פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        ההחלטה: הצטרפותו של גרג אודן למיאמי היט

        הבחירה של גרג אודן במיאמי מעידה כי הוא מבין את מעמדו, ומנסה להחיות את הקריירה כשחקן רוטציה שמתמחה בהגנה וריבאונד. מנגד, האלופה תקבל פתרון פוטנציאלי לאיום מאינדיאנה וברוקלין. אסף רביץ על הכוכב לשעבר שיהפוך לשוליה של וייד ולברון

        בסוף השבוע האחרון אתרי ה-NBA המובילים בארה"ב התנהלו בעולם מקביל, בו גרג אודן הוא השחקן החשוב והמעניין בעולם. בתחילת השבוע שעבר אודן הכריז שביום שישי הוא יודיע היכן יבחר לשחק מבין הקבוצות הרבות שהיו מעוניינות בו, ובשישי כלי התקשורת התנהגו בהתאם - התמונה שלו עיטרה את עמודי האתרים עם כותרות בסגנון: "בשעות הקרובות אודן יודיע את החלטתו". כאשר התברר שהוא בחר באלופה מיאמי, הטירוף היחסי קפץ מדרגה נוספת. מה הוביל לרעש התקשורתי סביב שחקן שאמור להיות הסנטר השלישי של מיאמי ובכלל לא בטוח שיהיה כשיר מספיק כדי לתרום ברצינות? כדי לענות על כך צריך לחזור כמה שנים אחורה.

        הוא חוזר: גרג אודן בחר במיאמי

        כרמלו אנתוני מודאג והוא לא מסתיר את זה

        אנדרי קירילנקו לא מאמין לתיאוריות קונספירציה

        גרג אודן, פורטלנד טריילבלייזרס, מפונה מהמגרש (AP)
        היה לו את זה ובגדול, עד כבר לא. אודן מפונה מהמגרש ב-2009 (צילום: AP)

        אחד התחביבים האהובים במיוחד על חובבי NBA ועל התקשורת האמריקאית הוא מעקב אחרי כישרונות גדולים שצפויים להגיע לליגה. הדיבור על הדראפט הבא מתחיל ברגע שנגמר הקודם ובמקרים מסוימים גם לפניו. בערך פעם בחמש שנים מגיע פרוספקט שמצליח ליצור הייפ גדול במיוחד, ניתן לכנות זאת מגה-הייפ, כדבר הגדול הבא שהולך לשנות את הליגה ובעיקר את גורל הקבוצה שהוא יגיע אליה. זו לא תכונה מדידה במיוחד, אבל נדמה לי שבשני העשורים האחרונים היו בדיוק ארבעה שחקני מגה-הייפ אמיתיים - שאקיל אוניל, טים דאנקן, לברון ג'יימס וגרג אודן (אנדרו וויגינס נמצא בדרך הבטוחה להיות הבא בתור).

        אין צורך לחזור עכשיו על כל הסיפור של דראפט 2007, של אודן מול דוראנט (בזמן אמת 17 מתוך 18 ג'נרל מנג'רים שצ'אד פורד מ-ESPN דיבר איתם אמרו שהם היו בוחרים באודן למרות מספרי הקולג' המטורפים של KD) ושל רצף הפציעות והניתוחים שגרמו לכך שאודן לא ראה פרקט מאז 2009. כדי להבין את העניין התקשורתי העכשווי באודן צריך רק לזכור שהוא סומן כשחקן גדול עתידי בסימון שבדרך כלל לא מפספס. מגה-הייפ לא נוצר בזכות נתונים אתלטיים, כשרון קליעה או חוש לחסימות, אלא בזכות שילוב שלהם עם הבנה אינסטינקטיבית של משחק הכדורסל, עם התחושה הקשה להגדרה אך קלה לזיהוי שמדובר בילד שיש לו את זה. ולאודן היה את זה.

