דרק שארפ: "בלאט לא מקבל מספיק כבוד. אליהו לא חזק מנטאלית"

בווידאו: ראיון הפרישה האופטימי של שארפ מכדורסל לפני שנתיים

דרק שארפ אומר שהוא עדיין לא מתגעגע; בכל אחת מעשרים שנותיו בישראל - 17 במכבי תל אביב, אחת בחדרה, שתיים במגדל העמק - מצא את עצמו בארה"ב בתקופה הזו של הקיץ.

"אבל בעוד חודש, בערך בתקופה שבה הייתי חוזר לישראל, זה בטח יכה בי", אומר שארפ בראיון בלעדי לוואלה! ספורט, יממה לאחר שנפרד באופן סופי מהמועדון בו הפך לאייקון.

כעת יש לו מה להגיד לכם. אחד הסמלים הגדולים בתולדות המועדון רוצה להסביר מדוע עזב. כך נשמע היום. מונולוגים (וכמה שאלות בדרך).

הבלוג של גרינוולד עם האמת הכואבת על עזיבת דרק שארפ

דיוויד בלאט נפרד: "שארפ לנצח יהיה חלק ממכבי תל אביב"

כל הפרטים על עזיבתו של דרק שארפ את מכבי תל אביב

"זה נכון שההחלטה לעזוב הייתה שלי, אבל זה לא היה לגמרי תלוי בי. לא יכולתי להרשות לעצמי להמשיך לחיות בישראל במשכורת הזו. יש לי ילדים שאני נותן להם את החינוך הכי טוב שאני יכול, הם למדו בבית ספר אמריקאי, וכל אחד עלה לי 15,000 דולר בשנה. יש לי שני בתים שאני מחזיק וצריך לשלם עליהם. יש תחזוקה וחשבונות. במשכורת המקוצצת שמכבי הציעה לי, פשוט לא הייתי יכול לעמוד בזה. כלכלית, בשנתיים-שלוש האחרונות ממילא לא הרווחתי כסף. הייתי במצב מאוזן וגם נאלצתי לחיות על חלק מהחסכונות שלי. ואם הייתי מקבל את ההצעה של מכבי, הייתי 'אוכל' הרבה מהחסכונות. פשוט לא רציתי שייגמר לי הכסף. זה היה העניין המרכזי.

"מה ביקשתי? ביקשתי משכורת שאוכל לחיות ממנה. זה היה בסדר מבחינתי לקבל שכר שלא אחסוך ממנו. לא רציתי לבזבז את מה שחסכתי לאורך הקריירה כדי להמשיך לחיות בישראל. אם הייתי עושה את זה, הייתי נשאר בלי כלום. האם הופתעתי? לא, אני לא מופתע משום דבר. מכבי זה ביזנס. כלכלית, הם כנראה לא רצו לעשות את זה, או לא יכלו, וככה הגענו למצב הזה.

"איך אני מרגיש עם זה? לא יודע. בסדר, כנראה. אני לא אלכלך על ההנהלה, אבל מבחינתי זה כמובן רע שלא יכולתי להישאר. גם המשפחה שלי לא רצתה לעזוב את הארץ. היה בזמן האחרון הרבה בכי והרבה עצב. ואשתי הייתה עצובה כי גם הם היו עצובים. היו זמנים קשים. אבל אולי אני צריך להסתכל על זה כמו שאמר לי גיא גודס: דלת אחת נסגרת, דלת אחת נפתחת.

"אם הייתי חי בארה"ב ומרוויח את מה שמכבי הציעו, זה היה בסדר. אבל בישראל זה לא היה אפשרי, לצערי. החינוך של הילדים הכי חשוב לי. אני רוצה לראות אותם ממשיכים בקולג'. לא היה סיכוי שאוציא אותם מבית הספר האמריקאי, אשים אותם בבית ספר אחר ואראה אותם סובלים מבחינה חברתית ומבחינת ההשכלה שלהם, רק כי אני לא יכול לשלם על זה".

לציפיות של שארפ ממכבי עוד נחזור. והוא מדבר באופן פתוח ונדיר על הרגשות שלו ביחס למועדון. אבל קודם רציתי לדבר איתו על דיוויד בלאט. על יחסיו עם ההנהלה, על העונה שעברה, על העונה הבאה.

