יכולת להשיג יותר? סיכום הקריירה הבינלאומית של יוסי בניון

לפני קצת פחות משנתיים, ב-2 לספטמבר 2011, קיבל יוסי בניון את ההזדמנות הכי גדולה שלו לעשות משהו משמעותי עם נבחרת ישראל. זה היה יכול להיות רגע השיא שלו. רגע מכונן. המשחק שישכיח שנים של כמעט (במקרה הטוב), שנים בלי תוצאות, קמפיינים עם נבחרת אפורה ודור בינוני. לראשונה בקריירה הבינלאומית העשירה שלו, בניון לא היה לבד. מסביבו התקבץ דור מוכשר של שחקנים שרובם הפכו לשגרירים מעבר לים ונתנו תקווה שעם הכוונה והנהגה נכונה הם יכולים לעשות את זה. לעלות לטורניר גדול. התקוות של הכדורגל הישראלי התנקזו ל-90 דקות בצהריים חמימים באצטדיון בלומפילד.

הרבה ציפיות היו מבניון והחברים לקראת המשחק נגד יוון. גם השחקנים מאוד האמינו. לצד הקפטן עלו לדשא ערן זהבי, איתי שכטר, ליאור רפאלוב, ביברס נאתכו, תומר חמד, אלמוג כהן, טל בן חיים, רמי גרשון. כולם היו בכושר מעולה באותם ימים וביציעים הייתה תחושה שמהמשחק הזה והנבחרת הזו תצא הבשורה. בפועל, פנטזיות לחוד ומציאות לחוד. ישראל שוב אכזבה, לא הגיעה למשחק, נוצחה 1:0 ולמעשה סיימה בכישלון נוסף את הקדנציה האחרונה של בניון כשחקן המוביל של הנבחרת, בדיוק כפי שהיה בקמפיינים שקדמו לכך. ה"ילד" של הכדורגל הישראלי כבר לא ינהיג את חבריו לטורניר גדול.

21:00, 5+: אוקראינה נגד ישראל

שחקני הנבחרת ביקרו בבאבי יאר

בניון ישווה הערב (רביעי, 21:00, 5+) במשחק הידידות של ישראל באוקראינה את שיא ההופעות בנבחרת ששייך לאריק בנאדו ועומד על 94 משחקים. הוא כבר בן 33. כבר לא ילד, לא המנהיג של הנבחרת, לא האיש שנדרש ממנו לסחוב ציפיות של מדינה שלמה על כתפיו הצנומות. ובכל זאת, מדובר באירוע היסטורי. נקודת ציון שמסכמת 15 שנה בנבחרת. איך נזכור את הקריירה של בניון בנבחרת? האם כשחקן שסבל מכך שסגל השחקנים שלצידו לא היה מספיק איכותי בשביל להגיע להישגים, או זה שלא הצליח להרים את הסגל להישגים כפי שציפו ממנו? מנהיג חברתי, שחקן מצוין ואדם שכולם מתחברים אליו או שחקן שלא הרים את הרמה של הנבחרת בצורה משמעותית כפי שעשו שחקנים דוגמת איל ברקוביץ' וחיים רביבו בעבר?

נבחרת ישראל הפכה רשמית לנבחרת של בניון במוקדמות גביע העולם 2006. אחרי 0:0 מרשים שהשיגה ישראל במחזור הפתיחה נגד צרפת בפריס, הגיע משחק הבית נגד קפריסין ברמת גן בו ניצחה הנבחרת 1:2 עם שער של בניון. ה-2:2 נגד שוויץ במחזור השלישי היה אולי המשחק הכי גדול של בניון במדים הלאומיים. הוא כבש צמד כולל שער ענק במבצע אישי מרהיב במהלכו עבר מספר שחקני הגנה ואת השוער בדרך ל-0:1 בדקות הראשונות. אלא שגם השער הנהדר הזה וההופעה הפנטסטית לא עזרה לניצחון. יש בזה משהו סימבולי. אם תרצו, תמצית הסיפור של בניון בנבחרת.

