקופה קצרה - וראש הוועד האולימפי ברוסיה אמר כי "אם אדם לא מבטא את נטייתו המינית בנוכחות ילדים, לא יינקטו נגדו שום צעדים". אבל השבוע שר הספורט של רוסיה הקשיח עמדות, ובראיון עמו אמר ש"כל אדם שיעשה תעמולה ברחוב יואשם בעבירה". משרד הפנים הרוסי הבהיר ש"למערכת אכיפת החוק לא יהיו ייסורי מצפון בכל מה שקשור לאנשים בעלי נטייה מינית לא מסורתית", וכדי להרגיע, או כדי להמשיך את מגמת המסרים המבלבלים, הוסיפו ש"אם האתלטים והצופים לא יעשו פרובוקציות, הם יוכלו להשתתף במשחקים האולימפיים בלי שום בעיה".
הנטייה הטבעית הייתה כמובן לקרוא להחרמת המשחקים. פשוט לא להגיע לשם, לא לשתף פעולה עם האפליה הזו, להביע את המחאה נגד החוקים האפלים. ניסיון העבר, לצערנו או לשמחתנו, מלמד שחרמות בספורט לא ממש תורמים או מועילים. ראשית, כי הם פוגעים בתחרות עצמה, כפי שהיה במוסקבה 80 ובלוס אנג'לס 84, שתי אולימפיאדות שמעלות זיכרונות עצובים. בנוסף, מי שבאמת נענש הם הספורטאים עצמם, שחלום חייהם וההשקעה העצומה נהרסים במחי החלטה אחת, והם נפגעים הרבה יותר מהמדינה המארחת. בנוסף, כישראלים - שלא פעם הופכים לקורבנות של לחצים בינלאומיים - מי כמונו מכיר את העוול של ערבוב בין פוליטיקה לספורט, וכמה זה מעיב ומפריע.
הוועד האולימפי, כמו תמיד, נקרע בין עקרונותיו הבסיסיים: רוח הספורט והאחווה האנושית, ובמקביל השאיפה להכניס כמה שיותר כסף. מצד אחד חוק היסוד השישי באמנה האולימפית קובע ש"כל צורה של אפליה כלפי אדם מטעמים של גזע, דת, פוליטיקה ומין אינה עולה בקנה אחד עם רוח התנועה האולימפית". מנגד, חוק מספר 50 באמנה אוסר על הפגנות פוליטיות בכל מתקני האולימפיאדה. משמע, הוועד האולימפי מתנגד לאפליה, אבל אוסר על הספורטאים לצאת נגדה.
מי שזוכה לביקורות היא כמובן רשת NBC האמריקאית, ששילמה 775 מיליון דולר עבור זכויות השידור, וכמו תמיד, נקרעת בין מוסר לכלכלה. גם פיפ"א, שהעניקה לרוסיה את אירוח המונדיאל ב-2018, דרשה השבוע הבהרות מהמדינה, אבל אף אחד כבר לא מצפה מהארגון הזה לאיזשהי הגינות. מנגד, אי אפשר שלא לתהות איפה הספורטאים עצמם. איפה הכוכבים הגדולים, שפוחדים לפצות פה. מדוע גיבורי התרבות, שמיליוני צעירים מעריצים, לא מנצלים את הכוח שלהם. "כדי שהרוע ינצח, די בכך שהטובים לא יעשו דבר", הזכיר השבוע סטיבן פריי את האמרה המפורסמת של אדמונד ברק. בימינו, "הטובים" בעיקר חוששים לאבד חסויות.
אליפות העולם באתלטיקה שנערכת במוסקבה הייתה הזדמנות טובה להביע מחאה, אבל היא לא נוצלה. אחד הבודדים שאזרו אומץ היה ניק סימונדס האמריקאי, שזכה במדליית כסף ב-800 מטר, והקדיש אותה לחבריו הגייז בארה"ב. "אני מאמין שכל בני האדם שווים, כפי שיצר אותם האל", אמר, "בין אם אתה גיי, סטרייט, שחור או לבן, כולנו ראויים לאותן זכויות". הצעד של סימונדס הוא קטן, אבל חשוב. הניצחון על הדעות החשוכות לא יגיע דרך חרמות, אלא דרך מפגני תמיכה. רק דמיינו את ההשפעה של עשרות משלחות צועדות בטקס הפתיחה, כשהן מנופפות את דגלי הגאווה. שכל זוכה במדליה יענוד סיכה קטנה, לתזכורת לקהילה המופלית.
הלא המשחקים האולימפיים הם כבר הרבה מעבר לסתם תחרויות ספורט; הם סמל לאחווה אנושית, לכבוד הדדי, להצטיינות פיזית אך גם להתעלות מנטלית. כל עוד אלו לא מתקיימים, כל ערכי הספורט מתרוקנים מתוכן, ומותירים אותנו עם אינטרסים כלכליים. סוצ'י 2014 תהיה הזדמנות נוספת לגלות מהו טיבה של הרוח האולימפית, והכדור, כמו תמיד, בידיים של הספורטאים. זו ההזדמנות שלהם להוכיח שהם לא רק אתלטים מוכשרים, אלא באמת גיבורים.