"דיוויד מדבר איתי כל הזמן. הוא עצוב מאוד מכל הסיטואציה שקרתה איתי, הוא ניסה לעשות הכל כדי שאוכל לחזור, אבל זה בסופו של דבר לא היה תלוי בו, כי הוא לא אחראי על הכסף.

"מה אני חושב עליו כמאמן? שיחקתי תחתיו ואימנתי לצידו, ואני מרגיש אותו דבר. אני חושב שדיוויד הוא המאמן המושלם. הוא דורש המון, הוא רוצה שתהיה נלהב לעבוד. הוא רוצה שתעשה את האקסטרות. אני מרגיש שלא יכול היה להיות לי מורה יותר טוב, לכדורסל ולחיים, מאשר דיוויד. עבורי זו הייתה הסיטואציה המושלמת. אני חושב להמשיך בקריירה של אימון בארה"ב, ומבחינתי אולי הפסדתי כסף על ההישארות במכבי בשנים האחרונות, אבל לפחות הייתי עם דיוויד ומבחינתי זה היה שכר לימוד ששווה את זה. אני רואה את מה שקרה כאילו שילמתי כדי לקבל ממנו ומגיא גודס ידע.

"דיוויד לעומת פיני? אה, פיני אפילו לא מתקרב אליו. דיוויד הוא מאמן הרבה יותר טוב. הוא החבילה המלאה. אם מדברים על מאמנים במושגים של שחקנים, אז דיוויד מאמן כמו ג'ורדן או בירד השחקנים. הם יכולים לזרוק, למסור, לכדרר, לקלוע. גם דיוויד עושה הכל כמאמן. כולל הרבה דברים שפיני לא עשה. הוא מלמד אותך כדורסל באימונים. עושה עם השחקנים עבודה מנטאלית. מנסה להיכנס לראש שלהם. מוציא מהם את המקסימום. הוא הרבה יותר מסור לעבודה מכל אדם אחר שפגשתי בחיי. קובי בריאנט ולברון ג'יימס הם שחקנים כאלה. הם משקיעים את האקסטרה-עבודה, לא ישנים בלילה כדי לא לפספס שום הזדמנות להצליח, וככה דיוויד מאמן, מהנשמה. אני חושב שאני דומה לו במובן הזה.

"אני חושב שדיוויד לא מקבל מספיק כבוד, מהרבה אנשים. וזה עצוב לי מאוד. אני לא מבין למה הוא צריך בכלל לדאוג לעבודה שלו במכבי. הוא צריך להיות במכבי ב-20-30 השנים הבאות רק בגלל מה שהוא מביא איתו לשולחן. הוא מוכיח את זה כל יום בעבודה. הוא מביא את השחקנים הנכונים, יודע למה לצפות משחקן. מי הביא את האפמן ופארקר וכל החברה האלה? The proof is in the pudding. הוא יודע להביא שחקנים, לאמן אותם, לחבר אותם.

"אבל הוא לא מקבל מספיק קרדיט. בכל שנה הוא תוהה האם הוא חוזר למכבי, האם יש לו עבודה או שהולכים לפטר אותו. אם מאמנים נמדדים באליפויות ובגביעים, הוא עשה את זה. קבוצה טובה מתחילה במאמן הנכון, ואחר כך בשחקנים הנכונים. אם לא תביא שחקנים ומאמן ליותר משנתיים, לא תצליח. מה קורה אחרת? אתה מטפס בגבעה, אבל לא מצליח להגיע לטופ. פיל ג'קסון, סלואן, ששבסקי - החבר'ה האלה היו בארגונים שלהם ב-NBA במשך שנים. והם ניצחו. גם בשנים הגדולות במכבי הצלחנו כי היה לנו את אותו צוות אימון במשך שנים. אתה לא יכול להחליף כל הזמן אנשים ולצפות להצלחות. זה לא ריאלי. זה לא קורה בעולם האמיתי".

שאלתי את שארפ האם הוא לא חושב שבלאט קשוח מדי עם החבר'ה שלו. אחר כך שאלתי אותו מה דעתו על הדברים שאמר לאחרונה מורן רוט, או על הביקורות שמעבירים המקורבים ליאור אליהו על בלאט.