        שחקן פורטלנד טריילבלייזרס, גרג אודן (GettyImages)
        המגה-הייפ סביבו היה מוצדק בזמנו. אודן (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

        לכן, המצב הנוכחי של אודן מכיל שני אלמנטים אהובים במיוחד בתרבות האמריקאית - פוטנציאל לגדולה ספורטיבית ואפשרות לקאמבק נגד כל הסיכויים. התקווה היא שגם אם אודן כבר לא יהיה האתלט שהוא היה יכול להיות, הוא עדיין לא איבד את הזה ההוא שהיה לו, עוד יש לו סיכוי להיות שחקן כדורסל גדול. הפרשנים הרבו להזכיר בימים האחרונים שב-21 המשחקים שאודן הספיק לשחק ב-2009 הוא היה מהמובילים בליגה במדד היעילות. התקווה הזו קלושה, עברו מאז ארבע שנים עם עוד כמה ניתוחים וללא כדורסל, אבל זה לא יהיה סוף הוליוודי אם ההתחלה לא תהיה ממצב שנראה בלתי אפשרי.

        האופציה הריאלית היא שניסיון הקאמבק של אודן לא ישרוד יותר מדי זמן, שהגוף שלו פשוט לא בנוי לקריירת כדורסל. זאת גם האופציה המשעממת. התקשורת עשתה כל מה שניתן כדי להימנע מהמסקנה הזאת, כי היא הייתה מובילה אותה להתעניין בשאלה היכן ישחק בנו אודריך בעונה הבאה. אבל מעבר לגיחוך המתבקש מההתרגשות סביב ההחלטה של אודן, היה גם משהו מחמם לב בתקשורת שבמקום להתעלל בגופה בוחרת לחזק ספורטאי שהגוף שלו בגד בו ולאמץ את הנראטיב האופטימי, בתרבות שבאמת מאמינה באתוס שהיא בנתה לעצמה בו אף פעם אסור לוותר.

        אייקון וואלה! NEWS רקע שחור (מערכת וואלה! NEWS)

        על האופציה הריאלית והמשעממת אין יותר מדי מה להגיד, אז גם כאן נתמקד בשאלה הבאה - אם תהיה לגרג אודן קריירה, איך היא תיראה? דוגמא חיובית ניתן למצוא אצל שחקן שלברון ג'יימס מכיר מצוין - זידרונס אילגאוסקס. הענק הליטאי בקושי שיחק בחמש השנים הראשונות אחרי שנבחר בדראפט ב-1996 על ידי קליבלנד, עבר פציעות וניתוחים, אבל ב-2001 הוא חזר לעניינים וכבר שנה לאחר מכן הוא סיפק 17 נקודות, 7.5 ריבאונדים ו-2 גגות למשחק. בשנים הבאות ביג זי בקושי הפסיד משחקים ושימש כינור שני די אפקטיבי ללברון.

        אבל כיוון ריאלי יותר מספק אנתוניו מקדייס, שדווקא הספיק לתת כמה עונות מרשימות באזור ה-20,10 לפני שהגיע רצף פציעות באותה ברך שהעלימו לו שלוש שנים מהקריירה. כשהוא חזר, מקדייס המציא את עצמו מחדש כשחקן רוטציה שמתמחה בהגנה, ריבאונד וקליעה מחצי מרחק בדטרויט, שהייתה אז מהקבוצות הטובות בליגה. הוא לא חזר להיות האולסטאר שהוא היה, אבל כן חזר כשחקן NBA לגיטימי של 20 דקות למשחק עם קריירה שנמשכה עד גיל 37.

        הבחירה של אודן במיאמי מבהירה, שלפחות בשלב הזה הכיוון שלו הוא יותר מקדייס מאילגאוסקס. הוא מגיע לקבוצה הטובה בליגה שלא נוטה להשתמש בסנטרים קלאסיים, קבוצה בה במקרה הטוב הוא יהיה רול פלייר שמתמקד בהגנה וריבאונד. משחק פנים מסורתי לא נמצא בספרים של אריק ספולסטרה ואף אחד לא מצפה מאודן להיות גורם התקפי משמעותי. אפילו את המקום ברוטציה הוא יצטרך להרוויח, כי כרגע הסנטר המחליף הוא חביב הקהל כריס אנדרסון, שעשה עבודה טובה מאוד בפלייאוף (סיים אותו עם יותר מ-80 אחוזים מהשדה) ונראה מתאים במיוחד לסגנון של ההיט (תזמון התנועה שלו ללא כדור כדי להתפנות לדאנקים זו תכונה לא מוערכת מספיק שלו).