זה היה אחד הקמפיינים היותר טובים של ישראל. הכול היה נראה מבטיח, אך מכאן ואילך בניון קצת נעלם. הנבחרת הטקטית של גרנט סיימה בתיקו את משחקיה נגד הנבחרות העדיפות: צרפת, שוויץ ואירלנד ולא הייתה רחוקה מהעפלה לגביע העולם או לפלייאוף. זה היה עוד כמעט, אולי הכמעט הכי מרשים, אבל רק כמעט. אלא שבנבחרת טוענים שהתוצאות המרשימות הושגו בזכות השחקנים המנוסים ששיחקו יחד עם בניון בדמות: אריק בנאדו, שמעון גרשון, אדורם קייסי, אבי נמני, אלון חרזי, וואליד באדיר, עידן טל ויניב קטן. התקפית, הנבחרת הייתה מאוד אנמית ויחד עם בניון לא הצליחה לייצר דומיננטיות בחלק הקדמי כמעט בשום שלב של הקמפיין.

האם בניון היה שווה יותר באותו הטורניר? משה סיני, שחווה לא מעט כעוזר של אברהם גרנט בנבחרת ישראל, מחזיר את הכדור לציפיות של חובב הכדורגל הישראלי: "לנו בנבחרת אף פעם לא הייתה את הציפייה שיוסי ייקח את הנבחרת עליו וישנה תוצאות ומשחקים. זה בכלל לא היה בתכנית ולא פנטזנו על זה. ידענו שיש לו יכולות גבוהות, אבל גם תמיד ידענו שהיריבות מסמנות אותו ומתייחסות לנבחרת כ'בניון ועוד עשרה' ויש סיכוי טוב שלא נקבל ממנו יותר מדי ודווקא השחקנים שיהיו יותר משוחררים יוכלו לעשות את העבודה. כאן הייתה אכזבה כי זו הייתה תקופה שהיו פחות מדי שחקנים מוכשרים בחלק הקדמי שמתאימים לרמות הגבוהות. לא היה מי שיעשה את זה".

בקמפיין הבא, מוקדמות אליפות אירופה 2008, גרנט הוחלף בדרור קשטן וסימני השאלה עלו סביב החיבור בין בניון למאמן הלאומי החדש. כמו גרנט, גם קשטן נתן לקפטן את המפתחות. גם המעמד השתדרג. הנבחרת עברה תהליך הצערה. הוותיקים עזבו, צעירים כמו יובל שפונגין טוטו תמוז ועמית בן שושן החלו להשתלב ובניון נהיה מן סוג של מבוגר אחראי. ממנו ציפו לחבר ולאגד סביבו את הנבחרת החדשה. הבעיה הייתה שמקצועית הנבחרת נחלשה.

אם בקמפיין הקודם תחת גרנט היא שיחקה טקטית מצוין אך הייתה מוגבלת התקפית, בקמפיין הראשון של קשטן משחק ההגנה של ישראל קרס וסימל אותו המשחק הביתי נגד קרואטיה בו נוצחה הנבחרת 4:3 עם שליטה די מוחלטת של הקרואטים. הנבחרת הצליחה להשיג נקודה יקרה ברוסיה (1:1) ותיקו 0:0 ביתי מול אנגליה, אך מעבר לכך פשוט לא הצליחה להתרומם. ישראל הייתה רחוקה מתמונת ההעפלה ושוב לא השיגה ניצחון גדול ברגע האמת. בניון? כאן החל שלב הייאוש. דעת הקהל התהפכה נגד הנבחרת. הקהל התאכזב מהרמה והיכולת ואיבד את האמון. הקפטן ספג באופן אוטומטי את האש.