"אני חושב שהביקורות האלה מצחיקות. הוא קשוח? הוא צריך להיות קשוח! מאמן צריך להיות קשוח עם שחקנים. ושחקן מקצוען צריך להיות מספיק חזק מנטאלית כדי לדעת להתמודד עם ביקורות. אצל בלאט, אם לא תעשה את הדברים שהוא מבקש, דברים שהוא מבקש שתעשה כדי להצליח, אז הוא יעלה עליך. אם אתה מספיק חזק, נפשית, תעמוד בזה. אם לא, תאבד ביטחון. מי שלא מספיק חזק כדי לעמוד באתגר שבלאט מציב בפניך כשחקן, כנראה שאתה לא מתאים לשחקן במכבי.

"שחקן במכבי צריך להיות קשוח ומספיק ווינר כדי להתמודד עם סיטואציות קשות, וביקורות, ואי-וודאות. דיוויד גורם לשחקנים לחיות לפעמים באי-וודאות, וזה משהו שצריך לחשל אותם. זה לא משהו אישי. הוא יאתגר אותך באימונים ובמשחקים כדי לדעת אם אתה באמת רוצה לנצח. באימונים הוא מעביד את השחקנים קשה כי הוא רוצה להכין אותם מנטאלית למשחקים. אם תשאל את רוב השחקנים ששיחקו אצלו, לפחות אלו שניצחו, הווינרים, להם לא יהיו כלפיו שום טענות. אותי שמעת אי-פעם מתלונן על מאמן? לא. אתה חושב שלא היו מאמנים שהשפילו אותי, שלא נתנו לי לשחק? ברור שהיו. אבל מה עשיתי? לקחתי את האתגר שהציבו בפניי. הייתי חזק מנטאלית. שיניתי גישה. ניסיתי לחשוב מה עוד אני צריך לעשות כדי לקבל דקות".

שאלתי את שארפ ספציפית על רוט ואליהו.

"אתה לא יכול להאשים אחרים במצב שלך", השיב שארפ. "אתה צריך להשקיע עבודה קשה ולהיות מספיק גבר כדי לקום בחזרה על הרגליים, גם אם אתה מקבל מכה. מורן היה בסיטואציה דומה לשלי, כשאני הגעתי למכבי. הוא היה צריך ליצור שם לעצמו. להוכיח על בסיס יומי, בכל אימון, שהוא יכול לעזור לקבוצה לנצח. והוא לא עשה את זה. למאמן לא היה ביטחון לשים אותו במגרש במצבים קשים, כשאתה משחק כדי לזכות באליפות אירופה. אבל זה לא דבר אישי. מאמן ישחק עם השחקנים שהוא חושב שיכולים לנצח בשבילו. אם הוא לא חושב שהשחקן שנמצא אצלו מספיק חזק מנטאלית, אז הוא לא ישתף את אותו שחקן. מורן בחור נהדר, אני אוהב אותו, אבל יש לו כנראה איזו בעיה באישיות שלו. אתה צריך להיות בטוח בעצמך, גם כשאתה משחק דקה או שתיים, כאילו אתה משחק 20 דקות. אתה צריך להיות חזק כדי לשמור על פוקוס ולהיות מסוגל לשחק במצב שאתה רוב הזמן נמצא על הספסל. מורן לא היה מוכן לקבל את ה'רול' הזה שניתן לו, וזו אשמתו.

"גם ליאור אליהו לא היה מספיק חזק מנטאלית כדי להתמודד עם הלחץ והדרישות של דיוויד. הייתה לו בעיה להתמודד עם דברים שלא היו בשליטה שלו, במקום לעלות ולשחק הכי חזק שהוא יכול, הגנתית והתקפית ואול-אראונד. כשאתה מנסה להאשים אנשים על דברים שאתה עושה במגרש, אתה נמצא במקום לא טוב, אתה טועה. אתה כשחקן צריך לעשות את התפקיד שלך, להשאיר הכל על המגרש, לשחק בשביל הקבוצה, בשביל לנצח, ולא להאשים כל הזמן את הסביבה. וליאור, לצערי, לא עשה את זה".

ניסיתי להבין משארפ מה קרה למכבי בעונה שעברה. למה הרכבת סטתה כך מהמסלול. כיצד הוא ראה את הדברים. ומה יקרה בעונה הבאה.