        לברון ג'יימס, כריס אנדרסון, נוריס קול, מיאמי היט (רויטרס)
        אנדרסון חביב הקהל, ספולסטרה לא משתמש במשחק פנים מסורתי, ואודן ירוויח את מקומו של הגנה, ריבאונד ועזרה ללברון (צילום: רויטרס)

        ניתן להניח שבחודשים הראשונים מיאמי תכניס את אודן לעניינים לאט ובזהירות ותשתף אותו בעיקר בגארבג' טיים. האלופה לא צריכה את אודן בדצמבר וגם לא במרץ. הסיבה היחידה לעניין של מיאמי באודן היא הלקח המרכזי מהפלייאוף הקודם - החיסרון הבולט של מצבת הסנטרים הנוכחית של הקבוצה (כריס בוש, כריס אנדרסון וג'ואל אנתוני שנהיה מיותר) הוא חוסר היכולת לשים גוף על סנטר גדול ממדים ולמנוע ממנו לחגוג מתחת לסל. החיסרון הזה הופך למשמעותי כאשר סנטר כזה פוגש את הקבוצה בסדרת פלייאוף.

        רוי היברט כמעט הדיח את מיאמי השנה עם סדרה של 22 נקודות ו-10 ריבאונדים למשחק. הבירדמן לא הצליח להתמודד איתו. אינדיאנה רק השתפרה מאז ונראית כמו איום מרכזי על סיכויי התריפיט של מיאמי. איום מעניין נוסף מגיע מהכיוון של ברוקלין וברוק לופז, שעשוי לחגוג מול הסנטרים של מיאמי בצורה דומה. אלה אמורות להיות שתיים משלוש המשוכות הגדולות של מיאמי בדרך לגמר (יחד עם שיקגו) ורוב הסיכויים הם שההיט ייתקלו לפחות באחד משני הסנטרים האלה בפלייאוף.

        סנטר אינדיאנה פייסרס רוי היברט (שמאל) מול פורוורד מיאמי היט כריס בוש (GettyImages , Streeter Lecka)
        התשובה של מיאמי להיברט בפלייאוף (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

        בתסריט האופטימי הריאלי של אודן, זה יהיה הרגע בו ספולסטרה יקים אותו מהספסל. לסדרה-שתיים הוא יהפוך לשחקן שנותן 20-25 דקות של הגנה וריבאונד מהסוג שאף שחקן אחר בסגל של מיאמי לא מסוגל לספק. במקרה כזה, בעיקר אם הוא יעזור למיאמי לנצח את הסדרה, הקאמבק שלו יוכתר כסיפור הצלחה גם אם לאורך כל העונה הוא יהיה שחקן שולי שמקבל כמה דקות פה ושם. זו הסיבה לכך שהבחירה של אודן במיאמי הייתה חכמה במיוחד - יהיה לו את כל הזמן שבעולם לחזור לעניינים ושבועיים מרוכזים של מאמץ יספיקו כדי להגדיר את העונה כמוצלחת. הבחירה הזו מעידה על הבנה ריאלית של מצבו הנוכחי ושל המקומות בהם הוא יוכל להיות שחקן NBA אפקטיבי. אם בהמשך הוא ירגיש שהוא מסוגל ליותר, יהיה לו מספיק זמן לנסות.

        לגבי הבחירה של מיאמי באודן - אני מניח שפט ריילי היה מעדיף למצוא פתרון אמין יותר לבעיית הגודל של הקבוצה שלו, אבל לא מסתובבים יותר מדי שחקנים לגיטימיים מעל ל-2.10 מ' שמוכנים לחתום על חוזה מינימום. עם השיפור של אינדיאנה וברוקלין, האפשרות שמיאמי תהיה זקוקה לנוכחות ההגנתית של שחקן שלא ראה פרקט מאז 2009 כדי להגיע לגמר היא ממש לא מופרכת ודי מטרידה. אבל דבר אחד בטוח - להחתים את גרג אודן כפתרון פוטנציאלי לבעיה זה הרבה יותר טוב מלהתעלם ממנה.

        מאמן מיאמי היט, אריק ספלוסטרה, לצד הג'נרל מנג'ר, פט ריילי (GettyImages)
        לא מתעלם מהבעיה. פט ריילי (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

        תקוות גדולות ב-NBA: הקבוצה המתה חוזרת לחיים

        אמארה סטודמאייר הגיש בקשת אזרחות ישראלית

        אזור ה-NBA בוואלה! ספורט