להגנתו של בניון יוצא יוסי מזרחי, ששימש שנים כעוזר מאמן הנבחרת: "הציפיות הן רק של הקהל. אנשים לא הבינו שהפערים גדלו ובעיקר ברמת הנבחרות. העבודה שעושים ברמת הנבחרות באירופה ב-20 השנים האחרונות היא משהו שאנחנו לא מדמיינים כאן ועושים את זה מגילאים צעירים ברמה הכי מדוקדקת של המדע. אצלנו היום מפנימים את זה ומנסים להתחיל ולצמצם פערים. הדור של ברקוביץ' ורביבו שיחק תחת כדורגל הרבה פחות טקטי וסגירות והיה להם את החופש לבטא את הכישרון. בניון היה לבד - לא היו שחקנים בעלי יכולות אירופאיות לידו - לא מבחינת הכישרון ולא מבחינת הרמה המקצועית הגבוהה. הוא נתן את כל כולו בשביל הנבחרת, אבל זה לא היה מספיק. אני מניח שאם ברקוביץ' או רביבו היו במקומו עם אותה נבחרת הדברים היו נראים בדיוק אותו הדבר".

במוקדמות גביע העולם 2010 גם קשטן התעורר מהפנטזיה של הנבחרת וניסה למצוא פתרונות אחרים. הוא עשה שינויים לא קטנים וניסה ליצור תמיכה לקפטן. המאמן הלאומי הריץ את קלמי סבן, דדי בן דיין, תמיר כהן, עומר גולן, יואב זיו ובן שהר וחשב לבנות משהו חדש ואולי גם להראות לראשי ההתאחדות שהוא מנסה ללכת על משהו אחר. בפועל, השורה התחתונה הייתה זהה - נבחרת חלשה, אנמית, פסיבית וכזאת שלא מכוונת לשום מטרה. הכישלון היה אף צורם יותר בשל בית מוקדם קל. משבר האמון רק החריף. בניון שוב ניסה ואף פתח את הטורניר טוב עם שלושה שערים בארבעת המשחקים הראשונים ומאז נעלם. לא הצליח להוביל את הנבחרת בעיקר במשחקים נגד יוון ושוויץ אולי בבית הכי קל לו זכתה ישראל מאז הצטרפה לאירופה עם הזדמנות שספק אם תחזור.

אחר כך הגיע הקמפיין המאכזב עם לואיס פרננדז, ולמעשה, בניון השלים ארבעה טורנירי מוקדמות בהם קיבל בניון את המפתחות להובלת הנבחרת, אך לא הצליח להביא עימו בשורה. יתרה מזאת, בחינה של התוצאות מראה שישראל רק הלכה אחורה. אם ב-2006 השיגה שש נקודות משלוש הגדולות בבית, ב-2012 פרננדז השיג אפס מיוון וקרואטיה. אי העלייה לטורניר גדול אינה נרשמת לחובתו של בניון כמובן, אבל כן אפשר לסכם ולומר שהוא היה שווה יותר לפחות בכל הקשור להשפעה על שחקנים מצידו ובהתקדמות של הדורות האחרונים. זה לא קרה. בעידן אלי גוטמן התלות בבניון כבר לא קיימת, הקונצנזוס נסדק ויש לו מעט מחלוקות לגבי הכרחיות הנוכחות שלו בסגל, אבל יחד עם זאת, קשה לסמן מנהיג אמיתי אחר לנבחרת. זה כישלון של כל המערכת. גם של בניון עצמו.

אלי כהן "השריף" מסכם את הדברים בזווית קצת אחרת: "לבניון יש את היכולת לחיות ברמה האירופית מהיכולת האישית כמו שרביבו או ברקוביץ' עשו והוא הבין את זה בגיל צעיר מאוד ונתן המון בצד הטקטי והסיוע להגנה בכל תפקיד שרצו ממנו: באגפים ואפילו כקשר אחורי. רביבו וברקוביץ' חיו יותר על הכישרון והמאמנים שלהם ידעו לתת להם הנחות בקטע הטקטי כי הם גם שיחקו בתקופה אחרת. למעשה, צחוק הגורל הוא שלנבחרת של שנות ה-90 חסרה הטקטיקה וקצת משמעת כדי להביא הישגים ודווקא שחקנים כמו בניון היו יכולים לעשות את ההבדל ואילו לנבחרות של היום - שהרמה הטקטית שלה גבוהה יותר - אין את הכישרון שהיה אז. בניון? כשמתסכלים על הקריירה שלו מבינים שב-95 אחוז זה לא הוא. זה מה שיש לנו".