"בסופו של דבר, שחקנים צריכים לעשות את מה שהמאמנים אומרים להם", הוא אמר. "כשהם לא משחקים כדורסל בדרך הנכונה, הקבוצה לא יכולה לנצח. בסופו של דבר, אתה צריך לעשות את הדברים הברורים: לעצור את היריב ולשים את הכדור בסל שלו. יש שחקנים שלוקח להם יותר זמן להתחבר, ויש שחקנים שאתה חושב שתקבל מהם דברים מסוימים, ואתה לא מקבל אותם. קיינר-מדלי? יש שחקנים שאתה מחתים במיליון דולר, והם משחקים כמו שחקנים של 200,000 דולר. יש שחקנים שאולי הייתה להם עונה מעולה במקום אחר, ואז הם מגיעים למכבי ולא מצליחים לשחזר את ההצלחה. הרבה מזה זה עניין מנטאלי. דרישות של המאמן ושל הליגה. אני חושב שבעונה שעברה היה צירוף של הרבה דברים. היו שחקנים שלא היו מוכנים מנטאלית לשחק במכבי. זה דבר שלוקח זמן".

ובמובן הזה, גם להנהלה יש חלק ביצירת הבעיה.

"אתה לא יכול להביא שחקנים שהם חדשים ביורוליג ולדרוש מהם לזכות בגביע אירופה בעונה הראשונה", קובע שארפ. "בקבוצות הגדולות שלנו היו לנו תמיד שחקנים מנוסים שיכלו לעמוד בדרישות של המאמנים, וששיחקו יחד. אם זה לא קורה, אתה תיפול. ובשנתיים האחרונות במכבי - נפלנו. מול מי נפלנו? תמיד מול קבוצות מנוסות מאיתנו, שהיו יותר זמן ביחד. ב-2011 הפסדנו בגמר לצסק"א. ב-2012 הפסדנו לפנאתינייקוס ואובראדוביץ'. ובעונה שעברה לריאל מדריד.

"מה אני לומד מזה? שאם לא תשמור על הסגל, אתה לא תצליח להתקדם. אי-אפשר להאשים את המאמן בזה. תרכיב לו קבוצת אולסטאר, בעונה אחת יהיה לך קשה מאוד להשיג תוצאות. אם אתה רוצה לבחון מאמן, תן לו תנאים לעבוד עם אותם שחקנים במשך שנתיים-שלוש. אם אז הוא ייכשל, אולי האשמה היא בו. אבל דיוויד בלאט ניצח בכל מקום שהיה בו, גם עם קבוצות שבדיוק הורכבו. בצסק"א אימן מסינה במשך שנים. בפנאתינייקוס היה אובראדוביץ'. גם דיוויד צריך לקבל את ההזדמנות הזו במכבי.

"והוא צריך לקבל את ההזדמנות להביא את השחקנים שהוא רוצה. שחקנים שהוא בונה עליהם לטווח רחוק, לשלוש שנים. ראיתי ב-6-7 השנים הראשונות שלי במכבי איך העסק התנהל, והוא התנהל לא נכון. ולא היו הצלחות. כשהגעתי ב-96', מכבי הרכיבה קבוצה חדשה. מה קרה? הפסדנו. הפסדנו לפילזן, ולקבוצות מבולוניה. כל שנה החליפו שחקנים וכל שנה הפסדנו. עד שהגיעו השחקנים הנכונים ונוצר תמהיל נכון בין שחקנים מנוסים לשחקנים רעבים וחדשים. ואז, השחקנים האלה נשארו ביחד, וניצחנו. ב-2004 פארקר חזר, ואני הייתי, וגור. שיחקנו יחד הרבה שנים. זה די פשוט, בעיקרון. הסוד הוא רק למצוא את השחקנים הנכונים ולנעול אותם ליותר משנה. אם לא, יהיה יו-יו. פעם ככה, פעם ככה. ולא תנצח".

- האם בלאט קיבל את ההזדמנות להחתים את השחקנים שהוא רוצה?

"אני לא חושב שהוא קיבל את ההזדמנות הזו. היו המון שחקנים שדיוויד רצה והם בסוף נפלו בגלל כסף, לפני או במהלך מו"מ. אם הוא יכול היה להחתים את מי שהוא באמת רוצה, זה היה הדבר הכי טוב למכבי.

- מה דעתך על מה שקרה לגור שלף?

"זו הייתה הפתעה עצומה עבורי. לא ראיתי את זה מגיע. אני עדיין לא יודע מה הפרטים. יש שמועות, אבל אני לא מתייחס אליהן. אני לא יודע מה קרה ולא מבין את זה, אז אני לא יכול להגיב. אני רק חושב שגור היה סמל של מכבי, וחשבתי שיישאר כמנהל עד הפנסיה שלו. אני עדיין בהלם מכל מה שקרה. אבל אני לא דואג לגור. הוא יהיה בסדר".

- אומרים שבלעדיך מכבי נותרה בלי סמלים.

שארפ צוחק. "אז מישהו חדש יצטרך להיוולד. יש אנשים חדשים שמגיעים, והם צריכים לנסות ולהתחבר למסורת של מכבי ולמה שהיא מסמלת. החיפוש יימשך, אבל תמיד יש מישהו שם בחוץ שמחכה להזדמנות".

- אולי שון ג'יימס. הסיפור שלו קצת מזכיר את הסיפור שלך.

"אולי. מי שיכול להיכנס ל'רול' הזה זה בנאדם שלא משחק רק בשביל כסף. מישהו שנמצא במכבי בגלל האווירה ובשביל לנצח. גם ריקי היקמן ודווין סמית' הם שחקנים עם אופי, ולכן הם עדיין במכבי. להשאיר אותם הייתה החלטה נכונה".

שאלתי את שארפ איך הוא היה רוצה שיזכרו אותו. וזה פתח פתח למונולוג כואב במיוחד.

"רק כמישהו ששיחק בשביל אהבת המשחק, עם פאשן, עם מטרה לנצח", הוא אומר. "מעולם לא שיחקתי בשביל הכסף, ובעיני זה אירוני שבגלל זה, בגלל כסף, אני לא יכול לחזור. לקחתי פחות כסף כדי להיות חלק מארגון מנצח כמו מכבי. אף פעם לא התלוננתי. הייתי שמח בחלקי ובמה שהיה לי, ושיחקתי מהלב. שיחקתי בשביל האנשים שבאו לעודד אותי ובשביל המשפחה שלי ובשביל האהבה שלי לנצח. אני מקווה שאני משאיר את הגישה הזו כמורשת. הגישה שזה לא תמיד קשור לכמה כסף יש לך, אלא לדברים שאתה חי למענם ולאהבה שאתה מקבל מאנשים. וזה הרבה.

"יכולתי לעזוב את מכבי הרבה פעמים", ממשיך שארפ. "הייתי יכול לעזוב בשביל כסף. בכל שנה הייתי השחקן שהרוויח הכי פחות בקבוצה. בכל תחילת עונה אמרתי לעצמי: 'וואו, אני המשתכר הנמוך ביותר', אבל אמרתי באותה נשימה: 'זה בסדר. אני מודה על מה שיש לי, ואני רוצה להיות כאן, ואני אוהב את הארגון ואת המדינה ורוצה לעזור למכבי לנצח'. הקרבתי הרבה אפסים בחשבון הבנק שלי רק כדי להיות חלק ממכבי וכדי להיות שם בשביל האוהדים. אני מקווה שאלוהים יחזיר לי על זה בעתיד.

"לא ביקשתי עוד הרבה כסף כדי להישאר. רציתי רק לדאוג למשפחה שלי. לא ביקשתי 300 אלף דולר לעונה. גם לא 200 אלף. תשמע, הקרבתי הרבה עבור מכבי. מבחינה כספית הקרבתי המון רק כדי להיות בישראל. אני אוהב את המדינה. הילדים שלי אוהבים אותה ואת החיים בה. הרגשתי טוב בישראל, היה לי טוב. הייתי יכול לקפוץ לכל מיני מקומות באירופה כדי לעשות יותר כסף, אבל לא היה לי את הרגש ותחושת הדחיפות והלב במקום אחר ובטח לא הייתי משאיר שם הכל על המגרש.

"ולכן ברור שציפיתי שמכבי תהיה שם בשבילי עכשיו, כשהייתי צריך אותה. ציפיתי להכרת תודה, לפיצוי מסוים על כל השנים האלה, איזה פרס קטן על כל השנים וההקרבות ושעשיתי למענם, על כך שהקרבתי בשביל הקבוצה את חשבון הבנק שלי והכל. ציפיתי לזה ואני עדיין מצפה לזה. שאולי מחר מישהו במכבי יתעורר ויגיד: 'דרק, בשביל כל מה שעשית בשבילנו, הנה מיליון דולר, תודה רבה!' (צוחק). אבל אני יודע שזה ווישפול ת'ינקינג".

שלשום דיבר איתו שמעון מזרחי.

"הוא אמר באופן סופי שהשכר לא יסתדר והכל, ושהוא מצטער שלא הצליח למצוא דרך שנוכל להמשיך יחד, הודה לי ואיחל הצלחה בעתיד".

אז שאלתי אותו את השאלה המתבקשת על הדור הצעיר בהנהלה וההבדלים לעומת הדור המבוגר. אם דיוויד פדרמן ומזרחי עדיין היו בקונטרול ביום-יום, אמרתי לשארפ, אין סיכוי שהיית הולך.

"אני לא רוצה ללכלך", השיב. "הצעירים עושים את העבודה הכי טובה שהם חושבים שהם יכולים לעשות. אומרים שזה הדור החדש, זו הסיטואציה. אני חושב שאנשים צריכים ללמוד, לגדול. אני לא כל כך מכיר את המנטאליות של הדור הצעיר. צריך לבחון אותם בשנים הקרובות, לראות אם מכבי תזכה בקרוב בגביע אירופה. אולי הצעירים, דני (פדרמן) וכולם, ילמדו עוד תוך כדי התהליך. זה טבעי שכשאנשים חדשים מגיעים ומקבלים משרות חדשות, הם עושים שינויים. כמו שמאמן חדש מביא שחקנים חדשים, אולי מנהלים חדשים מביאים אנשי ניהול ומאמנים חדשים. ייקח למכבי זמן להתייצב, אבל מכבי יותר גדולה מכל אדם אחר".

- למה תתגעגע?

"לכולם. לבלאט, לבורשטיין, לגודס, לשלף, לקובלסקי, לרפי וירשובסקי, לגדי פלכטר, ליונתן רום, לכולם. לשותף שלי במסעדה, למסעדה בכלל, להיות שם בכל יום. עכשיו אנחנו פותחים חלק חדש במסעדה ואני לא יכול להיות שם. אתגעגע להרבה אנשים".

- לא דיברת על מוני פנאן.

"הזכרתי אותו בהצהרה שנתתי אתמול, להודעת העזיבה הרשמית שלי. ברור שאתגעגע למוני. הוא היה אחד האנשים שהביאו אותי למכבי. הייתה לו השפעה אדירה עליי. לטוב ולרע. אני חושב שבסופו של דבר היה לו לב טוב, אבל...".

- אבל?

"אבל. לב טוב, אבל. אני לא יודע מה היה שם, ואני לא רוצה להיכנס לפרטים, אבל יש שם 'אבל'. מוני השפיע עליי, לימד אותי, המסירות וההקרבה שלו למכבי והרצון לנצח נדבקו בי. הוא והמשפחה שלו השפיעו הרבה על מכבי".

שאלתי אותו מה היה הרגע הגדול ביותר שלו.

לא היו הפתעות: הוא בחר בזריקה ההיא.

"השלשה מול ז'לגיריס הייתה הרגע הגדול ביותר. תשמע, הפיינל פור על הקו. אם הזריקה לא נכנסת, אנחנו לא בפיינל פור ולא זוכים בגביע. ואז הקבוצה הייתה כנראה מתפרקת ובטח שלא היינו זוכים בגביע בעונה שלאחר מכן. זו הייתה זריקה גדולה עבור המועדון, ורק להיות מעורב בזה - זה היה מדהים עבורי. בישראל דיברו איתי על הזריקה הזו כל יום. בהתחלה לא הבנתי כמה היא הייתה גדולה, אבל עכשיו אני מבין. אני פשוט שמח שהייתי חלק מכל זה ושהאוהדים היו יכולים ליהנות מהרגע הזה".